על גוף האדם בסרטי מדב 

גוף האדם אינו מושג סופי.

מבחינתנו הגוף כבר אינו הגבול.

 הטכנולוגיות השונות המאפשרות את הרחבת הגוף ואת שכלולו באמצאות פרוטזות,  הביו טכנולוגיות המעצבות את הגוף מחדש כמו למשל ניתוחים למתיחת הפנים, יישור האף או לשינוי המין, הן חלק מן הגורמים המעצבים את התרבות בעשורים האחרונים. במסגרת עידן  זה מתערערת אחידותם של הגוף ושל ה"אני" ונפרמת הזיקה ביניהם. הגוף אינו נתפס כנתון פיזי קבוע ובלתי ניתן לשינוי. הוא עובר סוגים שונים של שינויים מנטלים, קוגניטיביים, קוסמטיים, רפואיים, אסתטיים ומיניים. הוא רוכש לעצמו קיום שונה ביחידות מרחב ?זמניות חדשות הפרושות בין המרחב הפיזי למרחב הווירטואלי ההולך ומשתלט על נתחים הולכים וגדלים של התפקוד היומיומי. עם כל התמורות שעובר הגוף הזה הוא עדיין נתפש כמקור, כאתר מרכזי המאגד את כל הגופים הנוצרים ממנו והמוצפים במרחב הווירטואלי..." 

 

האדם אימץ משחר ילדותו את הטכנולוגיה הזמינה סביבו לשפר את חייו. במקביל השתמש בה גם לשיפור גופו וצורתו החיצונית. החל מצביעת הפנים והגוף בחברות פרה היסטוריות דרך קעקועים, שילוב אבזרים שונים בגוף לקישוט פולחן או הגדרת מעמד ועד למעורבות הגנטית, רפואית, מכאנית בתוך גופינו כיום. תופעה זו תלך ותגבר ללא ספק בשנים הקרובות. נראה יותר ניתוחיים קוסמטיים ברמות שלא הכרנו, מניפולציות גנטיות וכמובן השתלות של אברים אורגאניים ומכאניים / טכנולוגיים, תופעות אלו יציבו בפנינו שאלות מוסריות-אתיות כבדות משקל: מהו האדם, מהו ה"גרעין הקדוש" שנגיעה בו תפגע ב"מהות המין האנושי"? האם רק העיסוק בשיפור ושינויי בצורה החיצונית או אולי ה"התעסקות" במערכת הפנימית שלנו, המוח הזיכרון הרגשות. בעידן בו אנו משנים את גופינו חדשות לבקרים, שותלים סיליקון בחזה, מנתחים עיניים, משתילים פנים ומבצעים מניפולציות גנטיות על עוברים[1], קיים פחד ואי ודאות על ריבונות הגוף האנושי. גוף זה עובר כבר כיום מניפולציות כה רבות עד שאין אנו יודעים לבטח מתי אנו נפסיק להיות אנושיים ונהפוך למשהו אחר.

 

 זהו תחום בו עסקו סרטי מדע בדיוני רבים. אחד הנושאים הראשונים בהם דנו סרטים אלו, הוא הקשר בין האדם למכונה. עד מתי אני נשאר אותו אדם ומתי אני הופך ליצור חדש. ב"ג'וני נמוניק"[2] אנו רואים חברה אנושית בה השתלת איברים הינה סטנדרט מקובל. אנשים מגבירים את יכולות גופם על ידי השתלת ציוד מלאכותי בגופם. ככל שהדבר נראה לנו בסרט דוחה ומוזר, זהו מצב שבמהותו אינו שונה מהמצב כיום ברפואה הבלתי בדיונית. השתלת אברים אצלנו היא עובדה קיימת. הפער בין המצב כיום למצב בסרט הוא טכנולוגי בלבד. לכאורה ברגע יתאפשר גם אנו נשתיל פרוטזות מחוזקות. תחילה לנכים, אבל מהר מאוד נעבור גם לשיפורים באנשים בריאים. הסרט מעלה בדיוק שאלה זו: מתי אני מפסיק להיות אנושי? האם הגיבור שזכרונו נמחק והוא מתפקד כ"דיסק" נייד הוא אנושי יותר מה"מטיף" שכבר אין בגופו כמעט כל אברים מקוריים. השתלות איברים נוגעות בפחדים נוספים. כמו למשל מהיכן יגיעו כל האברים הנדרשים? "תרדמת" ("COMA") סיפר על בית חולים שבו נשמרו חולים בתרדמת כמאגר לחלקי חילוף אנושיים. גם הסרט "איילנד"  עוסק באותו נושא בדיוק. השילוב בין האדם (האנושי) למכונה הוא נושא המעסיק סרטים רבים. בד"כ מוצג תרחיש של חזון אפוקליפטי בו נלחמים האנושיים נגד הלא אנושיים (המכונות) זה החל בגולם מפראג וב"פרנקנשטיין" וממשיך בסרטי התקופה האחרונה: "שליחות קטלנית", "מאטריקס", "אני רובוט" , "אינטליגנציה מלאכותית" ועוד.

הפחד מאובדן השליטה על יציר כפינו הוא המניע סרטים אלו. הסרטים בוחנים את אנושיות האדם מול "אטימות" המכונה. במקרים רבים נותנים סרטים אלו תכונות אנושיות בולטות למכונות ומאלצים אותנו לבחון מחדש פחדים והנחות יסוד. הרובוט (שוורצנגר) ב"שליחות קטלנית 2" מגלה תכונות אנושיות, הוא דואג, מגונן ואפילו מבין חוש הומור. כך גם הרובוט בסרט המצויר "ענק הברזל", שמתואר באופן אנושי הרבה מאלה הרודפים אותו. אולם אין ספק שהסרט שנוגע יותר מכולם בשאלה של "מיהו אנושי" הוא "בלייד ראנר". סרט פולחן זה מטשטש את הגבול שבין אנושי למלאכותי (אנדרואיד) באופן כה מושלם שבסופו אתה נשאר אם יותר שאלות מתשובות, למשל: האם הגיבור אנושי? השאלה עד מתי אני נשאר אנושי? אינה היחידה שמעסיקה אותנו וכמובן את הקולנוע. שאלה לא פחות חשובה היא: מה הופך אותי למה שאני? האם זה גופי? האם אלו זיכרונותיי? או אולי משהו אחר. הסרט "זיכרון גורלי" עוסק בשאלה זו. האם הגיבור שזיכרונותיו הוחלפו נשאר אותו אדם או הפך למשהו  חדש? כך גם בסרט "עימות חזיתי" שבו מחליפים טרוריסט והשוטר הרודף אחריו את צורת הפנים שלהם. 

 

 טוהר הגוף האנושי מול התחברות בממשק אדם מכונה, הינו הבסיס לז'אנר מד"ב שפרח בעולם בשנות השמונים של המאה הקודמת. מדובר בזרם הפאנקיברנטיקה ( Cyberpunk), סופרי זרם זה בנו עולמות שבהם ההבדלים בין אדם למחשב הולכים ומטשטשים[3]. השפעתם המכרעת על סרטי שנות ה-90, באה לידי ביטוי בסרטים כמו "מטריקס", "ג'וני נמוניק" ועוד סרטים העוסקים בחיבור שבין גוף האדם למחשב, למכונה. פן אחר וקיצוני לאותה תופעה של אובדן האני, מופיעה בסרטים העוסקים במציאות מדומה. עד כאן בחננו מהו אדם, הרי סרטים אלו בוחנים את גבולות המציאות בהם אנו פועלים. סרטים כמו "מאטריקס","מכסח הדשא" , "הקומה ה-13" או "אקזיסטנז" עוסקים במעברים שונים בין רמות מציאות שונות. הסרטים מעלים את השאלה כיצד ניתן להבחין בין מציאויות אלו ומה מתוכן היא המציאות האמיתית[4]. בסרטים רבים בהם רוצים ליצור הבחנה חדה בין ה"טובים" ל"רעים", משתמשים בגוף האנושי כקנה מידה ל"אנושיות" שהיא כמובן תכונה השייכת למין האנושי. הדבר בולט במיוחד בסרטים בעלי מסר רדוד ופשטני. אנו רואים זאת בדמויות הירקרקות ההופכות לסחי בסרט "היום השישי" "מלחמת העולמות" ו"גברים בשחור" ובאופן חד יותר בסרט "לוחמי החלל". סרט זה מייצג את אמונתו הקרובה לפשיסטית של היילין[5] ובו "מוהדר" הגוף האנושי מול האויב החייזרי השייך למשפחת החרקים[6] . כל השחקנים בסרט הם בעלי גוף מושלם של אידיאל יופי אנושי מוסכם. אידיאל זה מודגש לא רק על ידי הניגוד עם החרקים אלא אף בדמות המורה הנכה, שנכותו רק מחזקת את מושלמות הגוף של שאר הלוחמים. 

 

השימוש בעימות שבין האדם לחיה, מאפשר לקולנוע לטפל בפחדים של האנושות הנובעים מהיותנו שליטי העולם. מה יקרה שנאבד יכולת זו? זהו אחד הנושאים בהם דן הסרט "12 הקופים". בצורה בולטת יותר נראה זאת בסדרת סרטי "כוכב הקופים". מה קורה כשמתהפכים היוצרות? מה קורה שאנו, הגזע השליט הופכים לחיות מעבדה? או לכוח עבודה משועבד ( "מטריקס", אאוטלנד" ).[7] ההתייחסות לגוף האדם כבסיס אחיד לא נבעה רק מנסרים ורעיונות פילוסופיים, לפעמים היא נוצרה מאילוצים תקציביים של ההפקה. הדמות האנושית, ההומינואיד, הינו אבן הבניה היסודית של מיני החייזרים המאכלסים גלקסיות בדיוניות רבות. "מסע בין כוכבים", היא מובילת הז'אנר הזה, רוב הדמויות בסרטי הסדרה מבוססות על שילוב של דמות אנושית ותוספות לאטקס[8]. כך הדבר גם בסרטים נלווים ומושפעים כגון "בבילון", "חלל עמוק 9", "סטארגייט" "LEEX" ועוד. נוכל לבחון הנחה זו בהשוואה בין שני הטרילוגיות של ג'ורג' לוקאס "מלחמת הכוכבים"[9]. בטרילוגיה הראשונה שיצאה לאקרנים התבססו רוב האפקטים המיוחדים על בניית דגמים פיזיים ואיפור אנושי[10]. כך הוגבלו צורות רוב הדמיות לקרובות מאוד לצורה האנושית מאחר ובתוכן היה אדם שהפעיל אותן. להבדיל בטרילוגיה השנייה (הראשונה באופן כרונולוגי סיפורי), היו הדמויות החיזריות, רחוקות מאוד מההומינואיד וזאת בשל החופש שאפשר המעבר לגרפיקה ממוחשבת. מוטציות הפחידו תמיד את המין האנושי. ההיסטוריה שלנו אינה יכולה להתפאר בגילויי סובלנות כלפי השונה והחריג. זהו למעשה הבסיס למספר רב של סרטים כגון "X-Man", "ספיידרמן" , "הענק" ו"ארבעת המופלאים". סרטים אלו מטפלים באנשים שנולדו מוטנטים או באנשים רגילים שעברו התמרה (חשיפה לקרינה, עקיצת חיה). בסרטים אלו עוברים הטראומה והפחד האנושי  טיפול ע"י הפיכת השונה למגן האנושות. למרות שהמוטנט נרדף ע"י האדם הוא אינו נוקם בו אלה מסיע לו במישרין ("ארבעת המופלאים", "ספיידרמן") או בעקיפין ("X-Man"). כך לומד הצופה את המסר הפוליטיקלי-קורקט של מערכת החינוך מהגן ועד החינוך האקדמי על "קבלת השונה. מוטאציות אינם תמיד נחמדות בסרטים. כאשר הבעיה והפחדים עמוקים ומושרשים כפי שקורה ביפן, שלאחר הפצצה הטיפול יכול להיות דרמטי וחזק. סרטים יפניים רבים ובעיקר סרטי אנימה, עוסקים בחזונות אפוקליפטיים של עולם פוסט-אטומי. "הרוח במעטפת", ויותר מכך "אקירה" מטפלים בדמות האנושות שלאחר הפצצה. שם גם עולה דמותו של המוטנט ומקומו בסדר האנושי החדש והפעם לא כגורם המסייע לאנושות אלא כזן חדש של אדם הקורא תגר על התרבות הישנה וכמו במקרה של "אקירה" יוצא נגדה. הנדסה גנטית והשפעותיה מופיעות בכמה סרטים, גם כאן נוגעים סרטים כמו : "מה קרה בגטקה ?", "היום השישי", "בלייד ראנר" ואפילו "פארק היורה" בעצבים החשופים של הפחד האנושי משינוי ואובדן המהות המקורית של ישותנו שעליה דובר רבות כאן . 

 

לסיכום ניתן לומר שסרטי המדע הבדיוני משמשים כר ניסויים נרחב לבחינת סוגיות המעסיקות את המין האנושי. סרטים אלו מציבים מולנו מראה (ולעיתים קרובות, מראה מעוותת) ומכריחים אותנו להביט ישר אל הפחדים הבסיסיים שלנו ולהתמודד אתם.

 

[1] בדיקות מי  שפיר כדוגמה העדינה ביותר.

[2] פירוט הסרטים, ראה נספח א'

[3] ברוס סטרלינג, "משקפי שמש כסופים- אנתולוגיה פאנקיברנטית", כתר,1994. [4] דר' יואב בן-דב, "המציאות כמשחק רב שכבתי", פוסט מודרניזם בקולנוע. [5] יוחנן נאגל, "רוברט היילין- דיוקנו של אנרכיסט פשיסטי", פנטסיה 2000, מס, 16, עמ. 18. [6] ההתייחסות למתח שבין האדם לחרק נמצא במספר רב של סרטים העומדים על הגבול שבין מד"ב לסרטי אימה, החל בראשית הקולנוע ועד "ארכופוניה", "ג'וקים" ורבים אחרים. [7]  אהרון האופמן, "בצהרי איו- ביקורת קולנוע", פנטסיה 2000, מס. 25, 1978.

[8] חומר גמיש המשמש באיפור קולנועי.

[9] ענבל שגיב-נקדימון, "מדע בידיוני בישראל", עבודה לתואר מוסמך, אוניברסיטת ת"א, יוני 1999. [10]  Thoms Smith, "Industrial Light & Magic", Virgin, 1977.