להתאים את המערכה הצבאית לרמת ציפיות נמוכה יותר.
מאת: צבי גיל
אין מנוס מלהיעזר בגורמים בינלאומיים ולא להשתהות יתר על המידה.
אילו חיל האוויר היה משתמש,נגד הצבא המצרי בסיני ב- 1967 , בשמינית מן העוצמה שהוא משתמש בה היום נגד החיזבאללה, אז לא הייתה זאת "מלחמת ששת הימים "אלא "מלחמת 24 שעות", לכול היותר. אבל לבנון היא לא סיני,זאת למדנו כבר בשנות ה-80 , והיזבאללה,אינו צבא מצרי או צבא כלשהו, אלא כוח של מיליציה עממית קנאית טרוריסטית,מפוזר באזורים מאוכלסים .הוא נהנה מתמיכה מסיבית לוגיסטית ואופרטיבית של איראן וסוריה, ומוסרית מחלק נכבד של האוכלוסייה בלבנון,בעיקר השיעית.התברר שלבנון ישבה על הר געש,וכי החיילים הסוריים אמנם עזבו אותה אך השאירו את כוחות הגרילה שלהם מצוידים באלפי טילים.
במלחמת ששת הימים,ובימים שקדמו לה, העולם החופשי כולו עמד לצדנו,אולם המלחמה עצמה שנמשכה 6 ימים,לא הביאה לסיום המערכה.זאת נמשכה כשלושה חדשים בזירה הדיפלומטית ובעיקר באומות המאוחדות, כאשר הסובייטים ובעלי בריתם,ביקשו לתקן פוליטית את אשר פישלו צבאית.למטרה זאת הם רתמו את עצרת האומות המאוחדות למושב חרום בהנחה ששם מובטח לה הרוב.אך לעצרת האו"ם אין המעמד שיש למועצת הביטחון,ושם כרגיל נחתכים העניינים.
גם אז בימי הלחימה האחרונים אפשרה ארה"ב לישראל לנצח בכל החזיתות, אך ההתגוששות, המאמצים,הגלויים והסמויים נמשכו זמן ניכר.עד שהתקבלה החלטת 242 של מועצת הביטחון ב- 22 בנובמבר 1967 כלומר ארבעה חדשים לאחר פרוץ המלחמה.על הנוסח הסופי עברו טלטולים רבים במסדרונות האו"ם ובהתייעצויות בין מדינתיות, לעתים מורטי עצבים,כפי שהייתי עד להם באותם ימים כאשר שימשתי כתב שרות השידור באמריקה. ההחלטה קוראת "לשים קץ לכל עילה של מלחמה או למצב של לוחמה וכיבוד ריבונותה,ששלמותה הטריטוריאלית ועצמאותה מדינית של כל מדינה באזור וזכותה לחיות בשלום בגבולות בטוחים ומוכרים חופשיים מאיומים או ממעשים של שימוש בכוח"
פסקה זאת היוותה החלק החיובי של ההחלטה וישראל הייתה רשאית לראות בזה יציאה כשחצי שלל בידיה.אולם פסקה אחרת,שלמעשה פותחת את החלטת 242 קוראת ל"נסיגת ישראל משטחים שנכבשו בסכסוך האחרון"(קרי מלחמת 6 הימים)- פסקה זאת הייתה ועודנה בעייתית, בפרושים שלה. הפרשנות הצרפתית והאנגלית שונה. באנגלית כתוב occupied territories בלא ה- the כלומר בה' הידיעה ואילו בנוסח הצרפתי הדגש הזה - les -כן מופיע.אנו, כמובן נאחזים בנוסח האנגלי ואילו מדינות ערב בנוסח הצרפתי.
אולם החשיבות היא בכך שמועצת הביטחון של האו"ם נתנה בדיעבד לגיטימציה למלחמת מנע ביוני 1967 .לעומת זאת האו"ם, לרבות מועצת הביטחון לא נתנו לגיטימציה להמשך הכיבוש.
מה שקרה, דומני שכל אדם בישראל שמתעניין קצת בהיסטוריה קרא על כך.משה דיין חיכה לטלפון מן המלך חוסיין,שהוא לא בא.הוא ראה אמנם את השטחים כקלפי מיקוח,אך הוא לא השתמש בהם,אלא סייע בפועל להמשך הכיבוש.ואילו ראשי מדינות ערב החליטו בספטמבר 1967 בוועידתם בחרטום בירת סודאן על שלושת הלאווים.לא שלום עם ישראל,לא מו"מ,ולא הכרה בקיומה.
המשך האחיזה בשטחים הכבושים הצמיחה שתי תפיסות בציבור הישראלי.מצד אחד הייתה תפיסה של ארץ ישראל השלמה,תפיסה אידיאולוגית,משיחית, שנוסף לה פן ביטחוני.כנגדה הייתה תפיסה כי שליטה על עם אחר מלבד היותה עניין לא מוסרי,תעמיד בסכנה את היות מדינת ישראל מדינה יהודית.
מאז חלה מהפכה בתפיסות,הן בצד הערבי,והן בצד הישראלי .במלחמת ששת הימים ניצחנו ניצחון צבאי מהיר ומוחץ,אך יחד איתו, נכנסנו לשדה מוקשים שאנו עצמנו הנחנו.ככול שהחזקנו בשטחים הכבושים הם הפכו לנטל ולא לנכס.
המלחמה נגד החיזבאללה.
גם במערכה הזאת אפשר לומר כי העולם הפוליטי,בשונה מן התקשורת והציבור הבינלאומי שחשוף לה,נותן גיבוי או למצער מבין את המהלך הצבאי הישראלי.כאן לא מדובר בכיבוש שטחים,אלא בהגנה על ישראל ואזרחיה.אלא שכתום שמונה ימים, מהלך זה לא בא לסיומו כמו במלחמת ששת הימים.שכן,כפי שהודגש,זאת לא מלחמה נגד צבא סדיר, הזירה היא לא בסיני,אלא בעשרות אזורים מאוכלסים בצפיפות שמהם פועל החיזבאללה,אשר למרבה הצער,הכין את עצמו הן בתשתית לוגיסטית והן בכמויות אדירות של פגזים ורקטות בטווח קצר ובינוני.במלחמת ששת ימים,העורף כמעט לא נטל כל חלק במערכה. הפעם חלק נכבד מן הנטל הוא על הציבור,ומדובר בשליש מאוכלוסיית ישראל.המערכה של חיזבאללה הנה מערכה כפולה: צבאית ופסיכולוגית. המערכה שלנו עד כה לא נצרבה בתודעה העם הלבנוני,אשר כגודל ההרס,גודל השנאה שהוא מפתח לא נגד החיזבאללה אלא נגד ישראל,ועלול להביא לגידול דור שונא ישראל.
כולנו מייחלים ,מקווים ומאמינים שנצא מן המערכה הזאת עם הישגים משמעותיים,אם נדע לעצור בזמן.אבל יש להזהיר אזהרה גדולה מפני זחיחות דעת,מפני שיכרון הכוח,מפני העמידה על קוצו של יוד בתנאים שהצבנו.לא מדובר בחיזבאללה הטרוריסטי.איתו אין לנו שיג ושיח אלא באמצעות קני התותחים. אם ייהפך למפלגה מדינית כפי שמחתרות אחרות נהגו,זה סיפור אחר.אם אנחנו רוצים לעסוק עם ממשלת לבנון,אל לנו לעשות מה שעשינו לאבו מאזן.זאת ניתן לעשות רק בעזרת גורם בינלאומי.ואני לא רואה פגם בכך שכוח בינלאומי יתמקם בגבול עד שכוח לבנוני רציני יחליף אותו.יש כוח בינלאומי בסיני, אז מה הפסול בכוח בינלאומי בגבול לבנון,לאחר הסכם שיושג.גם אם אני מקבל את החששות שהובעו על ידי המשנה לראש הממשלה שמעון פרס, בפני חאוויאר סולנה, נציג האיחוד האירופי,שצבא בינלאומי לא יוכל למנוע מיקושים ופעילות טרוריסטית אחרת,אין לדחות דינאמיקה שנוצרה בזירה הבינלאומית.להיפך יש לעודד אותה.לא נוכל לסיים מערכה זאת בלא סיוע בינלאומי כגורם מתווך וגורם מסייע בשמירה על הגבול.מי שחושב אחרת שכח את לקחי "מלחמת שלום הגליל".
על היגיון ואמת.
או ש או ש.אם צבא בינלאומי אינו כשיר לחוצץ בינינו לבין החיזבאללה,האם צבא לבנון "המפואר" שרובו מורכב משיעים-כן כשיר.אם אנחנו אומרים שכצעד ראשון יש לשחרר את החטופים,אנו כאילו קובעים ש"הקאזוס בלי" למלחמה היה חטיפת החיילים,ולא היא.העילה הצודקת והאמיתית הייתה פגיעה חמורה בריבונות ישראל על ידי חיזבאללה מתוך מדינה שכנה.ככה מקבל זאת גם העולם.
שיחרר החטופים יבוא בסופו של דבר על ידי עסקה כלשהי של שבויים,ולכך יש צורך בהסכמת חיזבאללה, אשר בשלב זה אין לממשלת לבנון שליטה עליו.אסור בשום פנים ואופן להזין את הציבור באשליות ובתקוות שווא.מסיבה זאת יש לומר לממשלת ישראל, לכנסת ולהבהיר לציבור כי העיקרון של נהיגה בכבישים "אל תהיה צודק,הייה נבון" חל גם בתחום המדיני בטחוני.זאת עלינו לעשות כל עוד ניתנת לנו התמיכה הבינלאומית שמאפשרת לנו בינתיים להפעיל כוח.אולם ברגע שהעולם יראה איזה אור בקצה המנהרה.או חלילה סכנה לתבערה גדולה באזור, הוא לא יהסס לגרור אותנו כדי לראות את האור בקצה, כפי שהוא נראה לו.או ,כאמור,הלהבות.התרחיש הגרוע ביותר יהיה אם נאלץ לפעול תחת לחץ בינלאומי,שארה"ב תהיה חלק ממנו.שכן ג'ורג' בוש שהוא תומך ישראלי מובהק, הרי במצבו בפנים ובחוץ,יהיה מעוניין לשמור על קואליציה בינלאומית שלה הוא זקוק בחזית העיראקית,באיראן,בצפון קוריאה וכיו"ב.
אמת,שבשלב זה נשיא ארה"ב רואה בנו כוח מחץ מטעם ציר הצדק נגד ציר הרשע,אשר הוא והמעצמה שהוא עומד בראשה לא השכילו עד כה להכריע אותו.ושרון כבר קבע את הכלל:לך עם אמריקה,ואולמרט לא יסטה מקו זה.
ויש עוד גורם,לא רק שהוא לא מבוטל אלא דומיננטי. עד כה הציבור ספג,מוראלית ומעשית את המכות הקשות שהונחתו עליו בחלקה הצפוני של הארץ.המשק והכלכלה ספגו.ואנו עוד נשמע בכמה דמים,במטבע , זה עלה לנו.אבל גם כאן אל ישלה עצמו איש.אשראי הוא לזמן מוגבל בלבד,ושבועיים שצה"ל מבקש זה הרבה מאוד.גם אחרי שבועיים חיל האוויר ומבצעי הקרקע המוגבלים לא יביסו לחלוטין את חיזבאללה כשם שפיל לא יכול לדרוס ולהשמיד קן צרעות.
בדיווחים שונים כבר שמענו את ההדים הראשונים של בקיעים דקיקים עדיין בקונצנזוס בזירה הפוליטית ועל טענות של תושבים שהשהות הממושכת במקלטים ובמקומות מוגנים לא יכולים להימשך לאורך זמן.
המסקנה המתבקשת היא לא לחכות לטלפונים,לשחק טוב בקלפים,להיעזר ביוזמות תוך כדי הכאת החיזאללה.אך ברגע שיוזמות אלה יבשילו אל נחכה שהפרי ינשור אלא נקטוף אותו מיד ונפסיק את האש, לפחות לפרק זמן עד שאלה יצמיחו תוצאות ממשיות.אלה מטבע הדברים והנסיבות לא יהיו מאה אחוזים לשביעות רצוננו. האופוזיציה תצעק, אך העם,אותו עם שעומד עתה איתן מאחורי הממשלה וכוחות הביטחון, ירצה לצאת הן מן המקלטים,האזורים המוגנים ומן המנהרה.הוא רוצה לראות אור,אף שזה לא יהיה אור של אחרית הימים.
צבי גיל הוא עיתונאי וסופר. מילא תפקידים בכירים ברדיו ובטלוויזיה במסגרת רשות השידור. הוא עוסק בפרוייקטים שנוגעים לתקומה של ניצולי השואה והתפקיד שהם מילאו בהקמת המדינה ובביסוסה.
