בחזרה לרחם 

בעיקרון, אין לי בעיה עם הגיל המתקדם שלי. להיפך, לפעמים אני אפילו מאושר שעברתי שלושה עשורים יחסית בשלום וכשאני חושב עליהם אני משוכנע שמדובר בלא פחות מנס. אחרי הכל מי האמין שנעבור את הפראות של הילדות עם טיפוסי העצים, האופניים על הכביש והצורך הבלתי מוסבר לקפוץ מכל מקום גבוה. ואחר כך, כאבי הבגרות שיכולים לגרום לדיכאון עמוק בכל פעם שחצ'קון אקראי מפציע על הלחי או, לחילופין, שהנערה המתוקה לא ממש שמה עליך. ואחר כך, רישיון הנהיגה והכמעט אין ספור תאונות, האלכוהול, הסיגריות ומה לא. על הצבא אין צורך להרחיב, אלו בינינו שחוו זאת על בשרם יודעים שלעתים המרחק בין חיים ומוות הוא כשבריר שנייה ולא יותר. חשבתם שזהו? הצחקתם אותי, טיול בעולם, רק משוגע אמיתי שם את נפשו ובטחונו בידיו של נהג אוטובוס הודי, תאילנדי או קולומביאני. רק מטורף יסתובב בהרי ההימאליה כשהוא מובל על ידי כלב. בקיצור, סיבה מספיק טוב לבאמין באלוהים.
כן, טוב לי עם הגיל המופלג שלי, הכל רגוע יותר, זהיר יותר, מחושב.
עד שגיליתי את הבטיה. למי שלא מודע לעניין מדובר במוצר לתינוקות, מעין כרית צפה שמאפשרת קילוח של העולל. בדרך כלל בטיה מצורפת לחבילה כמו חבילת לידה והיא בגדר חובה לכל אמא צעירה. הבטיה נוחה לשימוש, לאחסון ומגיעה במגוון עיצובים, צבעים וגדלים.
אני מדמיין את עצמי, תינוק חסר דאגות, שכוב על אותה כרית נעימה, צף לי באמבטיה החמימה כשידיה הענוגות של אמי מקלחות אותי תוך כדי שיר ילדים מתוק. החיים הטובים באמת. נטולי דאגות, זכרונות ושינויים פיזיולוגיים.
הבטיה היא הדבר הכי קרוב לרחם של אמא, ואם צודקים הפסיכולוגים, הרי שזוהי שאיפת כולנו, לחזור לרחם העוטף, לתחילת החיים. אני אולי השלמתי עם ההתבגרות הבלתי נמנעת אבל מדי פעם יש לי רצון עז, לחזור לאותה בטיה מפנקת, לאותה תחושה של עולם מימי ונהדר, לאותה פשטות מופלאה. מי ייתן וכך יהיה.