מה העניין הזה עם הגבולות שכל כך מרבים לדבר עליו בסביבתי? (או שאולי זה בכלל רק אישיו שלי עם העולם?)
מצד אחד יש במילה זאת קונוטציה בעייתית, שלילית משהו. גבול הוא דבר שעוצר אותך, סוגר אותך, תוחם אותך, חונק אותך כמו שמיכה שחונקת אש, ומנתקת אותו ממקור החיים שלו - מהחמצן שבאוויר. מצד שני אי אפשר להתעלם ממידת הקריטיות של עניין זה בעיקר בהקשר של ילדים ובני נוער אבל ממש לא רק...
למה אנחנו (אני?) כל כך מפחדים מגבולות?
אולי זה הפחד מהמוות? שהרי הגבול מורה על נקודת סיום. יש בנו פחד קיומי מסיומים. מנקודות עצירה. כאילו עצם נוכחותם היכן שהוא בחיינו, מונע את ההנאה או הסיפוק או המימוש של מה שקיים כבר עכשיו...
מה היה קורה אם גוף האדם לא היה מוגדר? אם הדם הזורם בעורקנו, לא היה תחום?...
הייתה מן הסתם מתרחשת אנדרלמוסיה, שבה רקמות ואיברים היו מתערבבים אלה באלו.
ממש אנטרופיה מוחלטת... שהרי זוהי שאיפתו של הטבע, אנטרופיה (אי סדר) שבשלה, חלקיקים מתרוצצים להם באקראיות מוחלטת ללא סדר או התארגנות כזו או אחרת.
כל היווצרות העולם, על כל מרכיביו הדוממים והחיים, התאפשרה ברגע שבו נוצר הסדר, ואלוהים הבחין בין אור וחושך. הוא לא יצר אותם. הם היו קיימים קודם, מעורבבים להם זה בזה, ומשום כך ללא התארגנות נפרדת. כל מה שאלוהים יצר (נדמה לי...) הוא להפריד ביניהם על ידי כך שהוא הבחין ביניהם. באותו רגע נוצר משהו חדש שלא היה קיים קודם.
עצם ההבחנה ביניהם יצרה את ההפרדה, שאפשרה את קיומם של כל אחד מהם בנפרד, ואת זהותם הייחודית להם, והשונה כל כך אחת מן השנייה בתכונותיהם.
מאותו הרגע נורתה יריית הפתיחה שיצרה בסופו של דבר את הסדר בעולם, כפי שהוא מוכר לנו כיום.
אגב, ההפרדה ביניהם היא לא הפרדה במובן שאנחנו לעיתים קרובות תופסים אותה היום. פעמים קרובות, הנפרדות של אדם אחד מאדם שני או של קבוצה אחת מקבוצה שנייה, יוצרת הפרדה המבוססת על הקביעה: "אני/אנחנו נחשבים יותר ולכן אתה/אתם נחשבים פחות". הנפרדות של היום והלילה היא נפרדות, שאינה מבוססת על שיפוטיות. שניהם טובים באותה מידה, כיוון ששניהם שונים באותה מידה. שניהם משמשים לשני דברים שונים, ובעצם כך, הכי טובים בשביל מה שהם משמשים...
אם כך הם פני הדברים, עצם יצירת גבולות הוא מעשה בריאה, שמאפשר היווצרות יצירה חדשה, שלא התאפשר קיומה קודם. מעצם העובדה שאתה מגדיר את מי שאתה (וכיוון שכך את מי שאתה לא), ואת עיסוקך (וכיוון שכך את העיסוקים שבהם לא תעסוק), ואת רצונותיך (וכיוון שכך את מה שאתה לא רוצה), אתה בורא יצור חדש לעולם- את עצמך המוגדר.
כשאתה נולד, ואני מניחה שגם בשנים הראשונות לחייך, אתה נולד לכל האפשרויות (כמו רקמות עובריות שיכולות להתמיין לכל אחד מסוגי הרקמות האפשריות בגוף), אבל זו לא "הלידה האמיתית". עם השנים אתה מתעצב כלומר יוצר דמות מעוצבת, ומובחנת מסביבתה.
ככל שדמות זו תהיה מדויקת יותר, כלומר בעלת דרגת בהירות גבוהה על הגבולות שלה עם העולם והמתרחש בו, כך היא תהיה ברמת התמיינות גבוהה יותר. ככול שהיא תהיה בדרגת התמיינות גבוהה יותר, הביצועים שלה יהיו מדויקים יותר, והיא תעשה מצוין את התפקיד שלשמו היא נולדה. הבעיה היא, שהדמות שעיצבת תוכל לעשות רק את התפקיד הזה. היא "מתה" לגבי כל שאר התפקידים והאפשרויות.
והמוות הזה הוא רבותיי הוא מה שמפחיד אותי...
הפולחן הדתי ומאפייניו, אגב, משמש כלי מצוין ליצירת גבולות. אתה לא אמור לשבור את הראש, וליצור לך את הגבולות הנכונים לך כאדם, הם מוכתבים לך מעצם היוולדך לתוך מבנה מסוים. אתה גם לא מתווכח איתם (בדרך כלל....). אתה נוהג על פי הריטואל המדויק, עם טווח מאוד צר של אמירה אישית בתוכו. זה על פניו היתרון של אנשים דתיים. הם לא נדרשים להגדיר את גבולותיהם עם הסביבה, כלומר הם נדרשים, אבל הרבה פחות מאשר אדם, שלא נולד למבנה דומה. לכן עבודת הבריאה שלהם את עצמם קלה להם יותר (ועדיין קשה מנשוא...)
ככל שאני מלהגת מול המחשב, אני מבינה שיש קשר ישיר בין מחויבות לבין גבולות, כיוון שאתה לא יכול להיות מחויב למשהו לא מוגדר.
כיוון שכך אם אתה רואה אדם לא מחויב (וזה מייד בולט בעשייה שלו, ובתוצאות שהוא משיג), ייתכן מאוד שיש לו עניין עם מחויבות, אבל גם ייתכן שהקושי נעוץ בשלב אחד נמוך יותר - הוא שלב ההצטמצמות, להלן "שלב המוות" או "שלב הבריאה" (תלוי מאיזה צד של הכוס אתם בוחרים להסתכל...)
המסקנה מכול האמור לעיל היא, שכדי לברוא את עצמנו, עלינו להגדיר את עצמנו. הגדרה זו (תחימת הגבולות בינינו לבין העולם), מאפשרת לנו להיות מי שאנחנו במיטבנו. יחד עם זאת, בריאת עצמנו מחייבת מאיתנו לוותר על כל שאר הפוטנציאל האפשרי למימוש, או במילים אחרות מחייבת אותנו להסכים עם מותם של מרכיבים אחרים בחיינו. ככל שהתעוזה שלנו ללכת עד הסוף, ולצמצם חלקים רבים בתוכנו, כך החלקים, שכן נבחר לברוא יהיו עוצמתיים ומשמעותיים יותר.
הדוגמה שתמחיש עניין זה, צצה בראשי בזמן שיעור חשבון...
השיעור עסק בנושא המספרים הטבעיים, שכמותם כידוע אינסופית, ומבלבלת - אינסוף אפשרויות יוצרות אינסוף בלגן...
אם נצטמצם רק למספר 1 ולרווח שבינו לבין 0, ההצטמצמות הזו יוצרת גבול מאוד ברור
(1-0), ועדיין מאפשרת אין סוף אפשרויות (שהרי יש אינסוף מספרים בין המספר 0 למספר 1).
וכעת איך כל זה קשור לחינוך ילדים?
תפקידנו כהורים וכמחנכים הוא לסייע לילד לעצב את עצמו, ולהבחין אותו מסביבתו, והדרך שלנו לעשות זאת היא ע"י הצבת גבולות. עצם הצבת הגבולות, כפי שהיא נעשית על ידי הוריו ומחנכיו בגיל צעיר, מסייעת לילד (בשלב הראשוני באופן מכאני- כמו מצוות לאדם דתי) להגדיר את עצמו, וככל שיתבגר יוכל לעשות זאת לעצמו. גם אם אותו ילד לכשיתבגר יבחר להגדיר עצמו כאדם שונה, מהאופן בו הושתת הסדר של הוריו ומחנכיו, גם אז עצם הצבת הגבולות הללו, סייעה לו לברוא את עצמו כאדם ייחודי משמעותי המובחן מסביבתו בעתיד.
משום מה, לחלק מההורים יש קושי להציב את הגבולות הללו לילדיהם. מניסיוני לאורך השנים, שמתי לב שאצל חלקם, קושי זה נובע מכך שלהם עצמם יש עניין עם גבולות, שבא לידי ביטוי באיזשהו אופן בחייהם הפרטיים.
לעיתים, נובע הקושי בהצבת גבולות מכך, שחלק מההורים קושרים גבולות עם קשיחות ומשמעת, ובשל רצונם לשמור על יחסים נעימים וטובים עם ילדם, הם נמנעים מהצבת הגבולות הללו.
למעשה אין קשר בין הצבת גבולות וקשיחות. אתה יכול להציב גבולות בקשיחות או במתינות, ואתה יכול לא להציב גבולות בקשיחות (זה עשוי לקרות כשאתה מגלה נוקשות ללא קו אחיד מנחה), וכמובן לא להציב גבולות במתינות.
מהי הדרך אם כך, להציב גבולות? וכיצד ניתן לעשות זאת במתינות?
הדרך היא ליצור עבור ילדנו סדר שמונע מ"מערכת של סיבה תוצאה". יש הורים ומחנכים שבוחרים לקרוא לסדר הזה "מערכת ענישה ואכיפה". זה כשלעצמו יוצר רתיעה כלפי עניין הגבולות, אבל אפשר לראות את זה אחרת...
אסביר את האופן, שבו ניתן לראות אחרת את עניין הסיבה והתוצאה, באמצעות דוגמה. ברור לגמרי שיש נושאים שגם ההורים המתירנים ביותר נעצרים בהם. למשל בהתייחסות כלפי החשמל. אין הורה שירשה לילדו להכניס חוט מתכת לתקע הביתי. ברור לגמרי שהתוצאה של הכנסת יד לחשמל תגרור תוצאה לא נעימה בלשון המעטה - התחשמלות. ההתחשמלות היא לא עונש על כך שהילד לא נשמע להוראות. ההתחשמלות היא התוצאה של הבחירה שלו.
כשאתה מחנך ילד, תפקידך הוא לשפוך אור בעולם האנטרופי שהוא חווה. הדרך שלך לעשות זאת, היא לסייע לו ליצור סדר בעולם. הסדר הזה ייווצר כשהוא יבין שלכל מעשה, שהוא יבחר לעשות יש תוצאה.
מילת המפתח בחינוך מתוך גבולות היא המילה בחירה. עליך כהורה ליצור סדר באמצעות הבנייה של מערכת "גורם ותוצאה" כפי שנובעת מסט הערכים שלך. הילד יבחר את ההתנהגות הנכונה לו, מתוך הבנה שבכל מקרה לבחירה זו יש מחיר או רווח. בכל רגע נתון הוא יכול לבחור להתנהג בדרך אחרת, וכיוון שכך התוצאה של מעשיו תשתנה בהתאם.
ככל שילד יחיה בעולם מסודר יותר, שבו יהיה לו ברור יותר, מה תהיה תוצאת התנהגות שהוא בוחר לבצע, כך תגדל תחושת הביטחון שלו, והיכולת שלו להיות עצמאי, כיוון שהוא בוחר בכל רגע נתון את התנהגותו על סמך מערך שיקוליו באותו הרגע.
כל זה נשמע כמו חישוב רציונאלי הדורש עץ החלטות מאוד מורכב... בוודאי עבור ילד צעיר... למעשה זה פשוט וקל. הם נולדים עם היכולת לבצע חישובים כאלה, ועושים זאת אוטומטית ברמה יומית.
העניין הוא, שכדי ליצור עולם מסודר של מערכת סיבה ותוצאה, עליך כהורה לתחזק את המערכת 24/7 כל דקה ודקה בהם. את חוקי הגרוויטציה לא צריך לתחזק. אם ילדך יחזיק ברישול כוס היא תיפול ותישבר. הוא יבין מייד את הסיבה והתוצאה, ויפעל לשינוי אם הכוס הבאה שיחזיק תהיה מספיק חשובה לו...
הבעיה היא, שלגבי רוב ההתנהגויות, שהילד יבחר לעשות, אין תוצאה ישירה ברורה, אלא אם כן אתה כהורה מקפיד ליצור אותה עבורו.
וזה רבותי קשה. מאוד קשה. כמעט בלתי אפשרי לביצוע מלא. כאימא לילדה בת 5 אני מבינה כמה עליי להיות מדויקת בהתנהלות שלי מולה. זה כמעט בלתי אפשרי לקבל הצטיינות יתרה במבחן הזה (לא אני בכל אופן...), אבל זו החובה שלנו לילדנו. זו השליחות שלנו כהורים.
שליחות זו חשובה, לא על מנת שהמורה בכיתה תוכל ללמד טוב יותר, או שהחברה הישראלית תהיה בריאה יותר, זה חשוב מכיוון שזה עשוי לאפשר לאדם הבוגר המסתתר בילד זה, להבחין את עצמו מסביבתו, ולברוא את עצמו כיצירה ייחודית שיש לה שליחות בעולם הזה.
עצם הגדרת הגבולות שלך כאדם בוגר מול ילדיך, מכריחה אותה לברר לעצמך את סט הערכים שנכונים לך כהורה, ובעצם מכריחה אותך להגדיר את עצמך. במילים אחרות הגדרת הגבולות שלנו מול ילדינו, תסייע להם בבגרותם לברוא את עצמם, ובעצם מסייעת לנו כאן ועכשיו לברוא את עצמנו כהורים.
