נוער ביקורת מסעדות: דינה ארונסקי נשלחה מטעם פורטל נוער למסעדת הבשר פאפאגאיו במרכז עזריאלי, ולא האמינה כמה שבחורה קטנה כמוה יכולה להכניס לבטן כאשר הבשר כל-כך טעים, הקינוחים כל-כך מפתים והשירות אדיב ומחוייך...
והנה אני ואח שלי מתלבשים לכבוד היציאה החגיגית, מתרגשים לכבוד האוכל הקרב ובא וכוססים ציפורניים מהמחשבה שממש או-טו-טו נוכל ללקק את אצבעותינו ולנעוץ את שינינו בפראיות בבשר הטרי של פאפאגיו - רק שאז פתאום עולה בי המחשבה ש"איך בכלל אוכל לכתוב ביקורת על מסעדת בשר כל כך נחשבת כשאני עצמי לא מבינה שום דבר באיכות בשר או כל אוכל אחר?". ועם ההרגשה הזו נסענו לנו במהירות לעזריאלי בתל אביב ועלינו לקומה האחרונה.
בשניה שנכנסו למסעדה, הבנתי שהחששות שלי היו לגמרי מופרכים. הסתכלתי על כל האנשים ובני הנוער שישבו בנוחות על הכיסאות המרופדים ואכלו בהנאה את האוכל המוגש והבנתי שדווקא ההיפך הוא הנכון - אנחנו בני הנוער צריכים לכתוב ביקורות של תאכל'ס - ולא עד כמה שאולי היה כדאי להוסיף לפה שמן זית מתובל עם תמצית לימון ורוזמרין לנגיעות קלות של ארומה פלצנית. לכן נכנסתי בביטחון ואמרתי לעצמי שבכתבה הזאת, הולכים להיות כתובים הדברים שאתם רוצים לשמוע, ולא משהו שאיזה סניור צרפתי שמן היה כותב.
ברגע שהתיישבנו ליד השולחן, הגיע אלינו רן ושאל בנעימות במה נרצה להתחיל. מכיוון שלא תיארתי לעצמי אפילו איזה מנות יש, הדבר הראשון שעלה במוחי היה מים, וכך אמרתי. לאחר 3 דקות פחות או יותר, במקום מים רגילים קיבלנו שתי כוסות של משקה אבטיח מרענן . לזה הייתי קוראת "לבקש אצבע ולקבל את כל היד", רק במובן הטוב של הפתגם כמובן. המלצרית המתוקה שניגשה אלינו הגישה לנו את התפריטים ולאחר שראתה שאנחנו פשוט בוהים בתפריט בחוסר החלטיות, החליטה לקחת את העניינים לידיה ולהמליץ לנו על שתי מנות - האחת סטייק אנטריקוט והשניה המבורגר פאפאגאיו. "אתם לא תתחרטו", אמרה. וצדקה, יש לציין.
כבר אחרי דקה הגיעו אלינו שישה מיני סלטים שנראים טעימים להפליא עם לחם חם מהתנור. התוכנית המקורית הייתה לחכות עד שיגיע הבשר כדי שישאר לנו עוד מקום בביטננו שסה"כ לא באמת חטאה בשום דבר, אבל אחרי התבוננות של כמה שניות בלחם הפריך והניחוחות שבקעו מהסלטים - הרמנו דגל לבן.
ברגע שראינו את המנות העיקריות מתקדמות בצעדי ענק אל עבר שולחננו, מבט אחד אל עבר הבטן התמימה שלי הספיק כדי להתחיל לחשוש שהסלטים העסיסיים תפסו את כל המקום שבכלל אמור להיות שמור לבשר. ואגב בשר, אחרי ביס אחד ממנו הספיק לי לדעת שהדבר הראשון שהתחשק לי לעשות זה לקחת את חתיכת הבשר השלמה, לרוץ איתה אל מחוץ לקניון היישר אל עבר אותם האנשים שעומדים שם תמיד ומטיפים לצמחונות, להסתכל עליהם במשך דקה במבט אטום ולאמר להם: "אתם רציניים? תראו מה אתם מפסידים למען השם!".
כל כמה זמן המלצרית החביבה הגיעה כדי לבדוק מה שלומינו. לאור איך שנראנו היא כנראה רק באה לבדוק שאנחנו עדיין בחיים ושעוד לא התפוצצנו. ביס לאחר ביס התענגתי בנעימות על סטייק האנטריקוט. אתם יודעים, ממש ביס... לאחר ביס... לאחר ביס... לאחר... מה, כבר נגמר?!
אשקר אם אגיד שלאחר חיסול המנות לא רצינו לרווח את מכנסינו ופשוט להירדם שם על הכיסאות הנוחים ולתת לבטן לעכל את כל מה שעברה - אך כאשר המלצרית חזרה אלינו עם תפריט הקינוחים לא באמת יכלנו לסרב. הזמנו את מנת פונדט השוקולד (עוגת שוקולד חמה מהתנור עם כדור גלידת וניל מעליה) בתקווה שהבטן כבר תתגבר, יש דברים שלא מסרבים להם.
הסתכלנו על היופי שעמד מלפנינו. "תיזהרו, הכוס חמה" הזהיר אותנו אחד המלצרים וחשב כנראה שזו הבעיה הגדולה ביותר שלנו, ולא למשל ש... פשוט כבר לא נשאר מקום! הסתערנו על המנה כמו במלחמה רצחנית שבה אוגרים החיילים את כוחותיהם האחרונים אל עבר הקרב האחרון והמכריע. אני באמת לא יודעת איך הצלחנו להכניס את רוב המנה לבטן, האם זה היה כוח הרצון החזק שלנו או הטעם המדהים? ככל הנראה - שניהם.
כשסיימנו את הארוחה עד תומה, קראנו חזרה לרן מפאפאגאיו והודנו לו על האוכל המדהים וכמובן גם על השירות המסור. הוא בתמורה בירך אותנו לשלום והציע לנו לצלם את הגריל המפורסם של פאפאגאיו, שאילולא ההערה שלו בכלל לא הייתי מבחינה בו, דבר שקצת קשה לחשוב עליו אחרי שרואים את הגודל שלו.
אפשר לומר שהשינה ברכבת בדרך חזרה הביתה - הייתה מתוקה מאי פעם. אני מציעה באמת ובתמים לכל אחד ואחת מכם ללכת לבקר במסעדה, לאוהבי בשר אמיתיים היא שווה כל אגורה, רק בחייכם - תבטיחו לי שלא תנשנשו שום דבר לפני הביקור, כדי שתגיעו הכי רעבים שאפשר!
והנה אני ואח שלי מתלבשים לכבוד היציאה החגיגית, מתרגשים לכבוד האוכל הקרב ובא וכוססים ציפורניים מהמחשבה שממש או-טו-טו נוכל ללקק את אצבעותינו ולנעוץ את שינינו בפראיות בבשר הטרי של פאפאגיו - רק שאז פתאום עולה בי המחשבה ש"איך בכלל אוכל לכתוב ביקורת על מסעדת בשר כל כך נחשבת כשאני עצמי לא מבינה שום דבר באיכות בשר או כל אוכל אחר?". ועם ההרגשה הזו נסענו לנו במהירות לעזריאלי בתל אביב ועלינו לקומה האחרונה.
בשניה שנכנסו למסעדה, הבנתי שהחששות שלי היו לגמרי מופרכים. הסתכלתי על כל האנשים ובני הנוער שישבו בנוחות על הכיסאות המרופדים ואכלו בהנאה את האוכל המוגש והבנתי שדווקא ההיפך הוא הנכון - אנחנו בני הנוער צריכים לכתוב ביקורות של תאכל'ס - ולא עד כמה שאולי היה כדאי להוסיף לפה שמן זית מתובל עם תמצית לימון ורוזמרין לנגיעות קלות של ארומה פלצנית. לכן נכנסתי בביטחון ואמרתי לעצמי שבכתבה הזאת, הולכים להיות כתובים הדברים שאתם רוצים לשמוע, ולא משהו שאיזה סניור צרפתי שמן היה כותב.
ברגע שהתיישבנו ליד השולחן, הגיע אלינו רן ושאל בנעימות במה נרצה להתחיל. מכיוון שלא תיארתי לעצמי אפילו איזה מנות יש, הדבר הראשון שעלה במוחי היה מים, וכך אמרתי. לאחר 3 דקות פחות או יותר, במקום מים רגילים קיבלנו שתי כוסות של משקה אבטיח מרענן . לזה הייתי קוראת "לבקש אצבע ולקבל את כל היד", רק במובן הטוב של הפתגם כמובן. המלצרית המתוקה שניגשה אלינו הגישה לנו את התפריטים ולאחר שראתה שאנחנו פשוט בוהים בתפריט בחוסר החלטיות, החליטה לקחת את העניינים לידיה ולהמליץ לנו על שתי מנות - האחת סטייק אנטריקוט והשניה המבורגר פאפאגאיו. "אתם לא תתחרטו", אמרה. וצדקה, יש לציין.
כבר אחרי דקה הגיעו אלינו שישה מיני סלטים שנראים טעימים להפליא עם לחם חם מהתנור. התוכנית המקורית הייתה לחכות עד שיגיע הבשר כדי שישאר לנו עוד מקום בביטננו שסה"כ לא באמת חטאה בשום דבר, אבל אחרי התבוננות של כמה שניות בלחם הפריך והניחוחות שבקעו מהסלטים - הרמנו דגל לבן.
ברגע שראינו את המנות העיקריות מתקדמות בצעדי ענק אל עבר שולחננו, מבט אחד אל עבר הבטן התמימה שלי הספיק כדי להתחיל לחשוש שהסלטים העסיסיים תפסו את כל המקום שבכלל אמור להיות שמור לבשר. ואגב בשר, אחרי ביס אחד ממנו הספיק לי לדעת שהדבר הראשון שהתחשק לי לעשות זה לקחת את חתיכת הבשר השלמה, לרוץ איתה אל מחוץ לקניון היישר אל עבר אותם האנשים שעומדים שם תמיד ומטיפים לצמחונות, להסתכל עליהם במשך דקה במבט אטום ולאמר להם: "אתם רציניים? תראו מה אתם מפסידים למען השם!".
כל כמה זמן המלצרית החביבה הגיעה כדי לבדוק מה שלומינו. לאור איך שנראנו היא כנראה רק באה לבדוק שאנחנו עדיין בחיים ושעוד לא התפוצצנו. ביס לאחר ביס התענגתי בנעימות על סטייק האנטריקוט. אתם יודעים, ממש ביס... לאחר ביס... לאחר ביס... לאחר... מה, כבר נגמר?!
אשקר אם אגיד שלאחר חיסול המנות לא רצינו לרווח את מכנסינו ופשוט להירדם שם על הכיסאות הנוחים ולתת לבטן לעכל את כל מה שעברה - אך כאשר המלצרית חזרה אלינו עם תפריט הקינוחים לא באמת יכלנו לסרב. הזמנו את מנת פונדט השוקולד (עוגת שוקולד חמה מהתנור עם כדור גלידת וניל מעליה) בתקווה שהבטן כבר תתגבר, יש דברים שלא מסרבים להם.
הסתכלנו על היופי שעמד מלפנינו. "תיזהרו, הכוס חמה" הזהיר אותנו אחד המלצרים וחשב כנראה שזו הבעיה הגדולה ביותר שלנו, ולא למשל ש... פשוט כבר לא נשאר מקום! הסתערנו על המנה כמו במלחמה רצחנית שבה אוגרים החיילים את כוחותיהם האחרונים אל עבר הקרב האחרון והמכריע. אני באמת לא יודעת איך הצלחנו להכניס את רוב המנה לבטן, האם זה היה כוח הרצון החזק שלנו או הטעם המדהים? ככל הנראה - שניהם.
כשסיימנו את הארוחה עד תומה, קראנו חזרה לרן מפאפאגאיו והודנו לו על האוכל המדהים וכמובן גם על השירות המסור. הוא בתמורה בירך אותנו לשלום והציע לנו לצלם את הגריל המפורסם של פאפאגאיו, שאילולא ההערה שלו בכלל לא הייתי מבחינה בו, דבר שקצת קשה לחשוב עליו אחרי שרואים את הגודל שלו.
אפשר לומר שהשינה ברכבת בדרך חזרה הביתה - הייתה מתוקה מאי פעם. אני מציעה באמת ובתמים לכל אחד ואחת מכם ללכת לבקר במסעדה, לאוהבי בשר אמיתיים היא שווה כל אגורה, רק בחייכם - תבטיחו לי שלא תנשנשו שום דבר לפני הביקור, כדי שתגיעו הכי רעבים שאפשר!
