לכל אחד מאיתנו יש כמה חלומות ילדות שהוא יודע שלעולם הם לא יתגשמו. תמיד רציתי להיות אסטרונאוט. קראתי כל כך הרבה כשהייתי קטן. אהבתי את נושא המדע הבדיוני. אהבתי את רעיון החלל שאין לא גבולות ואין לו מימדים.הבנתי את תיאוריית המפץ הגדול עוד כשהייתי ילד. הבנתי את משמעות הכוכבים ומערכת השמש. הבנתי גם שלעולם לא אהיה אסטרונאוט.
כבן לאב ניצול שואה הפנמתי, בין היתר את תחושת החיסכון. למדתי בגיל מאוד מוקדם שאל לי לבזבז כסף על עצמי ,אלא, לחסוך ליום סגריר. מותר וכך אני פועל להוציא כסף על אחרים ,אבל לא עצמך- מין חינוך של הדור השני של ניצולי השואה. תמיד זכרתי ואזכור את סיפורו של אבי על פת הלחם שנשארה בכיס בהיותו במחנות ההשמדה.אותה פרוסת לחם המצילה חחים למחרת. הישרדות קראו לזה אז.ההישרדות נשארה טבועה בדמי עד היום.
כמו כולנו, גם לנו היו חלומות פחות מרקיעי שחקים ,פחות גדולים ויותר מעשיים.איני בטוח שלי היו הרבה מעין אלו.היו לי מעט ואותם נצרתי בלבי מכל משמר עם תקווה סמויה בלב להגיע אליהם יום אחד. שם, בעתיד הרחוק.
אנחנו משוחחים הרבה, סימה שטיין ואני.בין היתר אנו משוחחים על החלומות הגדולים והקטנים,על התקוות והאכזבות.על אותם דברים בחיים שתמיד רצינו אך משום מה לא הצלחנו לקבל אותם או לחיות אותם.
סימה סיפרה לי על חלום אחד מיני רבים שלה: לתייר בתאילנד ,פשוט להיות במזרח. אנחנו נהיה שם השנה בנובמבר/דצמבר כי זה חשוב לה וזה החלום שלה.אני לעומתה, שיתפתי אותה בחלום קטן שלי שמעולם לא הרשיתי לעצמי.חלום פשוט: להיות בעליו הגאה של שעון אומגה.צחקתי וגם אמרתי לה שלפני שנים רבות קניתי חיקוי של שעון אומגה וענדתי אותו בגאווה רבה על ידי עד שהחל הציפוי הזול שבו להתקלף.
ביום שבת האחרון חגגתי את יום הולדתי החמישים וחמש.התלבטתי קשות כיצד לחגוג איתו אך לבסוף בחרתי בדרך הנכונה ביותר.להיות ביחד עם סימה זוגתי לחיים, אהובתי והאישה של חיי. לשהות איתה ביחד.רק היא ואני .שנינו כזוג.
הזמנתי מלון לסוף שבוע ארוך בעיר תל אביב. עיר שכמעט איני נוהג לפקוד אותה.אולי בגלל פקקי התנועה.אולי בשל מזג האוויר.אולי כי היא קרובה מידי.היינו תיירים בתל אביב.ממרומי הקומה השמונה עשרה ,תל אביב נראית פשוט נפלא.ים ממערב ובניה ממזרח.היה לנו נפלא,היה מצוין ואהבנו כל הזמן.
ביום שבת ב בשעה תשע בבוקר, חזרנו מהליכה רגלית מאומצת בים ,כשחזרתי מהמקלחת ראיתי קופסת קרטון לבנה גדולה על המיטה.
"זו מתנת יום ההולדת שלך" היא אמרה.
"תודה" עניתי ופתחתי את הקופסא.
בפנים היה שעון אומגה.
ד"ר אבי זלבה, קרימינולוג ויועץ ארגוני
