כשתצאו מן המטוס יקבל אתכם חום של 43 מעלות בצל" הודיע הטייס דקות לפני הנחיתה בשדה התעופה של ניו דלהי. אמיר ואני תרמילאים טריים, ישר מתל אביב לבושים בג`ינס ועמוסים בתיק ענק ירדנו מן המטוס ותפסנו מונית שחורה גבוהה (מחוץ לשדה, כמו שהנחו אותנו כדי לחסוך בכסף) ישר להארי-רמה, במיין בזר. על החלון האחורי של המונית הייתה מדבקה ועליה משפט שלא אשכח לעולם - "Viki loves you?. באמצע הדרך בעיירה שכוחת אל עצר הנהג להחליף גלגל. הגלגל נשאר שם בעוד אנו המשכנו בדרכנו.
הגענו לגסט האוס רציתי להניח את הדברים ואז התברר ששכחתי את התיק הקטן עם כל הדברים החשובים במונית. רצתי כמו מטורף לקצה השוק - הנהג כבר עזב. לקחתי את אמיר, שכרנו מונית ונסענו לאותה עיירה עם המוסך (לגלגל העזוב). עם קצת או הרבה בקשיש תלוי מאיזה צד מסתכלים איתרנו אדם שזכר את המדבקה על המכונית. נכנסנו אמיר, אני הנהג שכבר היה שלנו לכל היום (ועשה את החודשית) יחד עם האדם שזכר את המונית, לתוך המונית ונסענו לפרברי ניודלהי - עזה זה בברלי הילס לעומת מה שראינו והרחנו שם. צלבי קרס הפוכים היו על כל קיר (אז מרוב החום והעצבים לא שמנו לב שהם הפוכים). הגענו לבית שאמור להיות בית הנהג ה"נמלט", דפקנו בחוזקה על שער ברזל יצאה אישה זקנה שכנראה הייתה אשתו (או אמו) של אותו נהג. לאחר צעקות רבות ותרגומים עילגים הבנו שהוא לא ביקר בבית כבר מספר חודשים. חזרנו למוסך - אמיר נשאר שם בתקווה שהנהג יחזור לקחת את הגלגל.
נסענו אני, הנהג והאיש שמכיר למשטרת שדה התעופה, החום התגבר ואני כבר הייתי על סף התייבשות והתאדות. שוטר עם רגליים ועליהן כפכפי אצבע מונחות על השולחן קיבל אותנו בנון שולנטיות - "תשתו קפה?" שאל וחברו ששכב על מיטת קפיצים בקצה המשרד הוסיף "how is india?? ראשי הסתובב מהר מידי מכדי לענות לו. חיכיתי יותר משעתיים ללא שום הסבר למעט חיוכים בלתי פוסקים וקפה חם ומהביל. איני יודע איך, אבל אחיו של אותו נהג אותר וצץ בתחנה. נכנסנו אני, האיש שמכיר (מהמוסך), האח האובד ועוד שני שוטרים יחד עם הנהג שכמובן חיכה (אלא מה) לתוך המונית ששכרתי והתחלנו בנסיעה. לפתע פלט האח קריאה קצרה. המונית הסתובבה עלתה על אי תנועה והחלה לדלוק אחר מונית דומה שנסעה בכיוון ההפוך. תאמינו לי להרגיש את מוניות האמבסדור העתיקות הללו ממהרות - איני מכיר הרבה תענוגות יותר מפוקפקים מזה. התקרבנו, סוף סוף אקבל את דברי חזרה... התברר שזו לא הייתה המונית המדוברת.
המשכנו בנסיעה לכיוון העיר. שוב פעם פלט האח גניחה קצרה השוטר הוציא את חצי גופו מן המונית נתן הוראה, המונית עשתה פרסה חדה ועברה כמה ס"מ ממכונית שחלפה בסמוך. בשלב זה ויתרתי ורק רציתי לשוב הביתה בשלום. כמובן שאף אחד לא שאל אותי, המרדף החל בשנית - ושוב זו לא הייתה המונית הידועה לשמצה. הגענו לשוק של ניו דלהי שמכיל כמליון איש לא בשעות העומס.
ממש מול המונית עומד אותו נהג ואוכל מנגו! (החוצפה..). לדבריו כאשר ראה את התיק אצלו - חזר להארי רמה והשאיר שם את התיק. איני יודע, אך פרצופו לא עורר יותר מידי אמינו-ת, ולכן נדחס גם הוא לתוך המונית (עם השוטרים, האח, זה שמכיר, הנהג ועבדכם). הגענו לגסט האוס ואכן התיק היה כבר שם - דבר לא היה חסר. לפי המבטים הבנתי שהטיפ צריך להיות גדול במיוחד, זו הייתה תחילת הטיול כך שרק אח"כ הבנתי עד כמה גדול (השוטרים לא קיבלו, עשיתי את עצמי לא מבין, וגם הנהג שעדיין היה נראה לי מעט חשוד).
חודשיים לאחר מכן באזור מנאלי בצפון הודו הרחק הרחק מאותו מאורע כשראשי כבר עסוק בחוויות חדשות, שמעתי קריאה מאחת הריקשות - שתי בנות ישראליות לא מוכרות קראו לי ושאלו אם שמי ירון? כשעניתי בחיוב, התברר כי אותן בנות ,"הצילו" את חיי אז... הן שילמו לאותו נהג מונית בכדי שישאיר את התיק בהארי רמה.
תודה.
הגענו לגסט האוס רציתי להניח את הדברים ואז התברר ששכחתי את התיק הקטן עם כל הדברים החשובים במונית. רצתי כמו מטורף לקצה השוק - הנהג כבר עזב. לקחתי את אמיר, שכרנו מונית ונסענו לאותה עיירה עם המוסך (לגלגל העזוב). עם קצת או הרבה בקשיש תלוי מאיזה צד מסתכלים איתרנו אדם שזכר את המדבקה על המכונית. נכנסנו אמיר, אני הנהג שכבר היה שלנו לכל היום (ועשה את החודשית) יחד עם האדם שזכר את המונית, לתוך המונית ונסענו לפרברי ניודלהי - עזה זה בברלי הילס לעומת מה שראינו והרחנו שם. צלבי קרס הפוכים היו על כל קיר (אז מרוב החום והעצבים לא שמנו לב שהם הפוכים). הגענו לבית שאמור להיות בית הנהג ה"נמלט", דפקנו בחוזקה על שער ברזל יצאה אישה זקנה שכנראה הייתה אשתו (או אמו) של אותו נהג. לאחר צעקות רבות ותרגומים עילגים הבנו שהוא לא ביקר בבית כבר מספר חודשים. חזרנו למוסך - אמיר נשאר שם בתקווה שהנהג יחזור לקחת את הגלגל.
נסענו אני, הנהג והאיש שמכיר למשטרת שדה התעופה, החום התגבר ואני כבר הייתי על סף התייבשות והתאדות. שוטר עם רגליים ועליהן כפכפי אצבע מונחות על השולחן קיבל אותנו בנון שולנטיות - "תשתו קפה?" שאל וחברו ששכב על מיטת קפיצים בקצה המשרד הוסיף "how is india?? ראשי הסתובב מהר מידי מכדי לענות לו. חיכיתי יותר משעתיים ללא שום הסבר למעט חיוכים בלתי פוסקים וקפה חם ומהביל. איני יודע איך, אבל אחיו של אותו נהג אותר וצץ בתחנה. נכנסנו אני, האיש שמכיר (מהמוסך), האח האובד ועוד שני שוטרים יחד עם הנהג שכמובן חיכה (אלא מה) לתוך המונית ששכרתי והתחלנו בנסיעה. לפתע פלט האח קריאה קצרה. המונית הסתובבה עלתה על אי תנועה והחלה לדלוק אחר מונית דומה שנסעה בכיוון ההפוך. תאמינו לי להרגיש את מוניות האמבסדור העתיקות הללו ממהרות - איני מכיר הרבה תענוגות יותר מפוקפקים מזה. התקרבנו, סוף סוף אקבל את דברי חזרה... התברר שזו לא הייתה המונית המדוברת.
המשכנו בנסיעה לכיוון העיר. שוב פעם פלט האח גניחה קצרה השוטר הוציא את חצי גופו מן המונית נתן הוראה, המונית עשתה פרסה חדה ועברה כמה ס"מ ממכונית שחלפה בסמוך. בשלב זה ויתרתי ורק רציתי לשוב הביתה בשלום. כמובן שאף אחד לא שאל אותי, המרדף החל בשנית - ושוב זו לא הייתה המונית הידועה לשמצה. הגענו לשוק של ניו דלהי שמכיל כמליון איש לא בשעות העומס.
ממש מול המונית עומד אותו נהג ואוכל מנגו! (החוצפה..). לדבריו כאשר ראה את התיק אצלו - חזר להארי רמה והשאיר שם את התיק. איני יודע, אך פרצופו לא עורר יותר מידי אמינו-ת, ולכן נדחס גם הוא לתוך המונית (עם השוטרים, האח, זה שמכיר, הנהג ועבדכם). הגענו לגסט האוס ואכן התיק היה כבר שם - דבר לא היה חסר. לפי המבטים הבנתי שהטיפ צריך להיות גדול במיוחד, זו הייתה תחילת הטיול כך שרק אח"כ הבנתי עד כמה גדול (השוטרים לא קיבלו, עשיתי את עצמי לא מבין, וגם הנהג שעדיין היה נראה לי מעט חשוד).
חודשיים לאחר מכן באזור מנאלי בצפון הודו הרחק הרחק מאותו מאורע כשראשי כבר עסוק בחוויות חדשות, שמעתי קריאה מאחת הריקשות - שתי בנות ישראליות לא מוכרות קראו לי ושאלו אם שמי ירון? כשעניתי בחיוב, התברר כי אותן בנות ,"הצילו" את חיי אז... הן שילמו לאותו נהג מונית בכדי שישאיר את התיק בהארי רמה.
תודה.
