וכדי לעשות סדר בכותרת, ובעקבותיו גם במערכת שלמה של טיעונים ומניפולציות לוגיות, וכמנהגי בפוסטים, עלי להגדיר את שני המושגים שטבעתי, ובהמשך גם לנסות ליצור את הזיקה ביניהם, כדי להשיב על אחת הסוגיות ששייכות לקונספט המכובד של שאלות "הביצה והתרנגולת", לפיו "האם ההיסטוריה עושה מנהיגים, או שהמנהיגים עושים את ההיסטוריה".
וכבר בשלב הטרומי הזה, שבו אני בטוח שעזבו אותי שמונה מתוך עשרה מקוראי הפוטנציאליים, אני צריך לסייג ולומר, כי איני מתכוון ל"אנשים שעשו היסטוריה", כי זה תחום ששמור לעולם הספורט והסלבס, למרות שגם שם לא יזיק לנו לשאול מה נוצר קודם, הסלב, או הצורך שלנו לחיות באגדות של הנס כריסטיאן אנדרסן. (ואני מהמר, בלי להכנס למחלוקת, כי הנס כריסטיאן אנדרסן מנצח ללא קושי).
אומנות וההומו-ספיאנס.
כבר בעת העתיקה, (ורק שטוחי המוח בינינו חושבים, שהתהלכו בו ניאנדרטליים, ואילו בתקופה הזאת שלנו, כולם הומו-ספיאנס, תרתי משמע, ולא רק בהיבט הטקסונומי, לפיו לכולם יש יכולת הגות, כמו לפסל המפורסם של אוגוסט רודן, הנושא את שם הקונספט, וגם נראה כך), חשבו המחזאים היוונים הראשונים, כי לאנשים יש צורך בקתרזיס, שהוא אינו אלא רצון מאוד בלתי סימפטי, לראות את הזולת בסבלו, ואם אפשר גם לצפות במותו, כדי לצאת מן החוויה הזאת מזוכך ממה שהיית קודם, בסוג של טוהר, ששמור לאנשים שהתחככו במוות, אבל נשארו עם היכולת לחיות בכל זאת.
על הפרינציפ הזה, ועוד קצת, יצרו אייסכילוס, סופוקלס ואוריפידס, כמה ממיטב הקלאסיקות שיצרנו, אנו, האנושות, לאורך הציביליזציה.
וכאן המקום לשאול, אם מותר לבן אנוש, להכיל את עצמו על היצירה האנושית, גם בלי להיות בן אנוש בעצם, או ליטול על עצמו חלק, ולו קטן ביותר, של הפריווילגיות ללא המחויבויות של המועדון ה"הומניטארי", לפיו עליו להמנע מלהיות "חזיר" למין הרגע הראשון שבו הוענקה לו מודעות, עד שזו ניטלת ממנו, וכך להרגיש שבעצם ההשתייכות המגדרית האישית שלו, יש לו חלק בתהליך היצירה האנושית, מעת שמי מאבותינו או אימנו, פסל(ה) את ה - Venus of Tan-Tan, שגילה מוארך בין 300,000 לבין חצי מיליון שנים לפני ימינו. (וזה בתנאי שיש קשר בין יצירה ואתיקה, ובזה נדון בהמשך הדרך ).
כלומר, אני טוען לרצף מוסרי - אתי - רציונאלי, שהתחיל עם המחזאים הגדולים של יוון העתיקה, ונמשך עד ימינו, ששאלת קיומו תלויה במידה מסוימת, בשאלה האתית בעיקרה, למי שייכת ההגמוניה התרבותית, לאלה שיצרו אותה, או לכולנו, על אף שהחלק של רובנו, פסיבי למדי בכל התהליך המורכב הזה בעצם. (כי במקום מסוים, בעיני המחזאים האלה, התהליך של הקתרזיס היה סוג של תהליך אלוהי - מאגי, שלא כולם ראויים לו ומקורו בעצם בפולחן פגאני של דיאוניסוס, וכמו פולחנים מכל סוג, הם כרוכים בתהליך של הקרבה כלשהו).
ומה לזה ולתרבות הסלבס.
והרצף חשוב כדי להבין את הארגומנט הבא שאני מוסיף כאן, לפיו כל תרבות הסלבס, אינה, אלא סוג של אילוזיה היפנוטית, שבו המהופנט, חי לפי דפוס מסוים, "חיים של אחרים", שנבחרו ועוצבו בקפידה על ידי אחרים, שנקראים אנשי פרסום ויח"צ, ואלה עשו זאת לגמרי מדעת, בעיקר כדי להניע את גלגל התנופה הענק של הקפיטליזם, הן כסוג של חומר סיכה, והן כעניין עצמו, על כל היבטיו האוניברסאליים, שהומצא לפי טיעוני, על ידי שלושה יוונים קדמונים, באמצעות מדיום שיצר את התיאטרון המודרני, על ענפיו השונים, שמכילים היום כמעט את כל המכלול שמספק לנו את החלק היותר נחמד בחיים של כולנו, אחרי מצוות המיטה, שהיא משותפת לנו ולכל עולם החי, ולא ממש נחשבת.
כי בעצם , "בלחיות את החיים שלהם", של הידוענים למי שאיבד אותי קודם, אינו אלא סוג של קתרזיס מתמשך ומעודן, או גרסה פוסט מודרנית לטרגדיה היוונית, שנחשבת לבלתי הלימה פוליטית בשל הנזק שנגרם בה לעיני כל, לכל מיני אנשים אומללים כמו אנטיגונה או אדיפוס, שנאלץ בשליחותו של סופוקלס, להרוג את אביו מולידו, במסגרת לבטיו של סופוקלס, שדן כמוני, בשאלה משלו מעולם הביצה והתרנגולת: האם אנשים מעצבים את גורלם, או שהגורל מעצב אותם בעצם?
ללמדנו, כי אפילו סופוקלס שנולד ביוון ב - 495 לפני הספירה הנוצרית, התלבט בסוגיות די דומות לאלה שגורמים לרבים מאיתנו להתלבט גם בימינו.
וכדי להדגים עד כמה לא השתנה העולם שלנו ב - 2500 שנים שחלפו מעת זו, אספר לכם, שפריקלס, אבי הדמוקרטיה המודרנית, מימן מכיסו, הפיק והציג לבוחריו הפוטנציאליים, מחזה של אייסכילוס, "הפרסים", (שמוצגת גם בימינו), במסגרת מסע הבחירות שניהל באתונה בשנת 472. (הלוואי עלינו סגנון כזה של תעמולת בחירות, ולא הזבל שבו מאכילים אותנו נבחרינו, ועוד על חשבוננו).
כלומר לא רק שהאתונאים לפני 2500 שנה התלבטו בסוגיות דומות לשלנו, אלא אף ניהלו תעמולת בחירות בסגנון, שלנו, הישראלים, לא נותר אלה להתפעל ממנו.
אבל מטרת הפוסט שלי היום אינה התפעלות מיוון הקלאסית, (למרות שבעיני לפחות, הם מודל ראוי הרבה יותר מן המציאות בישראל ויהודה בעת זו, שהתרכז בעיקר בכל מיני מחלוקות על כיצד להיות עבד ראוי יותר ליהוה, שלא היה בעצם אלא כסות למאבקי כוח בין המנהיגים והשבטים, בעיקר על ההגמוניה בארץ הדוויה הזאת), אלא ניסיון להתמודד עם השאלה שבה פתחתי.
על ההיסטוריה.
בכמה פוסטים קודמים טענתי, כי אנחנו חיים בתקופה שבה ההיסטוריה עובדת בפול ווליום, כלומר, בעת של תמורות גדולות, מאוד גדולות, כמו למשל בסוף המאה ה - 18, שהביאה לעולם את המהפכה הצרפתית על שלל מסריה.
המאה העשרים התאפיין בשתי מלחמות גדולות, שהקיפו יותר לאומים מאי פעם, והקיזו את דמם של עשרות מיליונים, ביניהם גם כשישה מיליון מבני עמינו.
מלחמת העולם השנייה הסתיימה מבחינות רבות רק בסוף המאה העשרים, עם נפילתה של האימפריה הסובייטית, וסיום המלחמה הקרה, שלא הייתה בעיני אלא המשך אינטגראלי של המלחמה שהחל בה היטלר.
בסופה של המאה הקודמת, נותרה האימפריה האמריקאית, כאימפריה היחידה על פני הגלובוס.
העולם ברובו היה מוכן להניח לאמריקאים ליטול את ההגמוניה, ואימץ בשקיקה את השיטה הקפיטליסטית, על תרבות הצריכה המטורפת, הרדידות התרבותית והפערים הבלתי מתקבלים בחלוקת העושר.
האימפריה האמריקאית.
האמריקאים קיבלו אות מן החברה, (במובן הפלמחניקי של המונח), שדרכם נפתחה לנירוונה פוליטית, שבה כל השחקנים מוכנים לשחק על פי הכללים שלהם, והם יכולים, בתמורה לנכונות הזאת שלנו, להגיד לנו איך לחיות, ומה חשוב בחיים שלנו בעצם, וגם, בדרכים מאוד מתוחכמות, לגבות בשביל זה כסף, הרבה כסף.
הם מכרו לנו עולם לא מסובך במיוחד, כזה שיש בו בגדול גיבורים ונבלים, טובים ורעים, והם, האמריקאים, ספציפית כמה מגלומנים שיושבים במשרדים מאוד מפוארים בלוס אנג'לס ובניו יורק, מגדירים אותם בשבילינו, ואת הקתרזיס הם חשבו ברוב כסילותם להחליף בהפי אנד, משום שלא השכילו להבין, כי ברמת המקרו, לוק ורוסו זיינו את המוח, ומי שצדק בעצם היה הובס הנרגן, שאמר בגדול לפני די הרבה שנים, כי אנחנו בני האדם, לא משו, ותבע את המושג לפיו "אדם לאדם זאב", על כל מה שמשתמע מן הקביעה הבלתי תקינה הזאת באופן פוליטי.
עד כאן הכל בסדר, ומרביתנו חיינו בשלום עם המסר השטוח הזה, כאילו מדובר בבשורה חדשה על פי אבות האומה האמריקאית, שהחליפו לצורך העניין את מתתיהו ויתר האפוסטולים, או את הנביאים ביהדות ובאיסלם, אלא שהם התעקשו להחיל על העולם עוד תורה אחת, כנראה מיותרת, שתבע אותה אדם סמיט, סקוטי במקור אבל חביבם של הליברל מיינדד האמריקאים. התורה הזאת פורשה בצורה קצת עקומה, על ידם בסוף המאה הקודמת, והיא הפכה את האמצעי בתורתו של סמיט, למטרה האולטימטיבית, ויצרה עבורינו דת חדשה שמקדשת באופן בלבדי את הכסף.
הדת החדשה.
יש בעיה מובנת בדת החדשה הזאת, למרות שהצליחה ליצור ישות אלוהית הכי וירטואלית שיש, אם זאת אפשר גם למשש אותה בידיים, והיא אפילו נעימה למגע, כמעט כמו חלקה האחורי ומעוגל של כוסית מפוארת. (מי לא אוהב לספור כסף).
הבעיה בעיקרה התרכזה בפן אחד, אבל ממש פרובלמאטי, שהאל החדש גורם למרביתנו לאבד את הראש, ובעיקר צלם אנוש, ולהתנהג בחזירות, שאינה מקובלת על קבלן הביצוע הראשי של הדת החדשה, הלא היא "היד הנעלמה", שנזעקה פתאום רגע לפני החורבן של כולנו, והחליטה לעשות סוף לחגיגה שהייתה נחלתנו, כחלק מן המכלול שהאמריקאים הנחילו לכולנו, והשיתה עלינו את החורבן הכלכלי הגדול בהיסטוריה.
בתוך הדינאמיקה המורכבת הזאת, אמריקה התחילה לאבד גובה, ונדמה היה לרגעים, שהיא הולכת להפסיד את ההגמוניה.
המשבר הכלכלי והפוליטי.
קיצוניים איסלמיים מוטטו את שני המקדשים הגדולים של הדת החדשה, בפעולת טרור שלמדו מסרטים שיצרו נביאי הוליווד שעשו הכל כדי לבדר את העולם, בכל מחיר, שכן העיקר הוא הרייטינג, שמביא את הכסף, גם אם מה שמביא את זה, כולל יצירות שאינן אלא לימוד מפורט של המעשים שבאמצעותן מפילים בנינים גבוהים, ואולי גם אימפריות.
אל תוך הדינאמיקה הגועשת הזאת הטיל הגורל מנהיג לוקה בשכלו, שמסיבות שקשורות לכמה מן המגמות שרפרפתי בהן למעלה, התאים לאומה שהיה לה את ההגמוניה, להתמנות למנהל העל של עולם ששכח את תורתו של קופרניקוס, והפך לשטוח עוד פעם, עם תוספת משמעותית של מרשל מק לוהן, שהכיל בשתי מילים עוד מגמה אחת, שיהיה לו חלק בחורבן הכלכלי שאנחנו חווים בעת זו, והוא המונח של ה"כפר הגלובלי", שטוען בגדול, שהגלובוס הזה שלנו, שפעם היה צריך חודשים כדי להקיף אותו, נהיה בעצם קצת קטן על מרביתנו.
וכך הגענו לשנת 2008, השנה שבה הכל איים לקרוס עלינו, במובן הכי טוטאלי שיש, כלומר על כולנו, העשירים והעניים, וגם אלה שבאמצע, ללא הבחנה בדת או במוצא לאומי, כלומר סוג של מבול מודרני או חורבן, כמו שהיו בסדום ועמורה, היעד אליו אני נוסע היום, ואולי חשפתי בפניכם סופסוף את המניע האישי שלי לתיאור האפוקליפטי שאני מפיל עליכם הפעם.
סיכום ביניים.
אז מה היה לנו עד כאן?
שאלנו מי עושה את ההיסטוריה, הפלגנו בשבחם של המחזאים ביוון העתיקה, שמסתבר שעסקו בדיוק כמונו, בשאלת המחולל של האירועים סביבנו, אשר בעצם מנהלים לטוב ולרע את חיי כולנו, דיברנו קצת בתרבות הסלבס, שאני הצעתי לראות בו אלטרנטיבה בלתי מוצלחת לטרגדיה היוונית ולקתרזיס, שאלנו על ההיררכיה באמנות, זו שבין היוצר לבין קהלו, ותהינו על סוג הקשר בינם, ולבסוף הגענו לג'ורג' W, בוש, הנשיא האינפנטיל של האמריקאים, שכמעט הצליח לפוגג להם את ההגמוניה, או שמא, זה לא הוא, אלא זו ההיסטוריה, בתחפושת של היד הנעלמה, שהחליטה כי עדיף לה הגלובוס על פני רווחתם של פחות מפרומיל מטובי בניה, הלא הם ההומו ספיאנסים, או אנחנו, למרות שבמחשבה שנייה, כלל לא בטוח, איזה חלק מאיתנו ראוי לשם הזה בכלל, ועד כמה.
חשכת ימי הביניים או רנסנס.
אבל למרות שהשאלות שנשאלו עד כאן, לא ממש ניתנות לתשובה חד משמעית, הגורל זימן לנו אירוע חריג ביותר, שבו מנהיג העולם האינפנטיל שדיברנו בו קודם, הוחלף באחר, הכי פחות צפוי שיש, שעושה סימנים של ממש, שעינינו שונה משל קודמו לגמרי, ושם לו למטרה, להטמיע כללים חדשים בכפר הגלובלי, שיהיו שונים ממה שארצו הנחילה לנו במשך דורות קודם, לפיו הגלובוס קיים בעיקר כדי לרצות את האוליגרכים, ולא כדי לאפשר פלטפורמה לחיים אופטימאליים, לכל תושביו, אנחנו והאמבות גם כן.
אז דווקא מן הבחינה הזאת, העת הזאת היא נקודת מבחן היסטורית, שבו יתברר עם אנשים יכולים לעשות היסטוריה, או שאנחנו ומנהגינו אינם אלה מריונטות, שכמו בטרגדיה היוונית הקלאסית, נגררות בעל כורחן לגורל מאוד רע, רע עד כדי שכלל לא ברור, בשביל מי התהליך הזה טוב, או מי שם בסוף ממתין לקתרזיס.
איני זוכר נקודת זמן קודמת בהיסטוריה, בה כל כך הרבה היה תלוי על כתפיו של איש אחד ויחיד, למעט אולי אטלס, שהיה צריך להחזיק את השמיים והארץ על כתפו, אבל בכל מקרה, הוא היה חצי אל, כך שהוא לא מתחרה הוגן לאובמה.
זו אולי הפעם הראשונה בתולדות האדם, שבו אדם אחד יכול לשנות את גורל הגלובוס, ובעיקר לכף טובה, שכן, היכולת ההפוכה, הוענקה ולא מומשה בעבר הלא רחוק, לידם של המנהיגים הסובייטים והאמריקאים במשך כמחצית מאה.
עד כאן ברמה האוניברסאלית.
הפרספקטיבה הלוקאלית.
אבל בתוך הדינאמיקה הגועשת הזאת, יש גם אותנו, את הישראלים, שאחראים בעל כורחם, (או שמא באשמתם, תלוי בפרספקטיבה פוליטית, וכמה אלמנטים אתיים, שחלק גדול בציבור שלנו מעדיף לטאטא אל מתחת לשטיח), למיצוב מאוד בעייתי באזור ידוע מחלוקת, אשר אינו הולם את כוונותיו של מנהיג העולם החדש, שרואה ככל הנראה את העולם במבט מקרו פוליטי, ואשר בו, אנחנו, על האג'נדה האימפריאליסטית שלנו, איננו אלא קוץ בתחת של העולם, אשר בעקבות המשבר הכלכלי הגדול בהיסטוריה, נעלץ לקבל על עצמו פתרון גלובלי, שיתעלם מאינטרסים לוקאליים שעומדים בדרכו, כמו השאיפה של כמה כסילים בארצנו, לשלוט בעם אחר ששיך למחנה גדול בהרבה של מוסלמים שמהווים כ - 21% מאוכלוסיית העולם, לעומת חלקנו, שהו כלום מאותו מסה פוליטית.
בימים אלה קראתי מאמר משכיל של יואב קרני, בבלוג שלו באתר רשימות. (את הקישור קיבלתי מחבר בבלוג, רנסום שרק).
קרני מנתח את צעדיו של אובמה, ומצייר באורח פרוזאי ומשכנע, את מסלול ההתנגשות העתידי של ה"הוזים" המקומיים שלנו, עם האינטרסים של שאר העולם, שרוצה בפתרון כולל לכל מוקדי המתח הפוליטיים על פני הגלובוס.
וברור לי שיש בקרבנו רבים שתולים את תקוותם בלובי היהודי בוושינגטון, אלא שלא דומה כוחו של הלובי הזה, לימים שהיו לפני מיידוף, בטרם התפוגג עושרם של שארינו, והפך לאבקת פיות, שככל הנראה אינה מהלכת אימים על הנשיא האמריקאי החדש, שגדל בצל הוודו.
ונזכיר לעולזים, בראשם הקוזאק שמדבר יותר מדי מעל כל במה פוליטית, (בניגוד מוחלט לחדרי החקירות, שם שמעתי שאינו שופע מלל במיוחד), כי מזה זמן רב, לא שלטה אותה מפלגה בבית הלבן ובקונגרס סימולטנית.
כי איך נלין על האיראנים, בעוד לנו מזה שנים יש את הנשק החביב הזה, בעת שעל כפתור ההפעלה אחראים טיפוסים כמו נתניהו וליברמן, שבעיני לפחות אינם טובים במאומה מן הגמד מטהרן.
גם הם וגם הוא ניחנים במאפיינים פנאטיים רווים בשנאת הזר, אם כל המחלוקות האנושיות ברמת הקולקטיב משחר ההיסטוריה, למרות שלעיתים המתוחכמים שבינינו מלבישים על הנטייה האוניברסאלית הזאת, כסות של אידיאולוגיה.
סיכום, והפעם אופטימי.
אבל הסטייה שלי למקום הזה שלנו, לא הייתה לגמרי תקנית, אבל זה סוג של הכרח מצידי, להיטפל לחבורת ההזויים שלנו, שמנהלים את המדינה הזאת, כאילו אין משבר כלכלי עולמי, ותוך התעלמות מוחלטת מנהליו של המנהיג החדש של הגלובוס, שבמקום לשלוח חוליות חיסול של ה - CIA, מסתחבק עם היריב הגדול ביותר שלו ביבשת, וממיס אותו בין רגע.
ובהקשר לכותרת שבה פתחתי את הפוסט שלי הפעם, אני מהמר על האפשרות שמנהיגים עושים את ההיסטוריה.
בהצלחה, אובמה.
כותב, מבקר ומיחל
