חוקים בצילום (ובציור) 

בדיון בנושא "קיטש" הגיב אחד המשתתפים-
"בתחילה טענו שגם צילום זה סוג של קיטש, אחר כך הפך הקיטש לאומנות בפני עצמה. לדעתי כל אחד צריך לבחור לעצמו את מה שהוא אוהב לצפות בו מבלי להגדירו, הרי היופי הוא בעיני המתבונן ולא בעיני קבוצה שקובעת ומגדירה אותו. דעתי לפחות"

מה הנכונות של ההצהרה שלו?

יש 2 סוגים של חוקים באמנות,
סוג אחד מתיחס לנושאים טכניים, סוג שמתיחס לתפיסה אישית וקבוצתית,
לגבי החוקים הראשונים -
אם אני הולך לצלם במצלמה עם גודל חישן (פילם) מסויים, ואני מצלם בעדשה בעלת אורך מוקד מסויים, אני יכול לחשב מה היה השטח שהמצלמה תכסה ממרחק צילום מסויים,
למה זה טוב?
כי אם אני מתכון להיות צלם ציפורים למשל, ואני יודע מה המרחק שציפור ספציפית תתן לי להתקרב אליה לפני שתפחד ותעוף - אני יכול מראש לדעת מה יהיה גודל הציפור בתמונה שתתקבל, כלמור - אין לי בעיה לחשב שאם התמונה מכסה גודל של 2 מטרים ממרחק נתון ואני מצלם ציפור בגודל של 10 ס"מ - הציפור תופיע מאוד קטנה והעדשה כנראה לא טובה לסוג הצילום הזה,
בעזרת טבלאות או חישובים אופטיים אני יכול מראש להגיד שיש "חוק" שמגדיר שעדשה ספציפית מתאימה יותר מאחרות לצילום ציפורים מסוג מסוים,
אם אני יודע שעדשה באורך מוקד ספציפי כן עונה לי על הצורך הזה, ואני יודע שהציפור האמורה זאת ציפור מאוד לא שקטה וכל הזמן מפזזת על הענפים, אני יכול לחשב את המהירות הזויתית שלה (מסובך - אבל אפשרי) ולקבוע מה זמן החשיפה הדרוש כדי שבתמונה היא תופיע כחדה, וזה קובע לי את זמן החשיפה המינימלי,
אבל אם זאת ציפור שניתן לצלם אותה רק בערב - זה משפיע גם על הצורך שלי בעדשה עם מפתח גדול,
אלו חוקים שאי אפשר להתעלם מהם - אחרת התמונות פשוט לא יענו על הצורך של תמונה חדה שהדמות בה גדולה מספיק,
זה טכנולוגיה,

מצד שני יש חוקים אמנותיים,
פה זה לא ישפיע על נושאים טכניים, ונוצר מצב שאנשים שאינם בקיאים בחוקים הללו נוטים לזלזל בהם כיון שלא תמיד יש לנו מדדים כגון "חדות" שבהם ניתן לשפוט תוצאה באופן אוביקטיבי,
איך החוקים הללו נוצרו?
החוקים הללו הינם חוקים "סטטיסטים" ותלוים בחברה ובזמן,
החוקים הללו משתנים עם הזמן והמקום ואינם אוניברסליים,
לחוקים הללו גם אין מדדים,
אם ניקח הרבה תמונות ונבקש מהרבה אנשים לבחור מתוכם את התמונות ה"טובות" ביותר לדעתם נקבל מספר קטן של תמונות שנוכל למצא להם מאפינים משותפים,
לדוגמא -
אם ניתן להרבה אנשים נייר חלק ונבקש מהם לצייר משולש - רובם יצירו את המשולשל עם החוד כלפי מעלה,
אם נציג לאנשים שתי תמונות - אחת עם משולש עם החוד כלפי מעלה ואחת עם החוד כלפי
מטה ונשאל מה ניראה להם כתמונה "רגועה" יותר ומה כתמונה עם מתח - רוב האנשים יצביעו על התמונה עם חוד למעלה - כ"רגועה" ועל זה עם החוד כלפי מטה כ"מתוחה"
אז יש לנו "חוק" שאומר שאם יש נושא שבתחתיתי יש משטח רחב הוא נראה לנו כ"רגוע" יחסית לנושא עם משטח צר וחלק עליון רחב,
כך למעשה נוצרו החוקים של הצילום והציור,
זה תופס לגבי הרבה פרמטרים -
צורה, צבע, גון, פרופורציות, קומפוזיציה, חדות, - למעשה יש חוקים לגבי כל פרמטר של התמונה,
הבעיה היא שאם עובדים רק לפי החוקים הללו נקבל תוצאה שאיש לא יוכל להגיד שאינה בסדר - אבל זה לא מספיק,
מה שצריך זה להשתמש בחוקים הללו כדי להעצים את התמונה מבחינה ויזואית ותפיסתית,
לדוגמא -
אם נצלם אדם ברחוב וברקע שלו תהיה אשה עם בגדים אדומים בוהקים, ואנחנו יודעים שיש חוק שאומר שצבע אדום רויי מושך את העין, אנחנו הופכים אותה לנושא התמונה במקום אותו, לכן או שנצלם מזוית אחרת, או שנצלם בשחל"ב - ללא צבע,

תמיד עולה השאלה של ציור - "קישקוש כזה צירתי בגיל 4 "
פה אנחמי נכנסים לנושא של פריצת החוקים וחיקוק חוקים חדשים - "אבנגרד"
אני לא מתכון לזרם האמנותי אלא למושג,
"פורץ דרך" יכול להיות אמן שיש לו לגיטימציה ע"י הממסד כאדם שכבר הוכיח את עצמו באמנות והוא יכול להרשות לעצמו להוביל את האמנות בדרך חדשה ,
דוגמאות בולטות הם פיקסו, קנדינסקי ומונדריאן,
היו גם אמנים שביצעו פריצת דרך ללא כל בסיס קודם - אבל אין ספק שזה לא היה להם קל,
כדי לעבוד בניגוד לחוקים - צריך קודם לדעת את החוקים, זה לא סתם "למרוח" ולקות לטוב,
כשוידג'י צילום אנשים בשנות ה-30 עם פלש ישירות לפנים זה לא היה עקב אי ידיעת החוקים אלא להפך - הוא ידע שתאורה כזאת יוצרת "פוסטריזציה" ורושם הראשוני של "דו"ח" ושל "האמת ישר לפנים" והנושאים שלו תמכו בתאורה הלא סטנדרטית שלו,
אז לפני שאתם מכריזים "אני לא עובד לפי החוקים" כדאי שתבדקו טוב-טוב מה המשמעות של ההכרזה שלכן מבחינה אמנותית, התוצאות עלולות להיות סרות טעם, משעממות או סתם מעצבנות,והכי חשוב - מי שבאמת מבין באמנות יבחין מיד שההצהרה היא כיסוי לחוסר הבנה באמנות,