פס''ד בעניין פרשנותו של המונח ''שלילת חירות'' שבסעיף 43 לחוק הגרמני 

פס"ד בעניין פרשנותו של המונח "שלילת חירות" שבסעיף 43 לחוק הגרמני, (באיזה נסיבות ניתן יהיה לקבוע כי הגבלת חופש התנועה של היהודים בכלל, ועוצר בפרט, עולה כדי "חיים בתנאים הדומים למעצר"?)


ע"א 1828/08, הרשות המוסמכת לפי חוק נכי רדיפות הנאצים נ' חיים הרשקו ו- 108 אחרים

כב' השופטים: י' שנלר, ד"ר ק' ורדי, ל' שרון


01.06.2009

העובדות:
1. ענייננו בערעור וערעור שכנגד על החלטת ועדת הערר לפי חוק נכי רדיפות הנאצים, התשי"ז- 1957, אשר קיבלה את תביעתם של המשיבים והמערערים שכנגד וקבעה כי העוצר החלקי שהונהג בערים רבות בבולגריה וברומניה, מהווה שלילת חירות כהגדרתה בסעיף 43 לחוק הפיצויים הפדרלי הגרמני, בכפוף לבדיקה פרטנית של כל ערר לגופו, על-פי הקריטריונים שנקבעו בהחלטתה.
2. עניין לנו בשאלה משפטית באשר לפרשנותו של המונח "שלילת חירות" שבסעיף 43לחוק הגרמני, וליתר דיוק, באיזה נסיבות ניתן יהיה לקבוע כי הגבלת חופש התנועה של היהודים בכלל, ועוצר בפרט, עולה כדי "חיים בתנאים הדומים למעצר".

החלטה:
1. ביהמ"ש סבור כי דין הערעור להידחות בכפוף ל"עיבוי" מסוים של הקריטריונים שנקבעו על-ידי הועדה וכן, דין הערעור שכנגד להדחות. השאלה הינה האם ככלל, ניתן לקבוע כי עוצר שנכפה על יהודים במדינות שמחוץ לגבולות הרייך השלישי, ובהשראת השלטון הנאצי, יכול לעלות כדי "שלילת חירות", ואם כן - באילו תנאים.
2. החוק הגרמני ובעקבותיו הפסיקה בישראל, מבחין בין שני סוגי "נרדפים". הראשון, המעוגן בסעיף 47 לחוק הגרמני, מתייחס למי שסבל מנכות עקב "הגבלת חירות", וזאת בתחומי הרייך השלישי בלבד.
השני, המעוגן בסעיף 43 לחוק הגרמני, מתייחס למי שנכותו נגרמה כתוצאה ממעשים שבוצעו במדינות שלא נכללו ברייך השלישי ופעלו ב"השראה נאצית", וזאת אך ורק במקרה בו נשללה חירותו של התובע, באופן שחייו נדמו לתנאים בתנאי מאסר או מעצר. סעיף 43 לחוק הגרמני יוצר חריג לכלל לפיו רק מי שנרדף בתחומי הרייך השלישי זכאי לפיצוי, ומרחיב את מעגל הזכאים לפיצוי מכוחו של החוק גם אל מחוץ לגבולות גרמניה הנאצית, ובלבד שתוכח שלילת חירות. מכאן, שמשהוכחה "שלילת חירות" זכאי הנרדף לפיצוי על-פי החוק, אף אם השלילה הייתה מחוץ לגרמניה הנאצית, בעוד שאם הוכחה "הגבלת חירות" בלבד, יש משמעות משפטית למקום הגיאוגרפי בו נעשתה ההגבלה, ונרדף יהיה זכאי לפיצוי, רק אם ההגבלה התרחשה בשטח שבשליטה גרמנית ישירה.
3. הפסיקה באופן עקבי הרחיבה את זכאותם של נכי רדיפות הנאצים ולא בכדי, בהתחשב גם במספרם ובגילם של אותם ניצולים.
4. פרשנות המונח "שלילת חירות" בפסיקה - מגמת הפסיקה, ליתן פרשנות מרחיבה לחוק הגרמני, מוצאת את ביטויה אף בפרשנות המונח "שלילת חירות" בפסיקה.
5. עם השנים הרחיבו בתי המשפט את עילות הנרדפות שבחוק הגרמני בכלל, ואת עילת הנרדפות של שלילת חירות בפרט. על מנת לקבוע האם סיטואציה מסוימת עולה כדי "שלילת חירות" יש לבחון האם הוגבלה תנועתו של אדם למקום מתוחם ומצומצם.
הדגש העיקרי ב"שלילת חירות" כפי שעולה מהפסיקה הינה פגיעה בחירות הכרוכה בפגיעה בחופש התנועה של הנרדף, וראייתה כנשללת עקב מגבלה משמעותית ורציפה בחופש התנועה. דהיינו, יש צורך בכך ששלילת החירות תהיה באופן נמשך ורצוף, ובכך נבדלת היא מהגבלת חירות באופן שהתוצאה הינה שהחירות נשללה ולא רק הוגבלה.
6. ביהמ"ש קובע כי יישום ההלכות המשפטיות ו"רוח" החוק והפסיקה מביאים למסקנה כי עוצר חלקי יכול להוות, בנסיבות מסוימות, "שלילת חירות" כהגדרתה בסעיף 43(3) לחוק הגרמני. אין מחלוקת בפסיקה כי שלילת החירות משמעה שלילת חופש התנועה. באשר לסוגיית העוצר- "מעצר בית" מלא (דהיינו, עוצר למשך כל שעות היממה) מהווה שלילת חירות, והשאלה מה דינו של "מעצר בית" (עוצר) חלקי.
בענייננו, באופן כללי, ומבלי להתייחס לכל מקרה לגופו, מדובר בצווים שהוצאו על-ידי השלטונות ברומניה ובבולגריה, המטילים איסור על היהודים לצאת מבתיהם בשעות מסוימות של היום ו/או הלילה. בהתאם לפרשנות לעיל, יכול ובנסיבות מסוימות, משמעות צווים אלה תעלה כדי שלילת חופש התנועה של היהודים ושלילת חירות, שכן נכפה עליהם להימצא במקום מתוחם ומצומצם, אף אם לא תחת פיקוח צמוד אלא אכיפה כללית. העובדה שאותו מקום "מתוחם ומצומצם" היה ביתם של הנרדפים אינו מפחית מעוצמת שלילת החירות, שכן הדגש הוא על שלילת חופש התנועה.
7. ביהמ"ש מקבל את קביעתה של הועדה לפיה בנסיבות מסוימות עוצר יכול לעלות כדי "שלילת חירות", וזאת כצעד נוסף באותה מגמה פרשנית ליברלית ראויה של הרחבת מעגל הזכאים, ובהתאם לקריטריונים כפי שנקבעו על-ידה אשר נדרשת התקיימות מצטברת שלהם. יש לראות את כל הקריטריונים כמכלול, ואין לבחון אותם כל אחד בפני עצמו, שכן רק בהתקיימם, במצטבר, ניתן יהיה לומר שנוצרה אותה "מאסה קריטית" של נסיבות המעלה את הגבלת החירות לשלילת חירות. משכך, מי שאומנם הוגבלה תנועתו, אך לא עמד במלוא הקריטריונים ייחשב רק כמי שהוגבלה חירותו ולא כמי שנשללה חירותו.
8. בהתקיים התנאים אשר קבעה הועדה (הגבלת חופש התנועה על-ידי עוצר יכולה להוות "שלילת חירות", בהתקיים הקריטריונים הבאים:קיומו של צו שילטוני. העוצר חל על היהודים ולא על כלל האוכולוסיה. העוצר נאכף בפועל, כך שמי שהפר אותו, הסתכן בגופו. העוצר הכתיב הימצאות במקום מצומצם בשטחו (דוגמת ביתו של אדם). העוצר חל במשך שעות מידי יום, לאורך תקופה משמעותית) בתוספת העיבוי האמור לעיל, במצטבר, ובהתאם לקביעה הפרטנית של הועדה לגבי כל מקרה ומקרה לפי נסיבותיו, ניתן יהיה לראות בעוצר שהוטל על היהודים על-ידי שלטונות שפעלו בהשראה נאצית וזאת מחוץ לגבולות הרייך השלישי, כ"שלילת חירות" המזכה את הנרדפים בפיצוי על-פי החוק.