כי אני רוצה שיקול דעת בבחירת הזיכרונות, לרבות העיתוי והתוכן, כמו שהיית רוצה, שאלה שמחליטים עליהם, (גם על יום הזכרון וגם על מי שיזכר בו, כלומר על מי יפרוש בטרם עת ומי לא), יחולו סנקציות במקרים של קבלת החלטות בלתי הולמות, לומר כי מחד, לזולת, יהיה לו הזכות לפרוש כאשר זמנו באמת מגיע, ולא בעת שמי ממקבלי ההחלטות, בשם כל מיני תקלות דמוקרטיות, מחליט לקצר את שהוקצב לו על פי דין בעת לידתו, ולהעבירו לעולם, שאולי, כולו טוב, ואולי לגמרי לא, או לעולם שמזכיר קצת את ארץ לעולם לא של האגדות, שאין בו בכלל עוד, כלומר, לא עוברים ולא בטיח, אלה נמוגים, לכלום דומה לכלום שממנו באנו, וכאן יש סוג של רטוריקה בעיתית, כי אי אפשר למעשה לבוא וללכת לכלום, אבל בעובדה, זה בדיוק מה שקורה לנו בכל זאת, כלומר לאלה שמבצעים את ההחלטות, בניגוד לאלה שמקבלים אותם, שמקבלים, כל אחד, כמה שורות, (ומספר השורות, קשור בקשר ישיר למספר הקורבנות), בדפים של ספרי ההיסטוריה, שקוראים אותה רק סטודנטים מתוסכלים בדיסקיפלינה הזאת, כדי לכתוב עוד דוקטורת מיותר או מיותר פחות.
וכך מקבלי ההחלטות, יוצאים על פי רוב, מחוזקים מקורבנם של אלה שנשלחו למותם, כאילו, התפקיד של המשלח, מעניק להם גם קדושה וגם חסינות, לאמור, כי מי שהחליט בדרך זו, להרוג X אנשים ששילח להרוג Y אנשים מן המחנה האחר, שנשלחו על ידי משלח אחר, עם מוטיבציות קצת שונות, אבל תוצאות מאוד דומות, נמשך בשמן האלוהים, שמעניקה לו חסינות בפני ייסורי מצפון, או נקמת שארים, שהיו נוהגים בהרבה אלימות, אילו נשתנו הנסיבות.
אז מי אנחנו באמצע, אלה שמשמשים תפאורה למציאות, או שמא, המציאות היא התפאורה שלנו, שיש בה שחקנים טובים וגם רעים, כמו אלה שמשלחים, אבל משום מה, על פי רוב, יוצאים זכאים, וגם לוקחים איתם את כל הבונוסים, למרות שהם פועלים, לפי כל מיני כללים, אשר בדיעבד מתבררים כבלתי יעילים, אולם איש לא יודע לפענח את הנוסחה, של מי ילך, ומי יישאר, על סמך מה ומדוע, ומי רשאי לקבוע באופן מיטבי יותר, כי אירוע מסוים, ולו דרמטי מאוד, יש בו הצדקה, כדי לשלח אותך שמה, או להכליל אותך, ברשימה הפוטנציאלית, למשימות שאליהם יוצאים, על מנת לשוב בחלקים, ורק חלק מאלה שיוצאים, חוזרים שלא בחלקים, כאילו מדובר בסוג של פסטיבל, שבו מחלקים לאנשים בתחפושות, מטלות בלתי אפשריות, וגם מחלקים אנשים, לחלקים שאי אפשר להדביק חזרה, לא באמצעות שום תפילה, וגם לא באמצעות שום דבק חדשני, כמו את האריחים למעבורת שהתרסקה, והפכה בחיכוך עם האטמוספרה, לכלום או משהו שהו הכי קרוב לכלום, אפילו בשביל אספנים, כמו החברים האלה של זק"א, התחנה הסופית של כל החולמים, שמגלים באיחור קל, כי המשלחים לא ממש מובחרים, והם נוטים יותר להיות בלתי ראויים.
ואיך זה שבשם ההגינות, נהרגו הכי רבים, למרות שזה שיא חוסר ההגינות, להרוג אותך בשם ההגינות.
והאם מי שמנפנף בדגל ההגינות, רשאי להרוג שלא בהגינות, את כל מי שהיה הוגן מספיק, להפקיד,(שמא אולי להפקיר) את חייו בסוג של תמימות, בידיו של זה שטוען להגינות, למרות שההיפך מהגינות זו נכלוליות, וזה האחרון, סובל בעצמו, גם מנכלוליות וגם מטיפשות.
האם במשחק הזה של חיים (ומות), יש או יכולה להיות הגינות, והאם זה הוגן, לדרוש את חייך בתמורה למשהו, שאתה לעולם לא תחווה ולא תחוש, כי מעת שנברא העולם, למתים אין תחושות, למרות כל מיני הבטחות, של שרלטנים שמדברים בשם ישויות, שמסתמנות כמי שבכלל אינן קיימות.
במבט אוניברסאלי על תהליך הלידה, החיים, והפרישה, נראה לי כי את עיקר ההבדל, עושה מצב הצבירה של המכלול הביוכימי הזה שלנו, שאנחנו קוראים לו בהכללה האני, בעוד מדובר באסופה של חומר, של יסודות ותרכובות רבות ומשונות, שכולן כבר היו כאן לפנינו, רק בישויות אחרות, ויהיו כאן גם הרבה מאוד זמן, אולי לנצח, אחרי פרישתנו.
מכאן שעיקר השונה ביני ובין הז"ל שלי, לא קשור להיעדרות, אלה בעיקר בסוג של התחפשות, והיכולת של בעלי תחפושות שונות, לתקשר בינם, או לחלקים שונים של השלם, לחוות שוב את היחדיו הספציפי, שהוא המחסום, לחיי נצח, שאפשר יהיה אולי לעקוף, באמצעות שכפול, כלומר את המבנה והמעטפת, ללא המטען של האני, שהוא על פי רוב החלק הבעייתי, כך שהאנחנו במובן הזה, באורח פרדוכסלי, לחלוטין בלתי אפשרי. (ולכן גם השילוח, בלתי מוסרי).
ו"במותם ציוו לנו את החיים"
ומה עם אלה שהבינו אחרי שציוו לנו את החיים, אבל היו עדיין אי שם בפרוזדור, בין העולם הזה, לזה של ארץ לעולם לא, כי טעו בגדול, כמו אלה ששלחו אותם למותם, אבל אנחנו, בסוג של מלכוד מסובך מזה של יוזף הלר, חוזרים ונותנים להם, למשלחים, עוד ועוד הזדמנות ליטול מאתנו חיים.
נ.ב - יש בריטואל הזה, סוג של דפוס קמאי, שמוביל אותי לחשוב על קשר אפשרי, לצורך שלנו, מאוד פרימיטיבי, להקריב כמה מאיתנו, כדי להטיב עם החיים שלנו.
כותב, מבקר ומיחל
