משה קצב נ' מדינת ישראל 

דחיית בקשתם של פרקליטי משה קצב לשיחרורם מייצוג עקב החלטת ביהמ"ש לפיה משפטו של נשיא המדינה לשעבר יישמע במתכונת של ארבעה ימים בשבוע עד תומו


תפ"ח 1015/09, משה קצב נ' מדינת ישראל

כב' השופטים: ג' קרא, מ' סוקולוב, י' שבח


07.06.2009

העובדות:
ענייננו בבקשת הסניגורים לשחרור מייצוג. הסיבה לבקשת הסנגורים הינה החלטת בהמ"ש לפיה המשפט יישמע במתכונת של ארבעה ימים בשבוע החל ב- 1.9.2009 עד תום. ביום 26.5.2009 הגישו באי כוח הנאשם בקשה לקיים דיון תזכורת, במסגרתו רצו להציג בפני בית המשפט את יומניהם ולהסביר אילוציהם, בגינם לא יוכלו לעמוד במתכונת שמיעת הראיות כפי שנקבעה; עוד ציינו עורכי הדין כי 'קביעה של סד זמנים שכזה אינו מאפשר לנאשם ולפרקליטיו להתכונן כראוי לדיון והוא בבחינת הכבדה אישית וכלכלית בלתי נסבלת על באי כוח הנאשם. עוד ציינו כי משמעות ההחלטה לקיים דיון במתכונת שנקבעה, מהווה פגיעה אישית וכלכלית בהם ובלקוחות אחרים שהם מייצגים, שמשפטם נמצא בשלב כזה או אחר בבתי המשפט השונים - מבית המשפט העליון ועד לבית משפט השלום - כאשר ברוב המקרים הדברים אמורים בנאשמים עצורים המייחלים לסיום משפטם. בבקשה טוענים ב"כ הנאשם כי הרקע להתפטרותם הוא הקושי שנבע מסד הזמנים הנוקשה שקבע בית המשפט לשמיעת הראיות, בו לא יוכלו לעמוד.


החלטה:
1. על הדיון בבקשה להשתחרר מייצוג חל סעיף 17(א) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב] התשמ"ב-1982 (להלן: "החסד"פ"), המורה כי יש צורך באישור ביהמ"ש. ביהמ"ש מציין כי שחרורם/התפטרותם של ב"כ הנאשם מייצוגו טעונים, אפוא, רשותו של בית המשפט, ואין הם יכולים לשחרר עצמם בהודעה על התפטרות מהמשך ייצוג כאמור בסעיף 6 לבקשתם.
2. לעניין קביעת מועדי ההוכחות בתיק זה, מציין ביהמ"ש את הוראת סעיף 125 לחסד"פ, הקובעת כי כל עוד לא הוחל בגביית ראיות, רשאי בית המשפט מזמן לזמן לדחות את מועד תחילת המשפט או המשכו כפי הצורך; הוחל בגביית ראיות ימשיך ברציפות יום יום עד גמירא זולת אם ראה מטעמים שירשמו כי אין אפשרות לנהוג כך. החלטתו של בית המשפט לקיים דיונים במתכונת של ארבעה ימים בשבוע, עולה, אפוא, בקנה אחד עם הוראת סעיף 125 לחסד"פ; העובדה שבפרקטיקה ממעטים לעשות שימוש בהוראת סעיף 125, אינה מבטלת תוקפה של ההוראה הנ"ל. בתי המשפט חוזרים וקוראים ליישומה של הוראת חוק זו.
3. אין צריך להדגיש שמגמתו הכללית של המחוקק בחוק סדר הדין הפלילי, היתה להבטיח שהמשפט הפלילי יתנהל מתחילתו ועד סופו בקצב סביר, כלומר בקצב אשר בנתון לנסיבות לא יתארך יתר על המידה ויחד עם זאת, לא יגרום לעיוות דין אם לנאשם ואם לציבור. החלטתו של בית המשפט לענין קביעה רציפה של הליכי המשפט היא בתחום סמכותו. בית המשפט לא יוכל למלא תפקידו כהלכה אלא אם דרכי הנהלת המשפט הפלילי תהיינה נקיות ממכשולים וממהמורות, ומסקנה נדרשת מאליה היא כי לבית המשפט - כבבואת המדינה - תינתן שליטה על ההליכים המתנהלים לפניו, לניהולו התקין והיעיל של המשפט הפלילי. ניהול תקין ויעיל, משמיע מעצמו שמיעה רצופה ובלתי מופרעת של המשפט וכל שיש בו כדי להפסיק או לשבש רציפות, פוגע במילא באינטרס הכלל, כך ברציפותו של משפט וכך בדחיית שמיעתו של משפט מכל טעם שהוא. הבקשה נדחית.