לאלה שהתקשו להבין טענה בוגדנית ותבוסתנית כזאת בשיאו של "עידן הצבר", ערב ניצחון ששת הימים, או הגדול באסונות שנחת על הריבונות השלישית שלנו, (מונח שאימצתי אצל רינו צרור, ומגיע לו קרדיט על כך), הסברתי את המשמעות של יתרון איכותי מול יתרון כמותי, והשלכותיו על שדה הקרב וגם כפרמטר של הישרדות, כעם וכמדינה, ביום יום, כחלק אינטגראלי ממשפחת המדינות הריבוניות בעולם, שאחרי שינויים והתפצלויות אין סופיות, נראה שהתייצב זמנית על 192.
מאחר וישראל בעת הזאת שאפה להדמות לעולם המערבי, ונהגה כך גם בפן המוסרי וגם בפן הערכי, הוספתי, כי כחלק ממחנה מחוללי הציביליזציה, או הקידמה האנושית, ההתקדמות שלנו איטית, משום שהיא קשורה בהתחדשות ויצירת יש מאין, ואילו אויבינו הערבים, שנטו לאמץ גם הם, בדרכם הסלקטיבית, את התרבות המערבית כמודל לחיים במדינותיהם, צריכים רק ללמוד ולהפנים תובנות קיימות, ולכן התהליך של הקידמה אצלם מהיר פי כמה.
זה לחלוטין ברור לכל בר דעת, כי להמציא את העולם מחדש, הוא תהליך איטי למדי, ואילו לאמץ טכנולוגיות קיימות, זה רק עניין של למידה, וקשורה באופן ישיר ליכולותיו של הלומד, וכפי שמסתבר בימים אלה, יכולותיהם של אויבינו בפרמטר הזה, לא נופלים בכלום מאלה שלנו.
כדי להמחיש את הטענה באופן ויזואלי, הראיתי על גבי גרף בציר הזמן את הקידמה האוניברסאלית כקו העולה באיטיות כלפי מעלה, ואילו עקומת הלמידה, שאמנם מתחילה מנמוך מאוד, אבל עולה בזווית הרבה יותר חדה כלפי מעלה. (ואין פרמטר מובהק יותר להציג את המגמה הזאת, מאשר פרסומים אקדמיים, [דמינו את ציר ה - Y, כמיצג פרסומים מדעיים והשנים על ציר ה -X]).
טענתי, כי ברגע ששני הקווים יפגשו על ציר הזמן, אנחנו נהיה בצרה גדולה, כי יאבד לנו היתרון האיכותי, ובמאזן הכוחות, יישאר רק היתרון המוסרי, וזה לבדו, לא יספיק לנו.
(בעת הרחוקה הזאת, לא העליתי בדעתי, שגם היתרון הזה ישמט מידנו).
כמובן הדברים שהשמעתי בעת ההיא, נשמעו בעיני כולם כדברי אפיקורס גמור, אשר נימה של תבוסתנות בוגדנית אינה נעדרת מהם.
בקיבוצי הוכרזתי כפרסונה נון גרטה, ושויכתי מיידית למצפן, על אף שלא הכרתי איש מחברי התנועה הפוליטית הזאת, ומעולם לא לקחתי חלק אקטיבי או פסיבי בפעילות שלהם, בשום פורום. (והתיאוריה הזאת שלי, כלל לא נכללה ברפרטואר שלהם).
והנה אתמול אני מתבשר באחד ממהדורת החדשות, כי לראשונה, מספר הפרסומים האקדמיים במגזינים נחשבים, של מדענים ערבים, עולה על אלה של הישראלים.
וכאשר אנחנו מפנימים את השינוי הגורלי הזה, בפרמטר שבזכותו שרדנו כאן שישה עשורים, שהוא הולך ונשמט לנו בין האצבעות, אני נוטה לחשוב שיש לנו סיבה טובה לדאגה, מעבר לריבוי הטבעי של כמה פנאטים בגדה, ואפילו לטיב היחסים של נתניהו, היוR" של הראשות המבצעת בריבונות הזאת שלנו, לבין אינטלקטואל אחר, יו"R הרשות המחוקקת, ראובן ריבלין, למי ששכח כמובן, זו היא הכנסת.
ועל הרקע הזה בדבריו של המנהיג האיראני, חמינאי, לפיו : "ישראל נחלשת ונמצאת בנתיב להכחדה"... "בעזרת אללה, הדור הזה של הפלסטינים יזכה לראות את פלסטין בידי בעלי הבית" , הוא אינו הוזה בהקיץ, אלא קורא את המפה נכון יותר מן המנהיגות שלנו, ולצערי, גם רוב העם הזה, שלא בכדי מייצר פחות תוצרים אינטלקטואליים בעת הזאת שלנו.
ומי שחושב שהוא מתכוון לפצצה הגרעינית, אשר תביא לחורבננו, ארגיע אותו מיד, ממש לא, הוא מתכוון לאחת משתי אפשרויות שמסתמנות באופק:
או שישראל תקרוס לתוך עצמה, בתהליך של סיאוב והתדלדלות מוסרית ואינטלקטואלית, כפי שזה יכול לקרות למדינה דו לאומית, שמנסה לדכא בכוח צבאי, את המיעוט שהופך לרוב בינתיים,
או בפשטות ובתהליך מזורז, נפסיד את המלחמה הבאה, שתהיה קצת יותר מקיפה ממבצע עופרת יצוקה, ותכלול את כל המדינות, שבעת זו ממש, מנהגינו הכסילים, מתעלמים מידם המושטת לשלום, לראשונה בתולדותינו, וסביר שגם בפעם האחרונה, שכן הקונסטלציה הפוליטית בזכות המשבר הכלכלי העולמי, התעצמותה של איראן, ונשיא אמריקאי יצירתי, לא יחזרו פעם נוספת בעתיד הנראה לעין.
אולם, אופס, אי שם למעלה, טענתי כי נותר לנו היתרון המוסרי, וגם לו יש ערך.
האומנם?
יתרון מוסרי היכן?
במחסומים שמתישים מאות אלפי פלסטינים מידי יום, חלקם עד מוות?
בהגנה שמעניק הריבון, לגנבי קרקעות יהודים במגרון נניח?
בהשקעת מעט האינטלקט שנותר בכיצד לרמות את הפטרון היחיד שלנו בעולם, שבלעדיו לא נשרוד כאן?
בהרעבה שיטתית של כמיליון איש בעזה?
במאות העצורים המנהליים, שעבשים בבתי כלא עלומים, ברחבי הארץ?
בהפקרת החלשים בקרבנו?
ביצירת פערים וחלוקה הכי בלתי שוויונית של מעט המשאבים שיש במדינה הזאת, בין קבוצה קטנה ובלתי ראויה של בעלי ממון, שמרביתם נהיו כאלה בזכות הפוליטיקאים מושחתים, ופקידות נכלולית, שמכרה להם בנדיבות בלתי מובנת, את כל מה שהיה פעם של כולנו?
במחיקה טוטאלית של ערכים אוניברסאליים, בהתנהלות האזרחית היום יומית של כולנו?
בשחיתות שהפכה למידה הכי דומיננטית במסדרונות של הרשות המבצעת?
בנהירה עיוורת של כשליש מאוכלוסיית המדינה הזאת, אחרי אנשים נבערים מדעת, שאפילו הרמב"ם, היה מת מצחוק, אילו הייתה לו אפשרות להיחשף לפסיקה ההלכתית שלהם, שלפיו מתנהל הציבור הזה, בניגוד לצווים של איכויות מוסריות עדכניות של המאה העשרים וזו שבעקבותיה, שאינם דומים לאלה שהיו בעת הריבונות השנייה, שמשמשת אותם, כאילו לא חלפו בינתיים 2000 שנה, ועולמנו לא כפי שהיה.
והריבונות השניה נמוגה מסיבות דומות לאלה שיפוגגו את השלישית, שאנחנו עדיין אוחזים בה, למרות קווי הדמיון בין המתחולל עכשיו ובתקופה שקדמה לחורבן בית שני.
ושני השליש הנותר, בקידוש העושר וסגידה אבסולוטית לאלוהים החדש, הכסף?
בתרבות הסלבס, שמעלה על נס את הרדידות האנושית, עד לגרוטסקה?
בהזנחה פושעת של שכבת גיל שלמה, שלא רק הקימה את המדינה הזאת, אלא אוצרת גם את מעט החוכמה והתבונה שעוד נותרה בה?
בהרס שיטתי של כל מנגנוני הבקרה - רגולציה שאמורים לעצור את השטף ההרסני של הנהנתנות האנושית, בעת שהאלטרואיזם הופך לערך מוזיאלי, שמרביתנו נחשף אליו , אם בכלל, בסרטים הוליוודיים של שנות החמישים, בתקופה שהערך הזה, למרות חוסר היעילות שלו, עוד נחשב לרומנטי, ובעת שמה שנותר מן הנרטיב הזה של הרומנטיקה, נבלע בתוך המיניות הבוטה של המאה ההדנוסטית הזאת, שאנחנו עומדים לסיים את העשור הראשון שלה, חבולים, אך עדיין בלתי מפוקחים, למרות האותות מבשרי הרעה, בגודל של הצונאמי האחרון, ששטף חלק גדול מישובי החוף בדרום מזרח אסיה?
בתהליך החורבן של הממלכה השביעית, העיתונות, שהייתה כל כך חשובה בעיצובו של העולם המערבי, במהלך מאתיים השנים שחלפו פחות או יותר מעת המהפכה הצרפתית, שהנחילה לחלק מן העולם, את חירויות הפרט, השוויון בין כולם, ואת השאיפה לעולם טוב יותר כאן ועכשיו, ולא בעולם ערטילאי כלשהו, שמשווק על ידי אנשי מכירות בגלימה, כדי להעשיר את הממסד הדתי, ששלט בעולם עד העת ההיא, ומאיים להשתלט עוד פעם אצל הקולגות המוסלמים הפעם.
בהכפפת העיתונות למדיום הכי הרסני שצמח והתגבש לכדי הממלכה השמינית, הכי דומיננטית של המאה ה - 21, עולם הפרסום, אשר שולט כפי שציינתי פעמים רבות, בכל המדיום התקשורתי, (למעט אולי המדיום החדש שאני כותב בו, עולם הבלוגים), באמצעות כלי הרסני ביותר שהמציאו, ה - RAITING?
וכיצד זה קרה לנו?
האם זה רלוונטי?
אולי, בפרספקטיבה של הבנת הדקדנס שפשה בנו, כי אם נבין את סיבותיו, אולי נוכל לתוצאותיו, אשר ממתינים לנו לא הרחק באופק הקלנדרי.
אפשר שיש לזה קשר לאינטגרציה, שתבעה שוויון מאולץ על חשבון מצוינות, כדי לשפר את ההרגשה של שכבה גדולה של מקופחים, שנוצרה בתהליך הכרחי, בכל חברה שקולטת מהגרים, ונבנית ממנה.
לאפליה מתקנת, שפתחה את שערי מוסדות האקדמיה, בפני המונים שלא היו מוכנים לכך, ובמקום לרומם אותם, המשא הכבד מידי, כצפוי, גרם למוסדות לצלול כלפי מטה, ולכישרונות הבולטים שהיו בהם, לברוח למחוזות, שבהם המצוינות קובעת, ולא התקינות הפוליטית, או לעולם אקדמי חומל פחות, אולם יעיל ויצירתי שבעתיים.
כי עם חמלה ומצפון מיוסר, אפשר אולי לתחזק עמותות של גמ"ח, אבל לא לבנות ולתחזק אימפריות.
אני סבור כי למגמות האלה חלק בהתדרדרות שלנו במדרון, אבל לא רק. העולם כולו עובר סוג של משבר זהות, של הערכה מחודשת לאן פניו, ומה ראוי לעשות, כדי להפסיק את המגמות ההרסניות של הקפיטליזם, שאם לא יבלמו בתוך זמן קצר, נשמוט את הבסיס הקיומי לחיים של כולנו.
המשבר הזה רלוונטי יותר במדינות המפותחות, מאשר במדינות העולם השלישי, שמתמודדות עם מלחמת שרידות באיתני הטבע, ובמלחמות זהות אתנית, כתוצאה מצורות משטר שהעולם המערבי קפא עליו, בלי להתחשב במגבלות של בשלות חברתית, שבלעדיה אי אפשר להשתית חיי קולקטיב ברמות הנחוצות למשטר דמוקרטי.
העידן המתלבט, שנוגע גם לנו, הוא סוג של פריווילגיה לחברות שמרחפת מעל ראשם סכנה קיומית מיידית, כמו שזה אצלנו.
כלומר, מידת השאננות הנחוצה כדי לעסוק בתיקון הגלובוס, היא מותרות עבור הישראלי שרוצה לשרוד כאן כאזרח במדינה יהודית, ריבונית ודמוקרטית.
כך גם להתרכז בתיקון העצמי מבגרות ועד זקנה, על חשבון התרומה שכל יחיד מחויב בו, לקולקטיב שבו הוא בחר לחיות, בעיקר אם עצם קיומו של הקולקטיב הזה, אינו אכסיומתי ומובן מעליו, מסיבות של אקטואליה.
כך הטרנד הרוחני, הרסני לא פחות, כי הוא מפוגג את התרומה הציבורית של קבוצה גדולה וחשובה בקרבנו.
זו אמנם שאיפה נאצלת להגיע לאיזון ולסוג של שלמות עם ההוויה הקוסמית, אבל מי יכול ליהנות מן השלמות הזאת, במחנה פליטים של אונרא בקפריסין.
האם אחרי כל הצפי השלילי הזה, אנחנו יכולים לעשות משו, האם עתידנו, במידה מסוימת, אבל חשובה, עדיין בידנו?
אני סבור שכן, בהסתייגויות רבות, ובתנאים מסוימים, זה עדיין עשוי להצליח.
אמנם מנגנוני השלטון בארץ בדעיכה לקראת חדלון, חלקם כלל לא מתפקדים, (לשכת התעסוקה למשל, רשות המים, מוסדות החינוך, שרותי ההצלה והחרום, בעת אירועים עם ריבוי נפגעים, כמו רעידות אדמה, וגם מלחמה עם גורם קצת יותר מסוכן מהחמאס ואו החיזבאללה ביחד).
הרשות השיפוטית מסואבת, מושחתת ורופסת על אף כמה ניסיונות להטיב את התדמית שלה בימים האחרונים, בענישה סימבולית של נבחרים, שנראית מגוחכת מול זו של המודל האמריקאי.
המשטרה מטומטמת ומושחתת, היא פירמידה הפוכה במובן האדמיניסטרטיבי, כאשר נותני השרות לאזרח נופלים במספרם ממספר האנשים, שעוסקים באדמיניסטרציה.
צהל מנופח, מסואב, ובלתי יעיל במובנים רבים, ומה שראינו בעופרת יצוקה, אינו משקף כלום, זה היה תרגיל חטיבתי מורחב, ללא אויב ממשי, שהתחבא ברוב חוכמה ונמנע מאימות, כדי להשאיר אותנו מובכים, עד ליציאה משם, בלא פגיעה ממשית בתשתית האנושית של ארגון החמאס, והיא זו שקובעת.
הפוליטיקה הישראלית מזכירה יותר חוג בית בעיירת פיתוח, מרשות מחוקקת שאמורה לשמור על הרשות המבצעת מחריגות ולהתוות את דרכה בעת קריטית, כמו זו שאנחנו חיים בה.
לא הייתה לנו ממשלה פחות יעילה ואו פחות מוסרית - אידיאולוגית, מזו הנוכחית, ולא היה לנו ראש ממשלה פחות מוכשר מנתניהו, שמצליח בכל צעד שלו ושל ממשלתו, לקרב אותנו לקץ, ולהרחיק את כולנו מחוף מבטחים, שדווקא לראשונה בתולדות העם הזה, ועוד בקדנציה שלו, מסתמן באופק.
האם למרות כל הקלקולים והמגבלות שמניתי, יש לנו סיכוי לעבור את השנה שנתיים הקריטיות, ולשרוד?
אני מאמין שיש, אולם הדרך לשינוי אינו סימפטי במיוחד, ואפשר שאפילו לא לגמרי תקין פוליטית.
בכתיבה משכילה, הסברים נאצלים, הטפה משכנעת והגיונית לא נגיע לכלום, צריך הרבה יותר מזה, כדי להוציא עם מתרדמת קטלנית, בנתיב של אבדון, בהסתברות הכי ריאלית שיש, על פי כל פרמטר, (ולאט לאט חלק גדול בקרבנו מבין ומפנים את זה).
אולם לצערי, לראשונה אני נוטה להסכים עם אויבי האידיאולוגיים, האנרכיסטים, שטוענים כי לא ניתן לבנות על התשתיות הקיימות, ושיש להרסם ולבנות אותן מחדש, כדי לעלות את הקולקטיב הישראלי על נתיב של הישרדות, והשתלבות נורמטיבית בסביבה הדמוגרפית שהוטל עלינו לחיות בה.
לא אציע כאן פתרונות לוגיסטיים, כי יהיה בהם משום קריאה למרד, ולא לזה כוונתי.
אולם אפשר להתארגן במקומות העבודה, באוניברסיטאות, ובכל מוסד שיש בו ציבור עם מכנה משותף וכלים ארגוניים אפקטיביים, ולגבש תוכניות לניצול מירבי של הכוח שיש בידינו.
אזרחי המדינה הזאת, שלא מצליחים מזה כמה דורות, באמצעות בחירות דמוקרטיות, להרחיק ולהקיא את הרעה החולה ביותר מתוכנו, הלא היא חבורת העסקנים המושחתת של הפוליטיקאים שמובילים אותנו לאבדון, זקוקים ליותר מרמז, (כמו נניח פתקי מחאה בכלפי, שהביאו כמה קשישים, אפילו לא חביבים, כאלטרנטיבה), כדי לשחרר אותנו מנוכחותם המעיקה.
הם, (הפוליטיקאים), לא ישנו את השיטה שמאפשרת להם לשרוד, כל עוד המדינה הזאת קיימת במתכונתה הנוכחית, שהיא במרב מודל אידאלי של רוב הרעות החולות בדמוקרטיה.
אבל אם נשתק להם את המדינה, ויש לנו כוח לעשות את זה, אפילו באמצעים לגמרי חוקיים, על אף שאנחנו נסבול ואולי גם יפלו כמה קורבנות בדרך, אז אולי נצליח להיפתר מן הרעה החולה הזאת, ונרומם הנהגה חדשה, שאינה קשורה במאום בצלחת הפיטרי של הפוליטיקה שלנו, שמצמיחה רק סחורה בלתי ראויה לרוב.
נחליפם באנשים חדשים, שלא דבק בהם רבב, והם נטולי אגו, וכמוני וכמוכם, רוצים להגיע לחוף מבטחים, שאינה חלום באספמיא, אלא קו האופק.
אם כחלק השפוי בציבור, לא נעשה את הצעד הראשון בכיוון הזה, אלא נשאירו לפנאטים, (ששוקדים על הפיכה משלהם), והם יקדימו אותנו, וקיים סיכוי יותר מסביר, שינחילו את התוספת הקריטת האחרונה, אשר כמו הקש האחרון על גבו של הגמל במשל, יביא לחורבן שלנו.
ההכנות שלהם לקראת צעדים ממשים בכוון הזה, ברורים וגלויים לעין.
הם כבר שולטים בחלקים חשובים של הצבא, על ידי הצבה של אנשים מטעמם, בעמדות פיקוד בכל היחידות הלוחמות של צהל.
בימים אלה מבצעים פוטש נוסף בהיכל הצדק האחרון שנותר, (ואיני שלם באמרי זאת, אבל הכי קרוב לכך), בבית המשפט העליון, באמצעות מינויים של שופטים מוטים אידיאולוגית כמו השופט דרורי לכאורה, שמועמדותו נפלה רק לאחר הקמה של קול צעקה, (שגם אני, הבלוגר הקטן, הייתי שותף לה).
הגייס החמישי של הימין הקיצוני, שהשתלט על עמדות מפתח במסדרונות השלטון, לא יאפשר פינוי מסודר של הגדה המערבית, ויגיב בניסיון הפיכה או במלחמת אחים, כפי שדובריו אמרו מעל כל במה אפשרית, ויותר מפעם.
זה או אנחנו, או הם.
ולמען הדור של העתיד, ושלום ילדנו, רצוי שאנחנו נתעשת קודם.
כותב, מבקר ומיחל
