את מדברת כמו ימימה.זאת משיטת ימימה 

"איך הבת שלך מרגישה עכשיו?" שואלת אותי הגברת בפאה שטנית, ובגדים כהים שלא חושפים פיסת בשר מהגוף הכבד. אני עושה סקאנינג מהיר על מראה האשה, ויודעת שהיא דתייה מהסוג שלא נקרה על דרכי ביומיום. דתייה פורטה.
אני, בשמלה אדומה חשופת גב, מאוד מחוברת לאלוהים אבל גם מאוד לא דתייה, מתגברת על אינספור תהיות שחולפות לי בראש נוכח החיבור המוזר בין שתינו, בדוכן ביריד הספרים, ואומרת:
"תראי, באמת תודה על השאלה, אבל זה לא רלבנטי. כלומר, תודה על ההומניות, וזה באמת טבעי שתשאלי אותי את השאלה הכל כך מתבקשת, אבל זה לא העיקר."
"כן, אבל בכל זאת, היא מתעקשת בחיוך נעים כשהיא אוחזת את הספר שלי "חזקה מברזל", בידה.
"כתוב כאן שזה היה כמו רעם ביום בהיר בשבילך, אז מאוד מעניין אותי לדעת, אם את כבר רואה את האור..".
"אה...כן," אני מחייכת אליה בחזרה. "אבל, תראי, מה שאני מנסה להעביר בספר הזה זה את ההבנה שאנחנו לא אלוהים. אנחנו לא יכולים לשנות או לשלוט בבריאות של מישהו אחר, אנחנו יכולים לעשות שינוי אצלנו."
"ומה עשית?" היא מבקשת לדעת.
"יצרתי שינוי בגישה שלי אל המחלה שלה, וגם היא מתייחסת אחרת אל המכאובים שלה. כשאני מתייחסת בפרופורציה או מבינה את השיעור שיש לי ביחסים שלי מולה, משהו משתנה גם בה.
אז היא עדיין חולה, אבל היא לא קורבן. היא לא חייה בתחושה של "העולם נגדי, ורק לי הכי רע בחיים, או למה זה מגיע לי..."
"אוייש, את מדברת ממש כמו ימימה." היא טופחת על שכמי, בהערכה. שולפת את הארנק ורוכשת את הספר שלי עם איורי הגוף הערומים והפרקים על אלוהים שלי, שאוהב אותי תמיד וללא כל התניות.
ואני מתמלאת בחום נעים.