החמרת עונשם של עברייני בניה- עורך דין דן הלפרט 

תופעת עבריינות הבניה הלכה וגברה במהלך השנים וזאת בעיקר נוכח דלות פעולות האכיפה מצד הרשויות והימנעות בתי המשפט מהטלת עונשים כבדים ומשמעותיים על פורעי החוק.

בשנים האחרונות חל מפנה בעניין זה המונחה על ידי בית המשפט העליון שקבע, כי עבירות הבניה פוגעות באופן חמור וקשה בשלטון החוק ובמרקם התכנוני וכי יש לנקוט מדיניות ענישה תקיפה ומוחשית כדי להדבירן.

כן קבע בית המשפט העליון, כי מאבק אפקטיבי בעבירות על חוקי התכנון והבנייה מחייב הטלת עונשים מכבידים, אשר יפגעו בכדאיות הכלכלית שבביצוע העבירות, לרבות מאסרים בפועל.

גם הרשות המבצעת נטלה חלק במאמץ למיגור תופעת עבריינות הבניה. מאמץ זה מצא ביטויו בהקמתה בשנת 2006 של מחלקה לאכיפת דיני מקרקעין בפרקליטות המדינה, המתמחה ועוסקת בהיבטים השונים של אכיפת דיני מקרקעין, במישורים הפלילי (בעיקר חוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965), האזרחי והמנהלי (בעיקר חוק מקרקעי ציבור (סילוק פולשים), התשמ"ה-1981).

דומה, כי גישתו זו של בית המשפט העליון טרם חלחלה לכל נימי מערכת המשפט, שכן העונשים המוטלים על עברייני הבניה המורשעים (במיוחד על ידי הערכאות ה"נמוכות"), אינם משקפים גישה של "מאבק אפקטיבי" אליה כיוון בית המשפט העליון.

מקרה מעניין נדון לאחרונה על ידי בית המשפט המחוזי בנצרת במסגרת ערעור על הכרעת דין שניתנה על ידי בית משפט השלום (עפ"א 211/08).

במרכזה של הפרשה זוג נשוי תושבי הישוב כלנית אשר בנו בשנת 2005 תוספת קומה לביתם וכן שבעה צימרים בסמוך אליו והכל ללא היתר בניה כדין. עוד הואשמו בני הזוג כי השימוש שעשו במקרקעין (אירוח בצימרים) מהווה "שימוש חורג" שהינו בניגוד לשימוש המותר על פי התוכנית החלה על המקרקעין.

בהליך שנוהל בבית משפט השלום הודו בני הזוג בעבירות המיוחסות להם והורשעו. בעקבות כך, ניתן כנגד בני הזוג גזר דין במסגרתו חוייבו, בין היתר, להרוס את הבנייה הבלתי חוקית ולחדול משימוש בצימרים תוך 12 חודשים, אלא אם כן יתקבל היתר כדין במהלך תקופה זו, לשלם קנס בסך 36,000 ש"ח (לכל אחד מבני הזוג) ולחתום על התחייבות עצמית על סך 10,000 ש"ח שלא לעבור שוב את העבירות הנ"ל במשך שנתיים.

על קולתו של גזר הדין הגישה הועדה המקומית לתכנון ובניה מחוז צפון (אשר ניהלה את ההליך הפלילי נגד בני הזוג- להלן:"הועדה") ערעור לבית המשפט המחוזי. מנגד ערערו גם בני הזוג הן על הכרעת הדין והן על גזר הדין.

בערעור טענה הועדה בין היתר, כי היה על בית משפט השלום להטיל על בני הזוג קנס כספי גבוה בהרבה מזה שהוטל עליהם וזאת היות שהעבירה שביצעו בני הזוג הינה בעלת אופי כלכלי המזכה את מבצעה ברווחים משמעותיים הן בשל החיסכון בהוצאות לאישור תוכנית להיתר בנייה, והן בשל קיצור וחיסכון הזמן הנדרש להליכי אישור ומתן היתר.

הועדה טענה, כי על מנת להרתיע עברייני בניה יש למצות את הדין עימם ולהטיל קנס שיבהיר להם שביצוע העבירה אינו משתלם כלכלית.

עוד טענה הועדה, כי החמרת הענישה כנגד עברייני הבניה תמנע את היתרון הלא הוגן שמשיגים אותם עבריינים על פני אזרחים שומרי חוק הפועלים כדין ומוציאים מכספם לצורך קבלת היתר ואף ממתינים בסבלנות עד לקבלתו.

באשר לצו ההריסה והפסקת השימוש שניתן על ידי בית משפט השלום, טענה הועדה כי היה על בית משפט השלום להורות על הפסקת שימוש והריסת הצימרים באופן מיידי ולא תוך 12 חודשים, שכן מתן אורכה כלשהי מעודד את הנוהג הפסול של בנייה תחילה ללא היתר והכשרת הבנייה רק בדיעבד, דבר הפוגע פגיעה קשה בעיקרון שלטון החוק ובעקרונות תכנוניים כבדי משקל.

מנגד טענו בי הזוג (לעניין העונש שהוטל עליהם), כי בית משפט השלום לא התחשב דיו בנסיבותיהם האישיות במצבם הכלכלי והבריאותו וכי הקנס שהוטל עליהם הינו כבד ומוגזם.
עוד טענו בני הזוג, כי באותה עת היתה אמורה להתקבל תוכנית שתאפשר בניית צימרים בכל משק במושב כלנית וכי המועצה המקומית שבתחומה מצוי המושב עודדה את תושביה להקדים את בניית הצימרים עוד לפני אישור התוכנית.

לאחר שקילת טענות הצדדים, העדיף בית המשפט המחוזי לדחות את ערעור בני הזוג ולקבל את ערעור הועדה לעניין חומרת העונש.

נקבע, כי בקביעת עונשם של עברייני הבניה, על בית המשפט לנהוג בהתאם למדיניות העונשית כפי שנקבעה על ידי בית המשפט העליון שהדגיש כאמור את הצורך בפן ההרתעתי בענישה על מנת להפוך את התמריץ הכלכלי לביצוע עבירות הבניה לתמריץ שלילי.

בית המשפט הוסיף וקבע, כי הקנס שהוטל על בני הזוג חורג באופן ממשי לקולא מרמת הענישה וממדיניות הענישה כפי שנקבעה על ידי בית המשפט העליון.

נקבע, כי נסיבות אישיות שעיקרן מצב כלכלי קשה נדחות בפני הצורך בשמירת האינטרס הציבורי של הרתעת הרבים, נוכח ההיקף הרחב והבלתי נסבל של עבירות בניה שתפס לו מקום בארצנו.

לאור מסקנותיו הנ"ל, קבע בית המשפט מחוזי כי יש להגדיל משמעותית את סכום הקנסות כך שבני הזוג ישלמו יחדיו 135,000 ש"ח (בחלקים לא שווים ביניהם) ויחתמו על התחייבות עצמית בסך 50,000 ש"ח כל אחד.

לעניין צו ההריסה והצו לאיסור שימוש חורג שניתנו על ידי בית משפט השלום, מצא בית המשפט להותיר את האורכה שניתנה על ידי בית משפט השלום רק לגבי צו ההריסה. לגבי איסור השימוש החורג בצימרים לטובת אירוח נקבע כי איסור זה יהיה מיידי.

פסק הדין הנדון ברשימה זו מעיד על חלחול גישת העליון כלפי מטה ולנוכח חשיבותה של גישה זו יש לקוות כי היא תמשיך ותחלחל עד לערכאות "הנמוכות", או אז יתכן ותצומצם תופעת עבריינות הבניה.



המאמר פורסם בעיתון "הארץ" ("דהמרקר").
הכותב, עו"ד דן הלפרט, בעל משרד עורכי דין המתמחה במקרקעין (רחוב בן גוריון 2 רמת גן, מגדל ב.ס.ר. 1, טל'- 03-7554466).
עו"ד דן הלפרט בעל תואר ראשון ושני במשפטים ותואר ראשון במנהל עסקים, חבר ועדת הקניין של לשכת עורכי הדין ומאמריו מתפרסמים בקביעות בעיתונים "גלובס" ו"הארץ".