פרולוג.
היום הזה שלי התחיל בהתלבטות משכילה בקשר למה לעשות בו, כי לפי רגש מסוים, שאין לי יכולת ורבלית של ממש לתאר לכם את מקורו, הייתה לי תחושה, שהיום הזה, הוא יום בעייתי במובנים מסוימים, ואיכויותיו נעות בין יום מסוכן, לכזה שמיועד לעינוגים מיוחדים. כמובן שמהבחינה הציבורית, עדיף לרבים, שהדינאמיקה תהיה לכיוון עינוגים, כי כמו שיסתבר, כאשר שני אלה חוברים יחדיו, ויוצרים חוויה אחת שיש בה גם זה וגם זה, הצירוף הזה, למרות איכויותיו עבורי, יכול להיות מאוד בלתי סימפטי לזולתי, כי כפי שיתגלה בהמשך, אני מחזיק בתחביב מאוד לא מנומס, במהלכו אני נוהג להרוג אנשים.
הקדמה שמנסה ליצור סינתזה בין משלים לבין נשים יפות.
השתמשתי במונח להרוג, לגמרי במכוון, כי יש מצבים, לפי אמונתי לפחות, שבו איכויותיו של הבר- מינן החדש, מגבילות את המעשה להריגה לכל היותר, בעיקר בגלל שלמילה נרצח, יש הקשרים מנטאליים של מוסר ואשמה, שבהריגה אין, והמעשה דומה לסוג של שרות נחוץ לקהילה, שבעת זו, הולכת ונמלאת בכל מיני טיפוסים מיותרים. אם כן, אני רואה בעצמי, בעיקר סוג של מסלקה, או מן צומת כזאת, שעבור כל מיני טיפוסים, המעבר בו כרוך בשינויים מפליגים, שיכולים בשבילו להיות מאוד בלתי נעימים.
אמנם אני משוכנע, כי בעבר, במילה מסלקה, נתקלתם רק בתחום הבנקאי, ובהקשר של שטרות כסף או המחאות, שפעם נהגנו כולנו לרשום בסיטונות, וחלק מאתנו חשבו שבעצם הרישום הם סיימו את המלאכה האישית שלהם שקשורה לפיסת הנייר הזאת, וגורלה מצידם יכול להיות, כמו גורלו של כל נייר, שסיים את ייעודו בשירותים למשל, כאילו האסלה, או אותו זולת, שהשק נועד לו, הם אותו הדבר, ואין שום דבר מחייב באמת בהתחייבות שלהם, לשלם את התמורה, למרות שזה כאילו לומר, כי לתכניותיו של הזולת אין כל משמעות, וגם אם יש, חסרה להם מידת החשיבות, שצריכה לגרום לכותב ההמחאה, לוותר על סכום הכסף שנרשם בו, ולא להמשיך להשתמש בו, שהוא המעשה היעיל במחשבה לטווח הקצר, שאין בו לסדר החברתי ולמוסר, שום חשיבות.
וכאן בדיוק אני נכנס לתמונה, באותה נישה צרה, שבה החברה הסלחנית שלנו, נותנת לכל מיני זולתים, להשתולל על גבם, כאילו המשל של העקרב והצפרדע, הוא לא רק משל, אלה חלק ממציאות היום יום, שאנחנו הצפרדעים, צריכים לחיות איתה.
המשל הזה, שבמובנים מסוימים מביא לי את הסעיף, (אפרט בהמשך, אני מבטיח), נכתב על ידי איזופוס, טיפוס יווני, שחי במאה השביעית לפני ספירת הנוצרים, ועיקרו כדלקמן:
"הצפרדע והעקרב רצו לחצות נהר: העקרב, שאינו יודע לשחות, ביקש לרכב על גבה של הצפרדע, אשר מצידה לא רצתה להיות "פראיירית", כי הייתה בטוחה שהעקרב יעקוץ אותה בדרך. העקרב הצליח לשכנעה שזה כלל לא האינטרס שלו, שכן גם הוא מבקש להגיע לגדה השנייה. הצפרדע השתכנעה והסכימה, אך באמצע הנהר העקרב עקץ בכל זאת, ושניהם החלו לטבוע. קודם שטבעו הצליחה הצפרדע לשאול בתדהמה: "למה ומדוע, הרי עכשיו גם אתה וגם אני נטבע"? ואילו העקרב השיב: "כי זה הטבע שלי!" מסקנת המשל - אי אפשר לשנות את טבע העקרב, והנמשל - לא לצפות שאדם ישנה את טבעו, גם אם הוא מבטיח אלפי הבטחות שישתנה". (וויקפדיה).
איזופוס אמנם היה ברנש חכם, ומשליו, כמו "הצב והארנב", "השועל והכרם" "השועל והעורב", היו לאבני דרך בחוכמה האנושית המצטברת, למרות שבעת האחרונה, מגמת הצבירה נדמית הרבה יותר איטית, ואולי הפסיקה לגמרי, וכדי לזרזה, ולתת לה תנופה מחודשת, נכנסים טיפוסים כמוני לתמונה. אמנם טרם גיליתי לכם, אבל התחביב הזה שלי, אינו רק שלי, יותר ויותר חברים, נמנים אל החוג המתרחב והולך של המסלקים, שנראים בדיוק כמוכם, ויכולים להיות גם אתם, אילו רק רציתם לעשות ולא רק לדבר, כדי שהמחר יראה קצת יותר הולם מן היום והאתמול, שנראים די זבל.
אולם בניגוד להרגלי, או שמא כמו הרגלי, הפלגתי הרחק מן העיקר בפתיחה, כי ברגע זה ממש, אני עדיין נמצא בצומת שבה עלי להחליט, אם ללכת על עינוגים או לעשות למען המחויבויות החברתיות שלי, שכוללות כאמור מעשים לא לגמרי סימפטיים עבור כמה טיפוסים, למרות שעבורי, מה לעשות, המעשה הזה כולל, מידה מסוימת של עונג גם כן.
ההתלבטות.
כמובן שיש גם אפשרות למקד את היום באנסטסיה. ואם כן, כך חשבתי לעצמי, אנסטסיה היפה צריכה לקבל התראה, לפני שהיא ממלאת את יומנה, בשמות של כל מיני חלאות, שהתחילו את היום שלהם, עם מוטיבציות דומות לשלי, וירצו לקחת חלק פעיל, בסדר יומה שלה, שאני כאמור, רציתי לקבל בו, ולו רק שליטה חלקית. (וכאן המקום לגלוש להרהורים פילוסופיים, למה ביומנים של זונות, אי אפשר לקבוע פגישות לעוד כמה חודשים, כאילו הבן אדם שהולך לזונה, וגם הזונה, נזקקים למימד ספונטני, אל אף שאצל שניהם, מדובר במפגש עם תכנים הכי צפויים שיש). אולם, במערכת היחסים הזאת שלי עם אנסטסיה, אין בכלל שליטה, כי היא זורמת בכיוון מוגדר מן ההתחלה, לפיו מצבי הפיננסי יסבול מגרעון של כחמש מאות דולר, בתמורתם אני אוכל להביט, באנסטסיה, שצועדת בעירום, חלקי ומלא, (הוראות הבימוי שלי, עד לפרטים הקטנים, שכן בסוג הבילוי הזה, מה שרואים מכאן, באופן חד משמעי לא רואים משם, כלומר זווית הראיה שלי, ושל אנסטסיה שונים במידה מספקת, כדי להתעקש גם על הפרטים הכי קטנים), בדירתה הצנועה, בעת שאני, בתנועות קצובות אבל ממותנות, סוחט את אבר מיני, עד לפורקן מלא, ומאוד מהנה, שגורמת לי ההתבוננות בגופה היפה של אנסטסיה, כי רק התנועות של שני העכוזים שלה, בעת שהיא פוסעת לה, ומדקלמת את מילותיה האחרונות של אופליה היפה, ברוסית כמובן, (שבה אני לא מבין מילה), מביאות אותי לפסגות של האורגזמה.
סארטר ופאול קוקס.
המעמד הזה, שלי עם אנסטסיה היפה, מזכיר במידה מסוימת סיפור של סארטר מקובוץ הסיפורים על האינטימיות, שגם בו מסתפק הפרוטגוניסט בהנאות אסתטיות על אלה של הבשר, ועבור מי שההמלצה שלי ושל סארטר לא מספיקים, אני מפנה אותו לסרטו של PAUL COX, "איש הפרחים", שבו האנסטסיה הספציפית של גיבור הסרט, עושה לו את אותו מעשה, לצליליו של ארית השיגעון מלוציה דה לה מרמור של דוניזטי.
יתכן שהפרשנות שלי ליצירות של שני אלה אינה נכונה, ואפשר שמדובר בדמיון טהור, ללא השלכות על חיי היום יום של סארטר וקוקס, (ואולי גם שלי), למרות שבסתר ליבי, אני מקווה שזה לא כך, כי אפילו אנשים שקבעו להם תחביב להרוג בזולתם, רוצים להשתייך לקבוצה, קונספט, שבפסיכולוגיה חברתית, עוד דיסציפלינה אקדמית שלא מצליחה להמריא משום מה, קוראים לה קבוצת התייחסות, והיא נחוצה לשיוך החברתי והזהות העצמית של כל אחד מאתנו, אלא אם הגרלתם בעת הכניסה לעולם, את כרטיסו של הסציופאט, אשר לו, כך מקובל, אין שום צורך בקבוצת התיחסות, ואולי הטרנד הזה בחייו, הופך אותם לטובים יותר, או שמא הרבה פחות, אבל בטוח שהם חסינים לתסכולי הביקורת.
אולם למרות מה שאמרתי לכם לעיל, אני מתכחש להם חלקית, כי לעיתים, סוציופאטים יוצרים קבוצת התיחסות, וכאשר זה קורה, קורים עוד כמה דברים בלתי סימפטיים, שגורמים ללא מעט אנשים, שהגרילו חיים הרבה יותר שגרתיים, להרבה מאוד צרות, שיכולות במקרים מסיימים גם להסתיים במוות. והנה פעם נוספת, אני מנסה בכיתוב אחד להתרכז בעצמי, ואני גולש בלי משים לרמת המקרו החביבה עלי, שהיא בעיקרה, בעיני לפחות, הרבה יותר קלה להבנה, אולי משום שכל מאן דהו יכול לשאול מאן דהו אחר, מה שלומו, ומה הוא חושב על דה ועל הא, אבל נראה אתכם שואלים את הכלל את אותה שאלה.
כך, כל קביעה על הכלל, יכולה להיות לגמרי כשרה, ובלתי ניתנת לשלילה, בעוד אם תאמרו זאת על פרט מסוים, אתם עשויים למצוא את עצמכם בין כתליו של בית משפט, שבו שופט שלא מבין כלום, גורם לארנק שלכם להצטמק, בעיקר בגלל שהפרצוף שלכם, או זה של העורך דין ששכרתם, לא נשא חן בעיניו. למרות שיש לי עניין לא קטן לפתח את הסוגיה הזאת, אני נכנע למשאלות הלב של מעט הקוראים שלי, ואני אעסוק בו בפעם אחרת, למרות שכבר ראיתי בעיני רוחי, איך אני מסביר לכם את היווצרותם של התנועות הפשיסטיות, והקשר שלהם לסביבה הקרובה שלנו.
אבל היום אני בעניין של אנסטסיה היפה, או בעוד חיסול ממוקד, של נשמה טועה, או שמא מיותרת, מי יכול לשפוט, כי בדרך כלל מקובל לחשוב, שנשמות טועות גם די מיותרות. (למרות שכפי שתראו בהמשך, זו אינה דעתי). אז הנה לכם תיאור של אנסטסיה. אנסטסיה. ובעידן של הבלוגים, שבו אין שום בעיה להדביק כאן תמונה, נניח את זו של וונוס העולה מן הצדף של בוטיצ'לי,(לידתה של וונוס), תיאור מילולי יכול להיות די מיותר ומיגע, אבל אין בו כדי לכפות על דמיון הקורא, את מה שהתמונה של בוטיצ'לי עושה, למרות שאני מודיע לכל מי שקורא את השורות האלה, שהדמיון באופן לגמרי מפתיע, מפתיע.
כי אנסטסיה לא רק בלונדינית עם נטייה קלה לאדום, שיש לה פנים של מלאך מלאים הבעה, שאומרת בגדול, "וואלה, נראה אותך?!", אלא גם משדרת סוג של צניעות ילדותית ובלתי מלאכותית, כאילו להתכחש באופן הכי אבסולוטי שיש לעובדה, שמזה כחמש שנים, היא מתפרנסת מגופה.
כמו ונוס, כך אנסטסיה, לא הייתה עוברת את המבחן של הצפרדע הזאת שממיינת דוגמניות ממה שהוא נולד, כי יש לה בטן עגלגלה ולא שטוחה על פי דרישות הטרנד הניו אייג'י, שבו כל בטן נשית צריכה להתייסר במכון כושר הרבה מאוד שעות, כדי לקבל קצת קוביות, כי בעידן הזה, גם מי שלא ממש הומו, הוא רוצה מן הטעימה האסורה, ולזיין בחורה, עם קוביות בבטן, זה כמעט כמו לזיין גבר, אבל עדיין תקין לגמרי, ובלתי מזיק לתדמית הגברית, שנשארה מאוד מצ'ואית, למרות כל השינויים התדמיתיים שעוברים עלינו בקצב בלתי נסבל בעת האחרונה.
רגליה של אנסטסיה מתחילות איפה שצריך, ולא מתחת לשדיים, כמו לדריל האנה נניח, שבמיטבה, הייתה יכולה להחליף את אנסטסיה, אבל למרות זאת, אני מעדיך אותה, גם בשל מותניה שלא צרות במיוחד, (גם אצל בוטיצ'לי לא), וצבע העור שלה, וכאן שחררתי אנחה גדולה, שהוא בדיוק כמו צבעו של שנהב, שהשנים עוד לא קלקלו בו, והגוון הצהוב עוד לא נתן בו את שיניו. ולקחת יצירת מופת כזאת, ולרמוס באמצעות המכלול השלם של הגוף שלך, אשר כולל, במקרה של אנסטסיה לפחות, אבר מין זקור לגמרי, שלא זקוק לעזרת הויאגרה, ולהחדירו לתוך יצירת האמנות האסטטית הזאת של הטבע, נראית לי חילול קודש אמיתי, מה גם שהמרחק מדיר כל מיני תוספות בלתי סימפטיות במפגש, שיכולות את כל התיאור הזה שלי, להפוך לעניין ארצי מאוד, שכל הקסם שהצטבר בו פג, כמו קסמה של לכלוכית, (סינדרלה), בחצות.
צרפו למכלול הזה, את הליכתה הקלילה של אנסטסיה, תוך דקלום שורותיה של אופליה, בשפה הרוסית, שמאלצת את כל הדוברים בה, לרדת באוקטאבה, ותבינו שאני מדבר בחוויה ששווה כל דולר מתוך החמש מאות, שאני משאיר בסוף המפגש הזה, על הארונית הקטנה, בקצה של חדרה, שמיועדת לשטרות, וגם לכוסית של סמירנוף, שמוכן שם בעוד מועד, כאילו להקל את חבלי הפרידה מאנסטסיה, על אף שלגברים יש את היכולת לשכוח מכול הרומנטיקה, לאחר האורגזמה. (בניגוד מוחלט לנטיית הנשים, שדווקא הרומנטיקה פורצת בעת זאת, כדי ליצור קונפליקט נצחי בין שני המגדרים, והרבה מאוד נשמות נשיות מתוסכלות).
וכעת להחלטה. ברור שמן הבחינה האינדיבידואלית שלי, אנסטסיה עדיפה לאין ערוך על האלטרנטיבה, אבל התערבות ארצית ובוטה של מנהל הבנק שלי, (בשטף הרהורים שעד עכשיו התייחסו למאפיינים ששמורים לגן העדן בעיקר), ביטלו לחלוטין את האופציה של אנסטסיה, ואני נשארתי אם זו של החיסול הממוקד.
האקדח.
סמיט אנד ווטסון, קליבר 0.38 אינטש, מצופה קרום, קנה בינוני, מצויד בכוונת שניתן לכיילה, עם RED SPOT, על הכוונת הקדמית, ושישה כדורים בתוף, שמספיקים לתריסר אנשים לפחות בהעמדה נכונה, אבל זה תיאורטי כמובן, בפועל, לשניים שלושה, וגם זאת בתנאי שאתה מיומן מאוד והקורבנות שלך בכלל לא. הקת, כראוי לנשקים שהם קלאסיקה, עשוי מעץ מהגוני בגוון חום בהיר, מתעקל כחצי סהר, כדי לשבת בצורה מיטבית בכך היד שלך, אבל למרות זאת, בעת הירי הוא מאיים מפאת ההדף להישמט מן היד, ולגרום לך לבושה מאוד גדולה הן בקרב הקורבנות העתידיים שלך, והן בקרב צופים מזדמנים.
האקדח הזה, נקרא MAGNUM, לאמור, כי הקליעים שלו מצוידים בתחמיש כפול, והקליע בקצה שלו אינו מצופה במתכת, כדי שימעך בהיתקלו בגוף הקורבן, ובמקום לעבור אותו בקו ישר, הוא מתעתע בו ומטייל לכל עבר, והורס כל רקמה ואיבר שנתקל בדרכו. התוצאה של המבנה הזה של קליעים, שהוא מביא מוות וודאי על הקרבן, גם אם הפגיעה עצמה באזור, שאינו נחשב לאזור חיוני בגופו. (רבין ז"ל חטף שלושה כאלה בדיוק).
למרות שאני מיומן בכלי רצח מגיל מאוד צעיר, בזכות אבי, שהיו לו מאפיינים אגרסיביים למדי באישיותו, שנוספו לו, כך אני סבור, במהלך מסע רגלי מסטלינגרד לבודפסט שבהונגריה, בעת שהוא חמק ממחנות הכפייה של הנאצים, במהלכו חלה בטיפוס ושרד, כמו את כל הכוחות הגרמניים, איטלקים, רומנים, הונגרים ואוקראינים, שכולם אילו נתקלו בו, היו מעבירים אותו לעולם המתים.
כך אבי הקפיד ללמד אותי ואת אחי, את רזי הירייה למטרה וגם בבעלי חיים בגיל צעיר מאוד, ונדמה לי שלציד הראשון שלי נסחבתי בעת שהייתי בן שש שנים בסך הכל. כלומר בעת שילדים רגילים, בעיקר אם הם נולדים למשפחות יהודיות כשרות, שומעים הסברים משכילים איך לעשות כסף, או לעבוד את אלוהים יותר טוב, אני למדתי מאבי כיצד להרוג.
אילו הייתי מאמין בקשקוש האוריינטאלי הזה של גלגול נשמות, אפשר שכמה מאות של כל מיני נשמות, חייבות לי באופן אישי גלגול אחד לפחות, ולפי המספר הכולל של חיסולים שאני יכול לזקוף לזכותי במהלך חיי, סביר שכמה נשמות התגלגלו לפתחי, או לקנה של נשקי, יותר מפעם אחת לכל הפחות.
עקב מיומנות בלתי מבוטלת בשימוש בנשקים, סיכויו של אי מי שהולבש לי על הכוונות להישאר בחיים, יהיה קטן יותר מסיכוייו של מי שעבר את המיון של מנגלה והופנה לתור של המקלחות.
אם זאת, כמו כל צייד שמכבד את עצמו, אני מכפיף את נטיות ההרג שלי לכללים של משחק הוגן, (בעיני), לפיו, אני מספק סוג של פתח מילוט לקורבנות שלי, ומשתדל, עד כמה שאפשר, לא לאפשר להם להביט בעיני, (או שמא אני מנסה להתחמק מן הטראומה שכרוכה להביט בעיניהם שלהם), כי גם אצל הרעים ביותר, הרגע הזה, שהוא האחרון בחייהם, מוציא את מעט האנושיות, (ואולי מסכנות), שהייתה חבויה שם מקודם, ואפילו עבורי, עם כל הניסיון, קיים קושי מסוים לנהל חילופי מבטים עם הקורבן, בעת שאני דורך את הפטיש ולמושך בהדק, אשר במקרה של האקדח הזה לפחות, נסחט מאוד בקלות, ויוצר מן הפנים של הקורבן עיסה אדומה ובלתי ניתנת לזיהוי, כי זה מה שמעולל קליע דום דום לפניו של מאן דהו.
חילופי המבט בין העומד למות ובין המחסל, כי כזה אני, הם מסוג המבטים נטו, ששמורים למעט רגעי האמת שיש לנו בחיים, שברורים וחדים כמו הלהב של חרב SHINTO יפנית, באמצעותה בהינף אחד הפריד הסמוראי המיומן, את קורבנו לשני חלקים שווים, ללא בעיות.
ההתלבטות שניה.
שמתם לב כי לא דנתי אתכם ולו מילה בזהות הקורבנות? כי בכל מקרה יש עוד הבט אחד שצריך לדון בו קצרות. מתאי מותר לו למחסל, לקחת את החוק לידיו, ולפתור את הקהילה שלו מטיפוסים מזיקים, או שמא למרות כל הקלקולים, עלינו להשאיר את ההחלטה בידי המערכת השיפוטית, שהקמנו במיוחד, גם כמסלקה ציבורית.
מערכת המשפט שלנו, מניחה כי כל אחד זכאי, עד שהוכחה אשמתו, גם אם אלף איש ראו אותו יורה בקורבנו. כי לדעתה, את האשמה צריכים לגבש אנשי מקצוע מיוחדים, כאילו אין די במה שעינינו רואות ואוזנינו שומעות, והעיניים של אלה ששמנו עלינו לשפוט, הן יותר מוצלחות.
ומה קורה כאשר המערכות האלה קורסות, כפי שקרה במקרה של נערה יפה אחת מדרום הארץ שנרצחה, אולם בעקבות משטרה על הפנים, פרקליטות רופסת ושופטים ששבויים בקונספציות, במקום להעניש את הרוצחים, התפרקה משפחה, ונשארה באבל שלה לנצח נצחים, ללא היכולת לנקום, שהיא, מה לעשות חלק מן היעדים של המערכת השיפוטית, והשניים שרצחו אותה זוכו, כדי שחלילה, כאמור, לא נפגע בזכויות של טיפוסים, שאינם ראויים לשום זכויות גם ללא קשר לאירוע הספציפי הזה, בגינו הועמדו לדין.
מתי נשכיל להבין, שמערכת שמקדשת את זכויות הנאשמים, ומתעלמת לחלוטין מזכויות הקורבנות, במן פרדוקס מטומטם שגוזר את עצמו מהתייפייפות סלחנית של צדיקי שבתות, (כמו המסורתיים שמניחים כיפה על ראשם בשבתות, או בעת ההליך השיפוטי, שמתנהל נגדם, כדי שיהיה טוב), אנחנו שומטים את מעט היכולות שלנו לנקום בעקרבים שאנחנו נושאים על גבנו כל חיינו, ואשר מאיימים להטביע אותנו, בדיוק כמו שקרה לצפרדע במשל של איזופוס.
אמנם אין מערכת חסינה בפני טעויות, ברם, לאור מה שקרה בבית המשפט המחוזי בבאר שבע השבוע, אני מעדיף חף מפשע בבית סוהר, מקורבן נוסף לפושע שהתחמק מאיימת הדין. אולם, לא עוד. (וזה לא הסוף)
