בתום כתיבה שעסקה בקרימינל ובמושא אהבתו, הזונה אנסטסיה, אשר במאמר הקודם לא צלחו לפגוש זה בזו, ואולי להיפך, כי סדר המילים עושה בעצם את ההיררכיה בין שניהם, והיא לחלוטין לא ברורה לי עדיין, אני צולל בנושא עמוק בהרבה, שיהיה קשור לברית הבריתות, שקשרו אבותינו עם האל שלהם, [שגם הוא, מה לעשות, אינו המצאה פרטית שלנו היהודים אלה סוג של השאלה, (ליסינג, לאלה שמדברים בניו אייג'ית), שלא מסתיימת אף פעם, מאחד העמים, ואולי כמה, שהיו בפיסת המולדת הזאת, הרבה לפנינו], אשר בבסיסה החלטה תמוהה, סתמית ובלתי צודקת של האל הזה שלנו, שקיפחה עם אחר, שהיה הבעלים על הארץ.
ואחרי פתיחה בלתי תקינה, ומאוד לא פטריוטית, אבל, כהרגלי בכאלה, אני עומד מאחורי כל מילה שנכתבה בו, אני אסביר לכם, למה התכוונתי:
מלכי-צדק
בעת שאברהם אבינו, הלוחם, הכובש הזה שלנו, שהיה מוכן לעקוד את בנו בכורו בשביל האלוהים הסימפטי שלו (ועבור חלק מאתנו, גם שלנו), מגיע אחרי תלאות רבות בדרכים העקלקלות של המזרח התיכון, לארץ הזאת, שכבר, מה לעשות, כולה מיושבת, הוא פוגש באחד, מלכי-צדק.
זה האחרון, מלך שלם, או ירושלים, מברך את הלוחם, המצביא הדגול הזה שלנו ואומר לו כך:
"ברוך אברם לאל עליון קנה שמים וארץ. וברוך אל עליון אשר מגן צריך בידך ויתן לו מעשר מכל." (בראשית יד, יח-כ)
והמשפט הזה, כך מסתבר, עולה למלכי-צדק בממלכה שלו.
למרות שמעשה הנטילה הוא הכי פחות צודק שיש, ולמרות שבעצם בזכות שמו, שכולל "צדק", הגיע לו לאיש לפחות "חסינות" אחת לפני הדחה מסדרת הריאליטי שניהל האלוהים שלנו על הארץ הזאת, שהפרס הגדול בו, היה מה לא, (כך מסתבר בדיעבד), הפרס הגדול מכולם, המולדת, הרי זו נגזלת ממנו על ידי האל, ומוענקת לאברהם אבינו.
כך, לפי המדרש לפחות, (נדרים ל"ב ע"ב), "אמר לו אברהם: וכי מקדימין ברכת עבד לברכת קונו? מיד נתנה לאברהם, שנאמר: נאם ה' לאדני שב לימיני עד אשית אויביך הדום לרגליך, ובתריה כתיב: נשבע ה' ולא ינחם אתה כהן לעולם על דברתי מלכי צדק - על דיבורו של מלכי צדק; והיינו דכתיב: והוא כהן לאל עליון, הוא כהן - ואין זרעו כהן".
והגמרא מפרשת אפוא את הפסוק בתהילים ("נשבע ה' ולא ינחם אתה כהן לעולם על דברתי מלכי צדק") כעדות לכך שמלכי-צדק נענש על דבריו, וכתוצאה מכך, עברה הכהונה לאברהם ולצאצאיו עד עולם.
זה אומר, במילים אחרות, כאלה של יום יום, כי הבעלים המקורי של הארץ הזאת, הפסיד את המולדת שלו, (שהיא ארץ ישראל, פלוס מינוס, מה לעשות), רק בגלל שפישל בהלכות הנימוס המקובלות, והזכיר את אורחו, אברהם שלנו, לפני שמו של אלוהיו, שנהיה בסופה של הסדרה, גם האלוהים שלנו.
אז זהו, הבסיס לבעלות שלנו על המולדת, שבשמה, ניסו המתנחל, וחבריו , כולה לטענתם, כרבע מיליון איש , אישה וטף, שרוצים לגזול עוד כמה פיסות אדמה, מן היורשים האומללים של מלך שלם המנומס, מלכי-צדק, שנשללו ממנו ומבני עמו, בשל סדר מילים בלתי נכון, בברכה שבה הוא הזכיר את אברהם אבינו לפני זה של האלוהים הנרציסט הזה שלנו.
ומה הפלא איפה, שדמותו הטראגית של מלכי-צדק משמשת גם בברית החדשה, כקדימון למשיחם ישו, וכך אומר עליו פאולוס: "בלא אב, בלא אם, בלא ציון יוחסין, אין תחילה לימיו וגם לא סוף לחייו, ובהיותו דומה לבן-האלהים הוא נשאר כהן לתמיד" (אל העברים ז' 3).
כלומר, איש הנצח, (מלכי-צדק), אליבא דה פאולוס השליח, משמש את יורשי היהדות כסוג של הכנה ולגיטימציה לבוא משיחם, ישו, שצריך כדבריו ליטול את תפקיד הכוהנים בידיו, שנשארו בלתי לגיטימיים, לאחר חורבן המקדש, לא מעט בזכות כסילותם ולוחמנותם שלהם ובראשם הקנאים של העת ההיא, ראשית האלף הראשונה לספירת הנוצרים.
וכך אומר פאולוס, באיגרתו לעבדים, ז' 15-17, " וזה ברור עוד יותר כאשר, בדומה למלכי-צדק, קם כהן אחר שהיה לכהן לא על-פי תורת החוקים התלויה בבשר ודם, אלא מתוקף כח החיים שאין להם הפסק. הן העיד עליו, "אתה כהן לעולם על-דברתי מלכי-צדק".
דמותו הטראגית של מלכי-צדק, שהפסיד ממלכה בשל נימוסיו, הציתה את דמיוני לפני זמן רב, ורציתי להשתמש בו כאנטגוניסט, שסביב דמותו יסופר הסיפור של עמנו, שמתחיל אי שם עם אברהם אבינו, ומסתיים בימים אלה, בחורבן נוסף, השלישי במספר, בעת שהמשותף לכולם, לכל החורבנים, שההתחלה רעועה וההמשך בלתי אינטליגנטי, רווי אתנוצנטריזום, יומרנות וזלזול בזולת, כפי שמשתקף מסיפורו של הכתבן בגמרא, שמבסס את הלגיטימציה לבעלותנו על הארץ, על הלכות נימוס בטלות ואלוהים בלתי הוגן, שעושה בהן שימוש, כדי לגזול מולדת מאחד ומעניקו לשני, רק בגלל שזה האחרון, היה בלתי מוסרי ובלתי אנושי מספיק, כדי לעקוד את בנו, בשביל האל הזה שלו, שלפחות מבחינתו של אברהם, יצא סביר לאחר המבחן המפלצתי שהעבירו בו.
דמותו של מלכי-צדק מופיעה בעוד כמה מקורות במשך השנים, בכתבים שנמצאו בקושטא, בתקופה העותומאנית ושלא לפי סדר כרונולוגי, במגילות הגנוזות, כמנהיגם של בני האור, כדמות שמימית, העתידה להנהיג את בני האור באחרית הימים ולשפוט את העמים. ( "המגילה החיצונית לבראשית" 1Q20ו- 11QMelchizedek).
ואולי זו שיאה של האירוניה, שהאיש ממנו אלוהים גוזל את הארץ, ישפוט אותנו על פשעינו באחרית הימים, או יום אחד לאחר החורבן, שרבים מאיתנו טוענים כי הוא ממתין לנו לא מאוד רחוק, בלוח השנה שלנו.
והמשפט הזה, יכול להיות סוף הפוסט בעצם, כי יש בו סוג של פואנטה, כמתבקש במדיום הזה, והוא נוחת על הקורא, אחרי 790 מילים, שהן די הרבה לרף הסובלנות של הקורא בבלוגים.
אז הנה לכם, כסוג של פשרה, אני אנסה לאמץ פורמט חדש בכתיבתי, ואשר בו, הקורא שאינו מעוניין בהמשך, יכול לנטוש אותי בשלב זה, ולהתייחס אל ההמשך, כסוג של בונוס, (ואולי עונש), שאינו נחוץ למערכת היחסים בבלוגיה הזאת, אשר משתדלת כמה שיותר להקל עם הקוראים, ולא להעמיס על מערכת החשיבה שלהם.
ניסו המתנחל:
אחרי שדנו בדמותו של מלכי-צדק, מגיעות גם כמה מילים לדמות השנייה בכותרת.
אם מלכי-צדק היה יכול להיות הפרוטגוניסט של תולדות עמינו, כך ניסו, בלי בעיות, הציר שסביבו מתנהלת הפארודיה שתוביל בסופו של דבר לחורבן השלישי שלנו.
והרשו לי לפנות פעם נוספת לאיזופוס, והמשל על העקרב והצפרדע, שאין טוב ממנו מלתאר את מסכת היחסים בין החלק השפוי בעם הזה, שהוא הרוב עדיין, ובין הבלתי שפוי, המרושע והפנאטי, שהרוב נושא על גבו מזה דור וחצי, רק כדי להעניק לו את העקיצה הלטאלית, קצת לפני שרגליו ידרכו על הגדה השנייה של הנהר, שם מובטחים לנו, אם נגיע אליו, חיים נורמאליים.
ולא שמערכת היחסים הזאת לא ברורה כמעט לכולנו.
איך לא, הרי אנחנו מקבלים בגינה תזכורות כמעט כל יום, וגם, פעם בעבר, נעקצנו, (רצח רבין, מ.ב.), אבל הרעל לא הספיק, הוא רק הרס בנו, ועבורנו, את תהליך השלום שאם היה ממשיך, מי יודע איפה היה הגרעין האיראני, וסביר שנתניהו היה ממשיך לעשות בוכטות בהרצאות משכילות בחו"ל, שהיו חוסכות מרבים מאיתנו את המוחטות שהוא וסביבתו מיצרים עבורנו ואשר, מצריכות כשרון יריקה דומה לזה של כדוררגלן מקצועי, כדי להפטר מחלק קטן ממנו. (אגב, איני יכול להתאפק, ולשאול את קוראי בשלב זה, למה רק כדוררגלנים זכרים מרבים לירוק, ובנות המגדר השני, מעבירות משחק שלם, ללא יריקה בודדת, אפשר שיש בכל זאת הבדלי איכות בין שני המגדרים, למרות כל התמורות והקונספציות שנרמסו בתחום הזה).
איני רוצה להיכנס לארגומנטים של בעד ונגד הכיבוש, כי אלה לא יגמרו לפני שנגמר אנחנו, אני רוצה לדון בניסו המתנחל וחבורתו מזווית חדשה, אנוכית קצת, אבל יעילה בעיני, של רווח ותועלת.
כמעט בכל פעולה שעושים בחיינו, אנחנו מפעילים שיקול דעת מבוסס על מאזן של רווח והפסד, שביצוע הפעולה העתידית תיצור עבורנו.
אם להשקיע בלימודים, או להתחיל בעבודה ללא רכישת השכלה, או איזה רכב לרכוש, האם רכישה מליאה או ליסינג, אם ללמוד, אז איזה מקצוע, בפרספקטיבה של השתכרות עתידית, האם לרכוש דירה, או לשכור, וכך גם בכל הקשור לילדינו, אנחנו מחנכים אותם באותה רוח של בדיקה מתמדת של רווח והפסד ולא רק בחומר.
בעיני, גם בחירות אידיאולוגיות אינן נטולות פן תועלתני, ישיר או עקיף, אבל זה שם בכל זאת.
השמאלן לא רוצה בשלום, בשביל השלט או כדי להיות יפה נפש, או על מנת שיונת השלום הצחורה, תעופף לה עם ענף הזית במקורה, במרחבי המולדת, אלא כדי שחייו וחיי צאצאיו, יהיו יפים, יעילים, בטוחים ומהנים יותר בסביבה של שלום מזו שנלחמת ביום יום.
ומה רוצה איש הימין, בגדה וברמה, אם לא עוד שטח, שבעיניו הוא נכס קדוש, אבל גם פיסת נדל"ן, שערכה ללא בעיה מתרגם לשטרות של כסף. (וכך, בכסף ובגניבה, משיגים פעיליו, עוד ועוד פיסות בו). האם תהליך ההשתלטות על קרקעות בגדה, אינו תהליך חומרי לגמרי. כל אדם, וכל עץ זית, וכל בעל חי, זקוק לפיסת קרקע, ולמרבה הפלא גם בעולם החי קוראים לזה טריטוריה, בעלי חיים נלחמים על הטריטוריה עד מות, קבוצות של בעלי חיים, נלחמים על הטריטוריות שלהם מלחמת חורמה, במהלכה מתים פרטים משני הצדדים, יש מנצחים ומנוצחים, והמלחמה מתחדשת מידי פעם, בהתאם ליחסי הכוחות שהשתנו, או תנאי הסביבה הדינמיים, (קוראים לזה הברירה הטבעית של דרווין).
כך גם בני האדם מנהלים את מרבית המלחמות שלהם על קרקע.
סביר שהמלחמה על הקרקע באזור הזה שלנו, ראשיתה הרבה לפני שאנשים החלו לרשום את קורותיהם, כי חשבו שאלה עשויים לעניין את הדורות הבאים, ובתמימות מסיימת, כך אני מאמין, הם סברו, שצאצאיהם גם ילמדו מן השגיאות שלהם.
כלומר, מלחמות הטריטוריה שאנחנו מנהלים מזה 61 שנים, אינן חדשות, והן המשכה של מלחמות דומות שמתנהלות במקום הזה, אלפי שנים מקודם.
הפרס של המנצח במלחמה הזאת, הוא בראש וראשונה שליטה בעוד ועוד קרקע, נכס שיש לו סוף, ומכאן גם שמחירו גבוה מאוד, ושווה, בעיני איש הימין את הקורבן האולטימטיבי, כלומר את החיים שלנו.
כמה חיים?
זאת אולי שאלת הבסיס, או שאלת השאלות, שעליה יש תשובה ברורה ומצמררת:
היא שווה את החיים של כולנו.
כלומר, החיים של כל העם הזה, לא שווים לערכה של אדמת הטרשים בגבעות, והחקלאית בעמקים, של פלסטין הכבושה, כי מדובר באדמת קודש, מתנת האל הנדיב שלנו, שעליו עלינו לגונן, גם במחיר חיינו.
לא אלף חיילים, לא מאה אלף ילדים, גם לא מיליונים, כי הקרקע הזאת, והאמונה הדתית העיוורת שמקדשת אותה, יש לה מחיר ברכישה, אבל הופכת לנכס שמחירו בחיים, בתהליך מטורף, שחוזר בריטואל קבוע בעמינו, וגורם מדי השלמת המעגל, לחורבן נוסף ומוחלט, כי כבר אמרו חכמים, שלא במקום הזה שלנו, כי מוטב לו לחכם, ציפור אחת ביד, מעשרות או מאות על עץ הזית.
רק אומר עוד במאמר מוסגר, ברוח הרווח וההפסד, כי הרציונל עובד לא רע בעמינו, עד שהוא נפגש בשיקולים דתיים, ומן המפגש הזה, הוא יוצא מטומטם לגמרי.
אפילוג: (כרגיל, אופטימי).
ובשולי הדברים, וכדי קצת לעודד אתכם, שלא רק אנחנו כאלה אידיוטים, כוהני דלפי הרגו את איזופוס משום שעלב בדבריו את האורקל שלהם.
"איזופוס אמר שהאורקל מסייע לכוהנים להרוויח ממצוקותיהם של המאמינים הפשוטים. בתגובה הסתירו כוהני דלפי קערת זהב קדושה בין חפציו של איזופוס, האשימו אותו בגניבה, וכעונש זרקו אותו מראש צוק אל המים". (ויקפדיה).
כותב, מבקר ומיחל
