כעיתונאי וכמשקיף(ולא מומחה ופרשן לעניינים חזויים והזויים) עקבתי אחר הזיגזגים ביחסים שבינינו לבין הערבים בכלל והפלשתינאים בפרט. המסקנה שאליה הגעתי היא שיחס הגומלין בינינו הוא שכול צד יוצא נשכר כאשר הוא סמוך אל שולחן האיוולת של הצד השני. רוצה לומר כי ההישגים, אם יש לנו כאלה, לא נובעים מאיזו יוזמה שלנו אלא מכישלון או מעידה של הצד השני. ולהיפך. ראיתי זאת מקרוב במוסדות הבינלאומיים כמו עצרת האו"ם ומועצת הביטחון ובזירה הבינלאומית הרחבה.
בכיתה א' מתחילים ללמוד את הידע הבסיסי כשהחומר נשאר אותו חומר ורק התלמידים מתחלפים. רק המפגרים נאלצים להתחיל מחדש. בפרשיות השבוע, לעומת זאת, חוזרים לבראשית מדי שמיני עצרת, לכול לומדי תורה, דרדקים ומבוגרים כאחד. על בסיס זה, הרשימה שלי- בכול מקרה- אינה מחדשת כלום, כלום, כלום . היא חוזרת על תורה שבע"פ ותורה שבכתב. אני מתמצת את החומר במינימום הדרוש להבנת הנקרא. אני מציע קורס מחץ בארבעה שיעורים.
בראשית דבריי : עמדתי לגבי סיום הסכסוך הישראלי פלשתינאי מבוססת על שני עקרונות.:
אחד. שלמעט גושים מובהקים, רובו המכריע של השטח, כלומר לפי ההערכה- 94% מכלל השטחים, יועברו לידי הפלשתינאים,תוך נכונות לפצותם במקום אחד ביתר השטח. לדעתי עלינו להיות מעוניינים, לא רק מוכנים, לוותר על החלקים המזרחיים של ירושלים ואיתם על קרוב לרבע מיליון פלשתינאים.
שניים. הקמת מדינה פלשתינאית לצד מדינה ישראלית, הוא האינטרס העליון שלנו. מכאן שעלינו לעשות הכול כדי שיעד זה יוגשם. יחד עם זאת, הערבים צריכים לרצות מאוד,ולא לחכות תמיד למעידות שלנו. אי אפשר לפטם אותם בכוח. ובימים אלה אחרי נאום ביבי ( שאני בכול זאת רואה בו הזדמנות ,לנו ולפלשתינאים בין אם זאת היית אסטראטגיה או טקטיקה) עליהם לרצות עוד יותר, כדי ששוב לא יחמיצו הזדמנות. שכן ע"פ התיאוריה שהבאתי , אפשר שביבי שוב בונה על מה שנקרא בספרות הילדים "דובי לא ,לא".(זוכרים את הסיפור מן הגן ?)
האמירה של אבא אבן ש"הערבים מעולם לא החמיצו הזדמנות- להחמיץ הזדמנות"- החמיצה מראש שימוש. אבל יש הבדל בין אלה שמשתמשים בה בדיעבד, כלומר ככה הם נהגו עד כה, לבין קביעה מלכתחילה, כלומר ככה הם ינהגו גם בעתיד. מכאן שאין לכם מה לדאוג גם אם ביבי נתניהו הסכים שיעקרו לו את שן הבינה בגיל מתקדם ויאמר מפורשות "מדינה פלשתינאית". די היה אם היה מעמיד תנאי שבמערכת החינוך בפלשתין ילמדו על "ועידת בילטמור". בעצם, לא ניגשים למו"מ עם תנאים. אלה מנוהלים תוך כדי מו"מ. וזה נכון. אך מדוע הזכרתי "ועידת בילטמור". כי זאת הייתה דווקא עילה חיובית.
האמירה של ד"ר סאיב עריקאת (על "סירוב אלף השנים" היה המשכו של מצעד האיוולת הערבי. לפני שבוע הוא סייג את המועד ואמר כי רצוי לערבים להמתין.
שעור מספר אחד: תוכנית בילטמור.
"תוכנית בילטמור", ע"ש המלון בניו יורק שבו התקבלה ב-11 במאי 1942 , הסתפקה בשלוש דרישות.
עליה יהודית חופשית לארץ ישראל. העברת הפיקוח על העלייה ועל פיתוח המשק לסוכנות היהודית .
והקמת "קהילה יהודית" - Jewish Commonwealth ,בפועל מדינה יהודית ב- ארץ ישראל. במילים אחרות: חלוקת ארץ ישראל בין הערבים לבין היהודים. הוועידה שבה נתקבלה התוכנית ואשר אורגנה על ידי נשיא ארגון ציוניי אמריקה , הד"ר אבא הילל סילבר, בשיתוף פרופסור חיים וייצמן ודוד בן גוריון, סימנה למעשה את הקונצנזוס, גם היהודי, גם הציוני וגם הארץ ישראלי להקמת מדינה יהודית לצד מדינה ערבית בתוך שטח ארץ ישראל.התנועה הרוויזיוניסטית בראשות זאב ז'בוטינסקי, מימין , והשמאל הרדיקאלי, לרבות אישים כמו פרופסור י.ל מגנס, מראשי "ברית שלום"- התנגדו . הראשונים רצו מדינה בכול שטחי א"י והאחרונים צידדו במדינה דו לאומית. התוכנית אושרה ברוב גדול על ידי הוועד הפועל הציוני בנובמבר אותה שנה.העמדה הערבית העוינת ל"תוכנית בילטמור" אמנם לא באה לידי ביטוי חזק בתקופת המלחמה, מטעמים ברורים. אך מייד לאחריה ועם הקמת הליגה הערבית בשנת 1945 התנגדות זאת מצאה ביטוי במישורים שונים. הערבים אמרו: לא
שעור מספר שתים. החלטת עצרת האו"ם -תוכנית החלוקה
החלטת עצרת האומות המאוחדות ב- 29 בנובמבר 1947 ידועה כתוכנית החלוקה. היא קראה לסיום המנדט הבריטי בארץ ישראל וחלוקת הארץ לשתי מדינות: יהודית,ערבית ושטח בינלאומי קטן שיכלול את ירושלים ובית לחם.מתוך 27,000 קמ"ר של הארץ, לישראל ניתנו כ-15,000 קמ"ר.השטח אמור היה לכלול את רצועת החוף, הגליל המזרחי והעמקים הצפוניים.וכן את הערבה,דרום הנגב וחוף מפרץ אילת. לערבים הוקצו 12,000 קמ"ר. המדינה הערבית הייתה אמורה לכלול את הגליל המרכזי והמערבי,את מישור החוף הדרומי עד לאשדוד ורצועה בנגב לאורך הגבול עם מצרים, את חלקו המזרחי של הנגב, כולל באר שבע ואת גב ההר ובקעת הירדן.יפו הייתה אמורה להיות מובלעת בתוך שטח ישראל.
השטח שהוקצה לשתי המדינות היה מרוסק. שני "מעברים" בין המדינות בצפון ובדרום אמורים היו לחבר בין הגבולות המקוטעים. הרציפות הטריטוריאלית של המדינה הערבית המיועדת הייתה טובה יותר מזו של המדינה היהודית, והיא אף נהנתה מגישה ישירה לשטח ירושלים. לעומת זאת שטחה של המדינה היהודית היה גדול יותר אך כלל שטח של כ-9600 קמ"ר של הנגב הדרומי, אזור שהוא כמעט לא מיושב, וצחיח . מאידך המדינה היהודית נהנתה מגישה נוחה לנמלי הים (בעיקר לנמל חיפה). יפו הייתה אמורה לשמש עיר נמל של המדינה הערבית, כמובלעת בתוך המדינה היהודית. נהרייה הייתה אמורה להיות בתחום המדינה הערבית, ותושביה התכוננו לארגן שלטון אוטונומי בתוך תחומי העיירה. הנהגת הישוב קבלה את התוכנית והמוני חוגגים יהודיים יצאו לרחובות תל אביב, סביב ככר מוגרבי למחולות שמחה. ההנהגה הערבית בארץ, למעט המפלגה הקומוניסטית, דחתה בזעם את התוכנית .ומדינות ערב פלשו לארץ. הערבים אמרו:לא
שעור מספר שלוש- מלחמת ששת הימים.
בניגוד לשעורים אחד ושתים, שעור זה ידוע יותר. אף שהוא אירע לפני 32 שנה, רבים יודעים פחות או יותר מה הייתה מלחמת ששת הימים ולו בגלל ההמתנה הטראומטית לפני כן וניצחון הבזק של צה"ל. בכול זאת תזכורת קצרה.
נשיא מצרים גמל עבד אל נאצר החליט ב-15 במאי 1967 להכניס את צבאו לשטח המפורז בחצי האי סיני ובכך הפר את הסכם הפסקת האש משנת 1957 בעקבות מערכת סיני. אך בכך לא הסתפק. יומיים לאחר מכן דרש נאצר ממפקד כוח החרום של האו"ם שהוצב בסיני שהכוחות יעזבו את קווי הגבול ויתפנו למחנות שלהם.במקביל פנה נשיא מצרים למזכיר האו"ם או טאנט בדרישה שיורה על פינוי כוחות האו"ם מאדמת מצרים. ב- 22 במאי נענה מזכ"ל האו"ם לדרישה, ויום לאחר מכן נאצר חסם את מצרי טיראן בפני כלי שיט ישראליים( גם השיט נכלל בהסכם 1957) והוא אינו נרתע מפני התקפה ישראלית נגדו.
ישראל הועמדה בפני מציאות כמעט חסרת תקדים, בעוד העולם הערבי מוחה כפיים למהלך המצרי, והעולם למעשה שותק. מלחמת ששת הימים הייתה קצרה- כשמה, אבל הסיפור והמתח המדיני ביטחוני והסכנה להתלקחות בין המעצמות- הם סיפור ארוך. לענייננו, צה"ל קבל את ההזמנה של נאצר- "אהלן וסהלן" ותוך ששה ימים הנחיל תבוסה אדירה לצבאות מצרים, סוריה וירדן. ואז התוודענו לשטחי יהודה שומרון ועזה- יש"ע, יליד בלתי חוקי למלחמה חדשה מצד מדינות ערב נגד ישראל. אולי היו כאלה שראו ביש"ע בן אובד, אבל העולם לא הכיר באבהות זאת- עד עצם היום הזה.
אמנם הגוש הקומוניסטי ניתק היחסים איתנו וגם צרפת של דה- גול הפנתה לנו עורף. אבל לעומת זאת זכינו בידידות הדוקה בין ישראל וארה"ב. ארה"ב הפכה להיות המעצמה התומכת בישראל בזירה המדינית ביטחונית ובינלאומית. קשר זה בא לידי ביטוי בכך שארה"ב מכרה לישראל נשק מתקדם והגישה סיוע כלכלי אדיר לישראל. כיום אין מדינות קומוניסטיות,ישראל מקיימת קשרים טובים עם רוסיה ועם מדינות מזרח אירופה.בצרפת יושב נשיא ידידותי לישראל. בפועל, ישראל מוסיפה לשבת ביהודה ושומרון בשעה שאריק שרון הוציא אותנו מן ה-ע',מעזה ללא הסכם ,והעזתים קבלו את החמאס במקומנו. והפלשתינאים כדרכם: לא. יש מי שאומרים ש"מאז 1967 כול ממשלות ישראל לא החמיצו הזדמנות להחמיץ הזדמנות( אריק פורסטר אתר "פז" 6.6.2009 ) אולמרט אמר להם קבלו גם את מזרח ירושלים. הם חיכו...לגודו.
שעור מספר ארבע ואחרון- מלחמת יום הכיפורים.
במלחמת יום הכיפורים, ב- 6 באוקטובר 1973 ישראל הופתעה (לא לגמרי) מן ההסתערות המצרית על התעלה,חצייתה המהירה, וביום שבתון כללי, בשעה שהמודיעין הרגיע את המדינה ומנהיגיה שהסיכוי לה הוא " בסבירות נמוכה". תוך זמן קצר חיילות מצריים השתלטו על רובם המכריע של המעוזים לאורך התעלה ועל חלקים גדולים המערב סיני.המלחמה תואמה עם סוריה שגם הטנקים שלה הפתיעו אותנו , חדרו לרמת הגולן וסיכנו את עמק הירדן וישובי החולה. התדהמה הייתה אדירה שכן המרשם של מלחמת מחץ באזור נרשם על שמינו.
לא זו בלבד, שההפתעה הייתה קשה גם האובדן, בחיי אדם, הרוגים ופצועים, טנקים,ציוד תחמושת היו חסרי תקדים. עד כדי כך שנאלצנו, תוך כדי המערכה לקבל משלוחי כלים וציוד ברכבת אווירית מארה"ב.. שר הביטחון משה דיין אף ראה בכך את "מלחמת יום הדין", והמשמעות הייתה שמא ישראל תיאלץ להשתמש בנשק הולם, במצב האפוקליפטי הזה. המלחמה נמשכה עד ל- 24 באוקטובר בהפסקת אש שהחליטה מועצת הביטחון. זאת כאשר הארמיה המצרית השלשית מכותרת על ידי כוחות ישראל, כוחות צה"ל היו 35 ק"מ מדמשק ו-101 קילומטר מקהיר.
לעניות דעתי בכול מערכות ישראל, למעט מלחמת העצמאות, בנסיבות שבהן פרצה המלחמה זה היה הניצחון הגדול ביותר של ישראל במלחמותיה. המצרים רואים בכך ניצחון שלהם, וזה מובן, שכן מלחמת יום הכיפורים אפשרה להם בסופו של דבר לחתום על הסכם שלום מתוך גאווה וכבוד, כאשר ישראל מפנה את כוחותיה מסיני. אנו פינינו את סיני ומצרים אמרה: כן.
אובמה מורה טוב.
בעוד ששלושת השיעורים הראשונים הם לפלשתינאים בדרבון והנחיית גופים שוחרי שלום אצלנו שלפי הרושם שלי- מדברים בעיקר רק אלינו. האחרון הוא מעורב. יש לי גם שאיפה, מין חלום בהקיץ, לראות הפגנות למען השלום ברמאללה, ג'נין וטול כרם מבלי להשמיץ את ישראל. בכול מקרה השיעור האחרון, הוא מעורב לנו ולפלשתינאים.
התמורה לשלום, הוא לא רק שלום, אלא החזרת שטחים לא שלך, כמו בכול מלחמה. אין היום מדינה בעולם שכבשה שטחים, בנסיבות כלשהם, ולא החזירה אותם. אנחנו נותרנו היחידים. מבחינה זאת אין נפקה מינה אם מדובר במדינה או בשטחים של ישות, כמו הישות הפלשתינאית. ההבדל הוא שבשל כישלון הערבים בשלושת השיעורים הראשונים בשעתם, עליהם לשלם באותם גושים יהודיים שלא ניתן ולא צודק להעבירם, ואשר בעבורם מדינת ישראל תחזיר את ההפרש, פחות או יותר, במקום אחר.
עם כול זאת,ולמרות שהפלשתינאים מקרטעים במקרה הטוב- אנו יודעים מה החלופה. לכן אובמה "טוב ליהודים", משמע טוב לישראל. זאת חרף הדבקת ה"טפלון" שהדביק לו פרשן שאמור להיות רציני בעיתון רציני. במאמר אחר הוא המציא מונח חדש "אהבה קשוחה" ביחסה של אמריקה אלינו. אני למשל מעדיף "אהבה קשוחה" על "שנאה רכה" כפי שהוא התייחס בשעתו ליו"ר "קדימה" ציפי . באות הטפךון אובמה זכה, מכיוון שנשיא ארה"ב לא יצא מגדרו בנושא המהומות עקב הבחירות לנשיאות באיראן. שכן אילו הגיב לפי נטיית לבו ולבנו , או לפי אותו פרשן שמנסה לנהל את מדיניות הפנים והחוץ, ספק אם זה היה טוב לאיראן ולארה"ב .
מה שהציבור יכול לעשות וצריך לעשות, כמו הזדהות פומבית ותמיכה מוסרית בשוחרי החופש באיראן, מנהיגים לעתים לא יכולים להרשות לעצמם. הא-ראייה בהודעה של דובר איראני לפני כמה ימים על שמדינות אירופה אינם בני שיח בסוגיית הגרעין, הדובר פסח על וושינגטון. ולא בכדי. אובמה יודע להיות פופוליסטי, אבל הוא יישפט בציבור- שלו ושל העולם- כמדינאי. זה ,בין היתר ההבדל בין הנשיא האמריקני לבין מנהיגים שלנו, חביביו של הפרשן הידוע. נקווה כי אובמה הוא זה שימנע שוב סחבת בנוסח היהודי הידוע :"או שהפריץ ימות או שהכלב ימות" ובמקום דינאמיקה של היווצרות מדינה דו לאומית- תיווצר דינאמיקה הפוכה: עצירת בנייה בהתנחלויות, מו"מ מדיני ביטחוני וחלוקת השטח- הפעם לא לפי "תוכנית בילטמור".אנחנו נחייה עם זה והפלשתינאים יצטרכו לחיות עם זה.
הפעמון מצלצל.
