דפוס ההתמודדות של השמאל האידיאולוגי-דוגמתי בנושא הסכסוך הישראלי ערבי-פלסטיני 

       דפוס ההתמודדות של השמאל האידיאולוגי-דוגמתי בנושא הסכסוך הישראלי ערבי-פלסטיני  /  נמרוד נוי

5/1/2009

1.      בראש וראשונה גישת יתר מוסרנית המאפילה על כל שיקול דעת ומרכיבי מציאות אחרים. תמונת עולם אוטופית פשטנית המבוססת על עקרון מנצח אחד: הערכים האנושיים האוניברסליים. וזאת תוך כדי התעלמות מוחלטת כמעט מהתמודדות יום יומית עם דילמות מוסריות הנגזרות ממציאות חיים מורכבת ומסובכת.

2.      הטיית יתר ערכית ואידאולוגית הפוגעת בכל ניסיון רציני לקיים שיח פוליטי המבוסס על דרכי חשיבה והתמודדות מגוונים, מקצועיים ועניניים.  בולטת במיוחד חוסר ההבחנה בקרב השמאל בין אידיאלים אנושיים עליונים לבין חזון ומטרות-על ארגוניות, ערכים מכווני עשייה ויעדים קונקרטיים. ככך, קשה מאוד לשמאל לאמץ דיונים מקצועיים ועניניים, ואפילו להשתמש בהגיון ובשכל הישר ואף בקורטוב של אינטלקטואליזציה של חיינו כאן.

3.      התעלמות מוחלטת כמעט מחלקו, אחריותו ובעיותיו של הצד האחר: האיסלם, הערבייות והפלשתינאים. כאילו שאין מציאות מוסלמית ערבית  סביבנו שאין לנו כל שליטה עליה, אשר מצוייה בקונפליקט דתי תרבותי עצום ורב ממדי עם תרבות המערב. וכאילו שאיננו נמצאים עתה בעיצומו של גל איסלמי פונדמנטליסטי, השאוף לשטוף את האזור כולו ומדינת ישראל בראשם, ואין אנו  צפויים עוד לגלים נוספים שכאלה בעתיד הנראה לעין.

4.      אמונה חזקה שהכל תלוי בנו. רק נרצה, וכמובן שאיננו רוצים מספיק טוב, נוכל להשיג את השלום הנכסף.

5.      הכל מתחיל ונגמר בכיבוש ובדיכוי (המנטרה של השמאל - הלקוחה מהטרימנולוגיה של אמצע המאה העשרים). אם רק נחזור לגבולות 67 עד לסנטימטר האחרון, ואולי אף נקלוט מכסה כלשהי של פליטים פלשתינאים, יושג השלום הנצחי, שבדיון אסטרטגי מקצועי, הבוחן את מרב משתני הזירה, זוהי רק הנחת יסוד ואפשרות אחת מני כמה. טול מהשמאל את עניין הכיבוש והדיכוי ומגדל הקלפים כולו שנבנה עליו יקרוס. (באופן כללי ניתן כיום לומר שמרבית הציבור בישראל מסכים עם התפיסה המדברת על שתי מדינות לשני העמים, ובתנאים עתידיים מתאימים ובמסגרת הסכם שלום ראוי ובר קיימא, הוא יהיה נכון לאמץ את פתרון ההתכנסות סביב גושי התיישבות בסמוך לקו הירוק, ברוח מטווה קלינטון-ברק, ואף פתרון הולם בירושלים.  בכך מסתיים בגדול הויכוח ההיסטורי על ארץ ישראל, והכדור עובר למעשה לצד הערבי. מכאן והילך אי אפשר יותר לדבר על הכיבוש כדבר העומד בבסיס הקונפליקט הערבי-פלשתינאי-ישראלי, ומה שעומד על הפרק הוא באיזו מידה הערבים משלימים עם קיומה של ישראל ומוכנים לקבלה  ולשאת באחריות לפתרון הבעיה הפלשתינאית. ומה שעומד על הפרק הוא גם הדיכוי הפנימי (לא קולוניאלי) של החברה הערבית: דיכוי תרבותי, דיכוי דתי איסלמי ודיכוי שלטוני עצמי שלהם).

6.      קיים דמיון רב בין השמאל הדוגמתי לבין הימין הקיצוני: שניהם מרוממים את עצמם בשרוכי הנעליים של אידאולוגיות וערכים במענה לצורכי נפש 'איחודיים' (פרופסור גיורא שוהם, 'מרד, יצירה והתגלות'). האחד בערכי השמאל והשני בערכי הימין. כמו כן שניהם סבורים שישראל היא שחקן אזורי כל יכול. הימין - שביכולתנו לכפות על שכננו שאיפות לאומיות-דתיות-גאוליות קיצוניות, והשמאל - בעצם התעלמותו מן הצד השני והאמונה שהכל תלוי רק בנו. שניהם מתעלמים מן העובדה שישראל היא שחקן איזורי חשוב אך בשום פנים ואופן לא כל יכול.

7.      אז מה עושים מחר בבוקר. השיח של השמאל הדוגמתי לוקה בהעדר התייחסות למה עושים מחר בבוקר לכשקמים, ובהעדר תוכניות עבודה מעשיות ומקצועיות.

8.      התפתחות רגשות אשם ושנאה עצמית. מאחר ולא ניתן להגשים חלומות אוטופיים שכאלה  - ואנו הישראלים, החיים ב'שכונה' המזרח תיכונית הקשה הזאת, חייבים לעיתים להתנהג על פי אמות מידה אזוריות -  מתפתחים אצל  אנשי השמאל רגשות אשם ועמם גם שנאה עצמית .

9.      התנשאות ותחושת עליונות. אנו אנשי השמאל, אומרים הם לעצמם,  אוחזים בערכים הנשגבים ביותר ובכך הגענו לתובנה העליונה שאף אחד אחר לא הגיע אליה.

10.  השמאל מתאפיין בכך שתמיד (במיוחד בנושאים כמו כלכלה וחברה) הוא מחפש איזה גורם-על אותו ניתן להאשים בכל הצרות: המדינה, ה'ברונים השודדים', הקולניאליזם, הקפיטליזם האמריקאי, ולאחרונה גם הגלובליזציה.