הספד 

הספד הם דברים אשר נאמרים על אדם לאחר פטירתו, לרוב בפני קהל. בדרך כלל נאמר ההספד בטקס הקבורה, או בטכסי האזכרה שנערכים לכבד את זכר המנוח.

הספד על אדם קרוב הוא גם אפשרות של פורקן, שבו מנסים להוציא חלק מהכאב בפרט כשהמת מונח למרגלותינו. בהספד מתגלה בדרך כלל הסופד כאדם שאינו מוכר במציאות היומיומית, כשהמעמד מאפשר לו להגיד ולהתנהג בצורה טבעית וכנה רחוק מעל קונפורמיות ומעצורים.


ההספד במקורות היהדות
המקור הראשון במקרא הינו המספד אשר עושה אברהם לשרה כנאמר בספר בראשית (פרק כג פסוק ב')


מקור נוסף במקרא הינו המספד אשר נעשה ליעקב אבינו, כמתואר ספר בראשית, (פרק נ' פסוק י'-י"א)


ההספד במסורת היהודית נשעה גם בביטוי פיוטי שנקרא קינה. הקינה המפורסמת ביותר במקורותינו היא "קינת דוד", שבה מבכה דוד את מותם של שאול ויהונתן בתחילת ספר שמואל ב' (א': יט-כז).

קינה זו מושמעת הרבה גם בטכסי יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל.

מצורת ההספד הפיוטית התפתח לימים ההספד בפרוזה אשר בו מביע המספיד את רגשי צערו על המת ומעלה על נס קווים לדמותו. היהדות ראתה מצווה בהספד המת ואפילו במחיר של המעטת מגרעותיו והגזמה במעלותיו, בבחינת "אחרי מות, קדושים אמור". חז"ל גם ראו חשיבות להספיד אנשים גדולים ורבי פעלים, עד כדי כך שאמרו, שכל המתעצל בהספדו של אדם גדול ראוי לקוברו חי. לפי ההלכה אין נוהגים להספיד לא בשבת ולא בחגים, ואף לא בחודש ניסן.


הספדים נודעים בעולם
בין ההספדים הידועים בהיסטוריה של העולם נכלל נאומו של היווני פריקלס, שחי במאה החמישית לפנה"ס, אשר נשא הספד מרגש על חללי המלחמה בין ספרטה לאתונה המכונה המלחמה הפלופנזית.

הספד מבריק אחר מהקלסיקה הספרותית, מופיע במחזה "יוליוס קיסר" מאת וויליאם שייקספיר, שבו מרקוס אנטוניוס מספיד את יוליוס קיסר בצורה מרגשת, ומשכנע את בני רומא לנקום את רצח קיסר בידי קסיוס וברוטוס.

נאום הספד בלתי נשכח שנכנס לקלאסיקה של נאומי ההספד הוא נאומו של נשיא ארצות הברית אברהם לינקולן המוכר כנאום גטיסבורג. ביולי ?1863, לאחר קרב גטיסבורג, שבו כששת אלפים מבני האומה האמריקאית שילמו בחייהם באחד מהקרבות העזים במלחמת האזרחים של ארה"ב. לינקולן נשא הספד קצר אך מרגש, שיש בו הבעת רגשות של אמן ביטוי, בו הוא מגלה פייסנות וצער גם על המחיר ששילם הצד השני במלחמה. עד היום נחשב ההספד ליצירת מופת ותלמידים בבתי ספר בארה"ב מחוייבים ללומדו בעל-פה.


הספדים נודעים בישראל
הספד ידוע בספרות העברית הוא הספד עצמי של חיים נחמן ביאליק בשירו "אחרי מותי"(תחילת השיר):

אחרי מותי ספדו ככה לי:
היה איש וראו: איננו עוד;
קודם זמנו מת האיש הזה,
ושירת חייו באמצע נפסקה.


שיר זה נהוג לצטט בעת פטירת אדם טרם זמנו.

בהיסטוריה של מדינת ישראל זכור הספדו הבלתי נשכח של משה דיין, שנישא בשנת ?1956 על קברו של רועי רוטנברג בנחל עוז. רועי רוטנברג היה נחלאי שנרצח ב-19 באפריל 1956 בידי מרצחים שהסתננו ממצרים. לאחר שרצחוהו התעללו בגופתו, ורק בתיווך האו"ם הסכימו להחזיר את הגופה. דיין, שהיה הרמטכ"ל באותה עת, והיה מוכר בציבור כאדם קר,התגלה במעמד זה כאמן ביטוי לא רגיל, כפי שמתגלה בחלק מהדברים שאמר במעמד קבורתו של רוטנברג:

"לא מהערבים אשר בעזה, כי אם מעצמנו נבקש את דמו של רועי. איך עצמנו עינינו מלהסתכל נכוחה בגורלנו, מלראות את ייעוד דורנו במלוא אכזריותו. רועי רוטנברג, הנער הבלונדיני הצנום, אשר הלך מתל-אביב לבנות ביתו בשערי עזה, להיות חומה לנו. רועי, האור שבלבו עיוור את עיניו, ולא ראה את ברק המאכלת. הערגה לשלום החרישה את אוזניו, ולא שמע את קול הרצח האורב. כבדו שערי עזה מכתפיו ויכלו לו".

נשיא ארצות הברית, ביל קלינטון, נשא הספד מרגש בהלוויתו של יצחק רבין, ומילות הסיום של הספדו, שאותן אמר בעברית, "שלום, חבר", הפכו לחלק מהזיכרון הקולקטיבי בישראל.

בעקבות רצח יצחק רבין, חיברה נעמי שמר את השיר "הו רב חובל". המלים הן תרגום של שירו של המשורר האמריקאי הדגול וולט ויטמן "Oh Captain, My Captain" אשר נכתב כשיר הספד לאחר הירצחו של אברהם לינקולן, מאה ושלושים שנה לפני כן. נעמי שמר חשה שהמלים לא איבדו מהאקטואליות שלהן ומהוות ביטוי נאות ללהספיד את רבין. היא תרגמה את השיר לעברית, הלחינה אותו, והוא בוצע לראשונה על-ידי הזמרת מיטל טרבלסי ביום השנה לרצח רבין.