* מאת: עו"ד אברהם פכטר
את מה שניסו שרי משפטים דומיננטיים וחזקים לפניו ולא הצליחו - ייזקף לזכותו של השר רמון, מיד בקדנציה הראשונה ובתחילתה. האחרונים, שניסו לשנות את ההרגלים הישנים, הדוגמאטיים, בוועדה לבחירת שופטים ובפרוצדורה שנתלוותה אליה, היו השר יוסי ביילין, והשרה ציפי לבני שנאלצה להפסיק את מאבקה לשינוי בפני המערכת עם קבלת שדרוג לשרת חוץ בממשלה החדשה של אולמרט.
ההיסטוריה המשפטית מלמדת ששופטי העליון בוועדה קבעו תמיד, מי השופט שיצטרף אליהם לעליון, ועד עתה לא היה מי שיערער על קביעה זו.
השיטה הישנה הזו, שספחיה עדיין שולטים גם בבחירות העומדות להתקיים בקרוב - הביאה למצב עליו נמתחה ביקורת נוקבת משך השנים, הידועה כעקרון "חבר מביא חבר". שיטה זו, דגלה בעקרון, שהעליון צריך לעבוד בהרמוניה והשופטים בעליון הם חבורה מלוכדת חברית, אך לא בהכרח בעלי דעה אחידה ויש גם מקום לאופוזיציה ודעות חריגות.
עקרון זה פעל, כאשר בעליון ישבו שופטים כריזמטיים, עצמאיים, חזקים שלא חששו מחבריהם ולא התחשבו ב"מה יגידו". לקבוצה זו שייכים השופטים כמו חיים כהן ז"ל מהדור הישן, והשופטים דליה דורנר, חשין, אדמונד לוי, מהדור החדש (דורנר וחשין - פרשו בינתיים).
הטענה שבית המשפט העליון צריך לעבוד בהרמוניה - היא שגויה ומטעה.
הרמוניה - זה דבר טוב וחיוני ביצירה מוזיקלית סטטית. המשפט - הוא גוף חי, מתחדש, משנה פניו ותקדימיו וחייב להיות קשוב להתפתחויות הטכנולוגיות והשינויים החברתיים.
נכון, שיש עקרונות משפטים, שהם בבחינת נכסי צאן-ברזל שמהווים את המסד המשפטי הערכי והמוסרי כמו חופש הדיבור, חופש העיסוק, חופש הפרט, הזכות בפני הפללה עצמית, הזכות לעו"ד ויעוץ משפטי ועקרונות כמו "חזקת החפות" ואדם נחשב זכאי - כל עוד לא הוכחה אשמתו - ולא להיפך. רוב העקרונות הנ"ל, שהם גם אוניברסאליים, מעוגנים בחוקה של המדינות בהן יש קונסטיטוציה כמו ארה"ב, או בפסיקה ובנוהגים במדינות בהן יש חוקי יסוד, אך אין עדיין חוקה כמו אנגליה וישראל.
לכן, לדעתי המצב הטוב ביותר הוא כאשר אין הרמוניה בעליון. אין דעה אחידה, אין אסכולה אחת ששלטת בכיפה - וטוב שיש מתנגדים חולקים, חדשנים ומורדים, דבר שמפרה את הפסיקה ואת המשפט.
לא פעם, שופטים שהיו בדעת מיעוט בפסקי דין עקרוניים - הפכו לשופטים הרוב כעבור מספר שנים - ולהיפך. זו דרכה של פסיקה, זו דרכה של התפתחות המחשבה המשפטית. על רקע זה, מובנת ההתמרמרות בקרב הקהילייה המשפטית מהנעשה בעליון ובוועדת הבחירות בכל הקשור, למועמדים לעליון, למלחמות הפנימיות, מאבקי האגו והשנאה - שלא מוסיפים כבוד למוסד העליון ולמערכת המשפט.
דחיית מועמדתן של פרופ' נילי כהן, פרופ' רות גביזון והתאגדות סביב מועמדים מוסכמים על כולם - הלחץ לפטר את מנהל בתי המשפט שלא שייך למחנה של המיועדת לנשיאת בית המשפט העליון, דורית בייניש כמו גם נילי כהן ופרופ' גביזון - לא מוסיפה כבוד לעליון ולמערכת.
כאשר נשיא בית המשפט העליון מפחד מאופוזיציה מבית או משופטים עצמאיים כריזמטיים עם דעות מגובשות - זה מראה ומצביע על חוסר בטחון בתפקוד ועל השלכות שיכולות להיות על ניתוב הפסיקה של העליון.
נשיאי בית משפט כריזמטיים, כמו השופט מאיר שמגר והשופט פרופ' אהרון ברק, או נשיאי בית משפט מחוזי בעבר ובהווה, כמו צלטנר ז"ל, בנימין כהן ז"ל, ויזכו לחיים ארוכים השופטים אורי גורן ומיכה לינדנשטרואס (כיום מבקר המדינה) - השאירו את חותמם על המערכת, הן בדרך הניהול השליטה והביצוע והן בפן המשפטי.
חשוב כשמטלטלים את המערכת - לא לשבור את העצים - אבל בהחלט חשוב וחיוני להכניס שינויים המתבקשים עם הזמן.
השקיפות בניהול הישיבות המכריעות על המינויים לעליון, יהיו מתועדות בכתובים ובפרוטוקולים "השימוע" מתבקש, כדי שהוועדה תתרשם בנוסף לחוות הדעת בכתב, גם מאישיותו, השקפותיו המשפטיות, יכולתו לעמוד בלחצים פוליטיים ומוסדיים - ויכולתו להפריד בין השקפתו הפוליטית, או דעותיו המלומדות על הממשלה והתנהלותה לבין יכולת הפסיקה האובייקטיבית העניינית.
בהזדמנות זו, יש לבטל גם את הנוהג המיושן של "סניוריטי" לאמור: השופט הוותיק ביותר בעליון מתמנה אוטומטית לנשיא ואחריו הסגן וכך הלאה. זהו נוהל ארכאי שכבר לא פועל בבתי המשפט המחוזיים - ואין סיבה להשאירו בעליון. נשיא של בית משפט עליון חייב להיות ידען, כריזמטי, בעל יכולת מנהיגות משפטית, ארגונית ופרוצדוראלית, מאחר ובית המשפט העליון בישראל, במדינה שאין לה חוקה, הוא תפקיד בעל שיעור קומה וכוח הרבה מעבר לניסוח הרגיל של התפקיד.
בארה"ב, שבה שיטת הבחירה שונה וקבועה בחוקה. הנשיא הוא הממליץ והמאשר אחרי שימוע בסנט ובהמלצתו. שיטת "הסניוריטי" לא קיימת, אלא שיטת הזיקה לנשיא למפלגתו ודעותיו, כך מונה לאחרונה שופט צעיר מחוץ לעליון הפדראלי בגיל 55 לנשיא, ושופטת נוספת מבחוץ להשלמת הפנל. השיטה שלנו שונה - אבל העיקרון צריך להיות זהה, לאמור: לא חייב להיות שופט מהעליון, שמתמנה לנשיא, אפשר גם משפטן דגול מבחוץ, כמו גם שופטים לעליון שלא מן המערכות הפנימיות.
תיקון נוסף אליו שואף שר המשפטים רמון, פתיחת הדלתות בדיונים של בית הדין המשמעתי של השופטים, כדי ליצור שקיפות בפני הציבור.
ונושא נוסף שנמצא על סדר יומו של השר, קיצור תורים, זירוז המשפטים שלא ימשכו חודשים ושנים ויפגעו קשות במראית פני הצדק, ובעיקר ליצור בסיס "לאחידות בענישה". הרעיון של חקיקה של עונשי מוצא חיוני ביותר, בנסיבות שנוצרו באשמתם של השופטים ואחריותם. אם רמון ישיג את המטרות הנ"ל, ירשם בהיסטוריה כרפורמאטור גדול של המערכת המשפטית.
הערה: מקווה שהחקירה על הטרדה מינית, כנגד השר רמון, נראית לי פזיזה, נמהרת ולא מחזיקה "מים כבדים" - לא תמנע ולא תעצור את המהלכים החשובים הנ"ל בעתיד.
הכותב הוא עורך-דין, המתמחה במשפט פלילי, צבאי וציבורי, והיה בעבר פרקליט צבאי, יועץ משפטי, שופט צבאי בדרגת סא"ל, סגן פרקליט מחוז ומשנה ליועץ המשפטי של מועצת העתונות ופרשן משפטי בהווה.
