העצמי הפוסט מודרני, גוף וכאב באיגרוף תאילנדי 

מבוא


בפגישה עם ש במקום עבודתו כמאבטח לקראת היציאה לאימון הוא מספר כמה הוא עייף מהמשמרת הארוכה. אחרי האימון יש לו גם משמרת במגן דויד אדום ולמרות העייפות הוא בכל זאת מגיע לאימון. ש יודע כי הוא אמור להיבחן היום לחגורה כחולה וניתן לחוש בהתרגשות לקראת האירוע. ההליכה, ממקום עבודתו, היא קצרה. אחרי חציית הכביש והליכה של בערך מאה מטרים ברחוב העצמאות לכיוון "מועדון קרב" אשר ממוקם ליד הנמל. במהלך ההליכה ש מספר על האופנוע החדש שהוא קנה ועל החיים בתור גרוש טרי. "אני כבר רוצה לעוף מפה ולעבור לגור במרכז, פה יש לי יותר מדי לחץ ובא לי להתרחק מהאנשים שאני מכיר, מהמשפחה ולהמציא את עצמי מחדש". אנחנו ממשיכים בהליכה ולאחר חציית רחוב פנימי מוקף בבניינים ישנים המשמשים כמשרדים, מגיעים לבניין ישן צבוע כולו בשחור בו מתקיים האימון. ש פותח את הדלת ללובי הכניסה ובמכון כבר נמצאים מספר חניכים כשהם מחליפים בגדים לקראת האימון. הוא מתחיל במעבר מהמדים לבגדי האימון. הוא פושט את המדים ולובש את מכנסי האגרוף התאילנדי הקצרים ועל היד הוא ענד את החגורה הכחולה וכך גם כל שאר החניכים שהגיעו ענדו את הדרגות שלהם. הוא משאיר את הנעליים בחדר צידי, באזור השמור לכך ולאחר מכן עולה במדרגות מתעקלות בחצי סיבוב לכיוון חלל המשמש לאימונים.

חלל האימונים, שני מזרונים מחוברים אשר מכסים שטח של שני חדרים, שעברו הסבה למכון אגרוף תאילנדי, בו אחד המזרונים בצבע כחול והשני אדום. המזרון האדום משמש זירה והוא מוקף בשלושה כיוונים בשלושה חבלים אשר מחוברים לעמודים המעידים על כך כי זוהי זירה. הזירה פתוחה ויש מעבר בין המזרונים. החלל כבר מלא חניכים מהאימון של המתחילים אשר נמצאים בשלב לקראת סיום האימון. ר המאמן עוצר את האימון וקורא לחניכים המתקדמים להיכנס למזרון ולהסתדר בשורה לפי הדרגות כאשר המתקדמים מתיישבים בצד של המזרון האדום והמתחילים בצד של המזרון הכחול. החניכים כולם ישובים על הבירכיים כאשר כפות רגליהם צמודות לאגן(ישיבה אינדיאנית). ר מסכם את האימון ומבקש מכולם להצמיד ידיים לקידה ולהתרכז מספר שניות אותם הוא סופר בתאילנדית "ניאנג...סום...סאם..."(1...2...3...). אחרי כמה שניות הוא סוגר את האימון בקידה ולאחריה אומר את צמד המילים בתאילנדית, "סוואדי-קאפ"(אמירת שלום). לאחר הקידה הראשונה החניכים קמים על הרגליים ועורכים עוד קידה בעמידה והפעם מסיימים את הקידה בפשיטת ידיים קדימה ואחרי שרני אמר "מואי-טאי" כולם צועקים בחזרה, ביחד בקול אשר מהדהד בחלל "מואי-תאילנד" .

החניכים הצעירים פושטים את בגדי האימון וציוד המיגון, ספוגי זיעה, מניחים אותם בתיקים ועוזבים את המכון. אימון הוותיקים מתחיל בחימום בהנחיית המאמן. החניכים לפי פקודות של רני מבצעים קפיצות מצד לצד, שכיבות שמיכה, כפיפות בטן, "צל-בוקס"(תנועות אגרוף באוויר), גילגולים ובלימות. לאחר החימום שעורך כחצי שעה האימון עובר "לעבודת חישול עצם". החניכים בשלב זה מחולקים לזוגות וחובטים אחד בשני בעוצמה. הם משתמשים בבעיטות נמוכות לכיוון הרגליים, בבעיטות גבוהות לראש ולצלעות ובאגרופים לכיוון הבטן והצלעות. חניך אחד בועט תוך הוצאת אוויר והחניך השני "סופג" את המכה בליווי הוצאת אוויר והתקדמות קלה לכיוון היריב ומשיב בעיטה לכיוון שריר הארבעה ראשי ובאגרוף לבטן. החלל מתמלא ברעש של חבטות וצעדים על המזרון בשילוב עם נהמות ורעשי הוצאת אוויר. הרעשים משתלבים בהתאמה עם תמונות של אריה ופורטרט של כלב דוברמן על הקיר. החניכים ממשיכים בבעיטות ומדי פעם רני עוצר אותם ומחליף בין הזוגות. רק מאוורר אחד עובד והרוח איננה חודרת מבעד לחלונות. ניתן לחוש בלחות וחום באוויר כתוצאה מהמאמץ אותו החניכים משקיעים באימון ולהבחין בעגלי הזיעה, על פניהם, על גופם ושלוליות זיעה על בגדי האימון ועל מזרון האימון.

ר עוצר את החניכים ומסביר, "נעשה הפסקה קצרה ובינתים תעלו על מיגון מלא". מזרון האימונים מתרוקן מהחניכים אשר הולכים להביא את ציוד המיגון מהתיקים שלהם אשר נמצא בפינה בחלל החדר קטן המשמש משרד ומקום בו מניחים ציוד לפני האימון וממוקם מחוץ למזרון האימון. ש גם "עולה על מיגון" הוא לובש קודם את מגן האשכים מעל המכנס ולאחר מכן מלביש את מגני הרגליים. הוא מוציא מהתיק קופסה שקופה ובתוכה מגן השיניים. מוציא את מגן השיניים ומכניס אותו לפה ומסדר אותו על השיניים העליונות. לאחר מכן מתחיל בליפוף "הבנדג'ים"(תחבושת אלסטית איתה כורכים את היד) קודם יד ימין. הוא מסובב את "הבנדג'" על מפרק היד, סביב האגודל, לאחר מכן מלפף את כל חלקי היד עד שהוא מסיים את כל אורך הרצועה ומכניס את העודף מתחת לרצועה. לאחר מכן הוא חובש באותה צורה את יד שמאל. בסיום הוא מלביש את כפפות האגרוף מעל התחבושות. הוא חובט בכפפות האגרוף האחת בשניה ונכנס חזרה למזרון האימונים. גם החניכים האחרים לאט לאט מצטרפים למזרון ובהוראה של ר הם מסתדרים בשורה לפי הסדר ההיררכי(על פי צבעי החגורות מהנמוכה לגבוהה). ר מסביר לכולם לצאת מהזירה ולשבת בשורה לצידה ורק שלמה נותר במרכזה של הזירה. ר מסביר בקצרה כי ש יעבור מבחן לחגורה כחולה ומפרט את שלבי המבחן. הוא ממשיך ומסביר כי בשלב הראשון שלמה יתמודד בשישה קרבות רצופים במשך דקה כל קרב וכל פעם מול חניך אחר. ר מכריז את שמו של החניך הראשון שיכנס לזירה מול שלמה ומכריז "צ'וק"(להתחיל בתאילנדית)כסימן להתחלת הקרב בינהם.

ש מתחיל את הקרבות רענן וניתן להבחין בהתרגשות שלו ובעובדה כי הוא לחוץ לקראת "המבחן". הוא מתחיל את "המבחן" באגרסיביות וניתן לחוש גם באינטנסיביות של המעמד באוויר הלח והחם. ש "מוציא" ו"סופג" מכות, הוא "משחרר" סידרה של מכות אגרוף רצופות ומסיים בבעיטה. הוא מלווה בהוצאת אוויר כל מכה "סיי...סיי...סיי", מסיים בנהמה המלווה את הבעיטה "וואה" ולאחר מכן זז הצידה ו"נסגר". כל מכה יוצאת בעוצמה מלאה. החניך איתו הוא נלחם "נסגר", לאחר מכן משיב גם הוא ברצף מכות ולאחריהן זז הצידה ו"נסגר". הקרב מתחמם והמכות לגוף ולראש מתחזקות משני צידי הזירה. ש במכת אגרוף מהירה מצליח להמם לשניה את החניך מולו ולאחר מכאן הם ממשיכים בקרב. ניתן להבחין כבר בעגלי הזיעה המצטברים על פניהם ועל פני הגופיות אותם הם לובשים. ר מסביר לחניך אחר שהוא הבא בתור ומיד בסיום הדקה הראשונה הוא צועק "יוט"(לעצור) והחניך הבא נכנס רענן לקרב מול שלמה ושניהם מתחילים בקרב ללא הפסקה בין הקרבות. הפעם ש הרבה יותר עייף והוא כבר "סופג" יותר מכות וניתן להבחין בתנועת הגוף אשר הופכת איטית כתוצאה מהעייפות. הקרב נמשך ומדי פעם מתלהט ולאחר מכן שוב עובר להילוך איטי יותר וחוזר חלילה כאשר החניכים מסתובבים בזירה בדפוס אקראי כתוצאה מתנועת הגוף התוקף ומולו הגוף המתגונן בקרב.

חניך נוסף נכנס וש כבר עייף ואיננו מגיב או מגן כמו בהתחלה. הידיים שלא כבר לא "שומרות פנים" הוא סופג מכות מרובות לפנים, לחלקי הגוף ואינו מצליח להשיב באותה העוצמה כמו בקרבות הראשונים. למרות המכות החזקות אותם הוא סופג לפנים ולאף ולחלקי הגוף השונים הוא ממשיך בקרבות ועומד בזירה וההבעה של ההתרגשות מתחילת הקרבות מתחלפת בהבעת תשישות. המכות הן מכות בעוצמה מלאה ור המאמן עומד בזירה ובוחן את ההתנהלות של ש בקרבות. ש ממשיך בקרבות ובקרב החמישי לפני האחרון הוא סופג מכת ברך ישירה לאף. הוא צועק זעקת שבר "אהה..", מחזיק את הראש ו"יורד לספירה". שלמה מתאושש וניתן להבחין כי החולצה של שלמה ספוגה בדם מהמכה אותה "ספג". ר שואל את ש אתה רוצה להמשיך ושלמה מהנהן בראש לכך שהוא מוכן להמשיך. הוא חוזר ונעמד על הרגליים וממשיך בקרב האחרון.

האגרוף התאילנדי הינו ספורט קיצוני אינטנסיבי ורמות הכאב וסיכון הגוף בו הן גבוהות. השימוש במילה חניך גם היא מתוך ההבנה כי המרחב כפי שאציג אותו בהמשך העבודה הוא מרחב לימינאלי, מרחב בו נערכים ריטואלים של כאב וטקסי חניכה מלאים באלימות המוציאים את החניך מעולמו(שלמה כאמור מגיע מהעבודה ומחיי היום יום) לתוך מרחב לימינאלי של פעולה המבוססת על יכולות הגוף להתמודד עם מצבי קיצון. בעבודה אשאף להסביר את השאלה האם קיים קשר בין העצמי הפוסט-מודרני וחווית הכאב וסיכון הגוף בספורט קיצוני? מתוך הנסיון להבין למה החניכים מחפשים להשתתף בספורט קיצוני?

סקירת ספרות
בעית העצמי בעידן הפוסט-מודרני
כדי להבין את הרצון לעסוק בספורט האגרוף התאילנדי המכיל כאב וסיכון גוף צריך להבין קודם את בעית העצמי בעידן הפוסט-מודרני. בעיה זו נובעת מתוך העובדה כי הוא אינו מסוגל לגרש את המשקעים המודרנים אשר נותרו בו, אך יחד עם זאת, הוא פחות מעוניין להכיל את העולם לתוך קטגוריות וחלוקות. לפי התפיסה המודרנית הדברים החשובים הם מה שבני אדם יכולים להשפיע ולדאוג להם. באומן (Bauman,1998)מסביר כי לידת הזהות מסמלת כי היכולת, השיפוט והכשירות של האינדבידואל יקבעו את מסלול חייו. חוסר הוודאות האונטולוגי מתחלף עם חוסר וודאות החיים, אשר מלאים באי וודאות, בחוסר יציבות בקשרים האישיים, באפשרות התמידית לפיטורים בכל רגע ומאידך בחגיגת צריכה. טיילור(Taylor, 1996)טוען שהשאלות אשר מציקות לאנשים היום הן שאלות בנוגע למשמעות החיים ומשמעות העצמי. קיים פחד מריקנות וחוסר משמעות אשר שולט בעידן הנוכחי. האפשרות לשאול שאלות מתאפשרת רק בעידן הנוכחי מאחר שבעבר אנשים חיו בתוך מסגרות חיים בלתי ניתנות לעירעור. היום אין מסגרת אחת ברורה ואנשים מודעים לכך בעקבות דעיכת הדת ומוסדות מסורתיים והעלייה של הכלכלה הקפיטליסטית. היום קיימת רפלקסיביות בנוגע לחיים בניגוד למצב המהותני אשר אפיין זהות בעידן הפרה-מודרני. גופמן(Goffman, 1959) טוען כי העצמי פחות קבוע והוא תוצר של פעולה ופרפורמנס.

אם נמשיך באותו קו מחשבה גידנס(Giddens,1991) מסביר כי המודרניות ייצרה חברה בסיכון וזהו מרכיב חשוב בהבניית השחקנים את עולמם החברתי תוך התמזגות העתיד עם ההווה על ידי ארגון רפלקסיבי של סביבת הידע. המחשבה הרפלקסיבית על סיכון מאפשרת הערכה של יעילות הפרוייקט. החברה מכילה סיכונים שונים כמו נשק השמדה המונית, בעיות אקולוגיות וקריסות כלכליות. הפרוייקט הרפלקסיבי של העצמי מעכב את הקוהרנטיות בנרטיב הביוגרפי ומתרחש בקונטקסט רחב של בחירות מרובות בתוך מערכות אבסטרקטיות. בחברה הפוסט-מסורתית ככל שהמסורת מאבדת אחיזה וככל שהחיים מובנים כל פעם מחדש על ידי הדיאלוג בין הגלובלי ללוקאלי, האינדבידואל לומד לשחק בתוך גיוון של סגנונות חיים. הגוף עצמו הופך לבעל מוביליות רפלקסיבית ויש רצון להבנות אותו ולשלוט בו.

כתוצאה מכך העצמי מובן הכי טוב כנרטיב בתהליך ולא כאוסף חוקים ברורים או תוצאה של פרפורמנס מסויים. נרטיבים עצמיים שואבים אמינות ממוסדות. מערכות יחסים הם מוסדות חשובים לעצמי, אשר מתקיים בתוך הפרדוכס של ריבוי גירושים, עבודות זמניות, בעיות אקולוגיות ואנומיה חברתית המאפיינות את החברה היום. אירווין (Irvine,2000)מסבירה כי פרידה דורשת שינוי בנרטיב וההגעה לתחתית היא חלק חשוב בנרטיב בו מוצא הפרט פתרון ומתגבר על הבעיות והתחתית מביאה אושר ומורכבות לעצמי אשר מגיח מהסיפור. הבניית העצמי הנרטיבי היא תהליך מתמשך לאורך תקופת חייו של העצמי הפוסט-מודרני. הרציונאליות לא הביאה לאושר ופתרונות למשברים ולפי גורביץ(גורביץ,1997) התייעלנו אבל הפכנו להיות עבדים לעבודה, למפעל, למשרד ולמעמד החברתי. האמת המדעית, הדמוקרטית והליברלית היא מכשול לחופש. אז התגובה היא חיפוש חדש אחר חופש מסוג אחר. מכל התורות, המדע, מהשיח הפסיכולוגי, מהמשפחה הגרעינית והתוצאה היא הרס הגבולות. בן או בת הזוג היא לא גבול, לא חובה להתמסד. העצמי שואף לפרק כל מוסד שלא נוח. הקפיטליזם יוצר אני מיידי אשר לא משהה את הסיפוק, כל מה שהוא רואה בטלוויזה היום הוא קונה מחר ותמיד צריך עוד. המעמד נקבע על ידי מה שהעצמי רוכש וכך הוא מגיע לסיפוק.

משברים אלו במודרניות(גורביץ,1997)מובילים מניכור בדידות ניתוק מהגוף והרגש. החיים הפכו לפס יצור במפעל והתגובה לפי גורביץ(גורביץ,1997) היא יצירת עצמי חדש שיש בו רצון לא רק לבקר אלא לעשות פרודיה להיות ציני. האדם הפוסטמודרני לא צריך מטיפים אשר יטיפו על חולשתו אלא מומחים אשר יעניקו לו חיזוקים והדרכה, אך יחד עם זאת קיימת גם נוסטלגיה לפרה-מודרניות(גורביץ,1997) החיפוש אחרי השבט, הטקס או המכה ,הכאב וסיכון הגוף באגרוף התאילנדי או במילים אחרות מקום בו העצמי נקי ממשמעות ופרשנות.
"חברה בסיכון" בישראל
הסביבה האקולוגית בה מתקיים האינדבידואל בישראל גם היא מהווה מרכיב חשוב לתובנה במחקר.
בפרק אשתמש בתיאורית "החברה בסיכון"( Beck,1999, Adam, Beck and Van lom,2000)

אשר מתארת את חיי היום יום אשר הפכו לחסרי וודאות בכל התחומים(תעסוקה, אקולוגיה, התפוררות הקהילה ומבנה המשפחה) ומלווים בקושי למצוא משמעות ובשבירות במערכות היחסים. מה שמפחיד היום הוא מהלך החיים, קיימים יותר מחסומים ופחות ערכים. חוסר הוודאות נובע מתוך העוצמה של האנושות אל מול קטנות העצמי. בהמשך דרכה הופכת ישראל בעקבות תהליכים לוקאלים וגלובליים ל-"חברה בסיכון" (המצאות מכוני אגרוף תאילנדי בישראל, מחייבת צורך בהסבר הבניית זהות בין הלוקאלי, התרבות בישראל, הגלובלי והחיבור ביניהם.) לקראת סוף שנות השמונים (כניסת האגרוף התאילנדי לישראל) מבנה המדינה משתנה ממדינת רווחה למדינה אשר מפריטה את רוב שירותי רווחת האזרח. במקביל לסגירה של מפעלים, קמות חברות כח-אדם והתעסוקה הופכת לשרויה בחוסר ביטחון ואי-וודאות. נוצרים נזקים לסביבה כתוצאה משימוש בדלקים ומתעשיות כימיקלים. נוצר גם משבר שחיטות בצמרת המדינה ובעקבותו חוסר אמון במערכות המדינה כמו כנסת, משפט והמשטרה ועירעור המיתוס של ישראל כבלתי מובסת וחזקה ביטחונית בעקבות אובדן הסיכוי לשלום עם רצח רבין, מלחמות לבנון והאינתיפדה (בן-אליעזר,2003). ישראל הופכת ל-"חברה בסיכון" כמעט בכל התחומים בחייו של הפרט בתוכה.

העצמי "הנזיל" בישראל
העצמי הופך לנזיל לפי התיאוריה הפוסט-מודרנית. אחת מהתופעות המעניינות כתוצאה מהפיכתו של העולם "לכפר גלובלי קטן" היא היציאה לטיול ומעבר ידע בין תרבויות אשר מתאפשרת כחלק מתהליך הגלובליזציה. שולמן ועמיתיו(Shulman, Blatt and Walsh,2006)טוענים כי כ-30,000 צעירים ישראלים בשנה יוצאים לטיולים ארוכים(בין חודשיים לשנה). אחת מהתופעות הבולטות בעידן "הכפר הגלובלי" היא כיווץ זמן ומקום כתוצאה מפיתוח טכנולוגיה, תקשורת ותחבורה. כתוצאה מכך, גם ההפרדה המהותנית בין המדינות נמחקת. שמעוני(Shimoni,2006) טוען כי העולם הופך אחיד, תרבות אחת זורמת לשנייה וגבולות חברתיים נמצאים בשינוי מתמיד.

הזהות כבר אינה לחלוטין ישראלית ציונית אלא הכלאה של תרבויות שונות ונזילה(באומן,2007). הנרץ (Hannerz,1990)מגדיר גלובליזציה כחליפין תרבותי המתקבל כתוצאה מזרימה דינאמית בין חלקי העולם השונים, אשר מתמזגת לצורה תרבותית חדשה. מולז(Molz,2006) ממשיכה וטוענת כי, בבחינת תופעת הטיילים בעולם מאפייני הקוסמופוליטניזם כמו אדפטציה ופתיחות לשוני וסיכון הגוף הופכים את הגוף ל"גמיש" מבחינה תרבותית. התוצאה (Urry,1995)היא שינויים בתפיסת המרחב הפיזי האינדיבידואלי אשר משפיעים על הבניית הזהות. הזהות הקולקטיביסטית אשר הייתה תוצר השתייכות למקום, פחות מגדירה את הפרט מאחר וקיימות אפשרויות להתוודע אל סגנונות חיים מגוונים, החברה הפוסט-מודרנית מציעה נרטיבים אלטרנטיביים לדוגמת השפעת נרטיבים מהמזרח על העולם המערבי. דוגמה לכך היא ההשתתפות בספורט "קיצוני" כמו אגרוף תאילנדי אשר מיובא מתאילנד ומתפשט בכל העולם המערבי ומשפיעה על הבניית העצמי. המעבר הטראנס-לאומי של אומנויות לחימה(Appadurai,1990) מייצר שינוי באומנויות הלחימה המסורתיות אשר עוצבו על מנת לספק את המאווים של האוכלוסייה הצעירה וכך מייצרים תרבות חדשה של גבריות ואלימות. מקום החברה הישראלית כמעצבת זהות השתנה, קיימת החלשות האלמנט הקולקטיביסטי, ביחד עם החיפוש מתמיד אחר זהות בדרכים אלטרנטיביות תוך המצאות הפרט במצבי סיכון והצורך לאדפטציה, רויינגר ופייגה(רויינגר ופייגה,1993) טוענים לשלב ה"פוסט ציוני" בו קיימת הדגשת האינדיבידואליזם במרכיבי הזהות בישראל. אם כן, "הכפר הגלובלי" משפיע על עיצוב זהות בתוך "גבולות" המדינה.

"פרוייקט העצמי", חווית העצמי באמצעות צריכה

כחלק מתהליך חדש של הבניית זהות רעיון הפרויקטים הקשורים לגוף(Gill, Henwood and Mclean,2005) מתייחס לעובדה כי הגוף עובר טרנספורמציה באמצעות "עבודה" עצמית והופך דרכה לחלק מהזהות. הגוף משמש ככלי לביטוי עצמי דבר המקבל חיזוק על ידי אפשרויות הצריכה המגוונות הנמצאות בהישג ידו של העצמי הפוסט-מודרני. אגרוף תאילנדי בישראל היא דוגמה לפרויקט גוף אותו אבחן בעבודה. ההשתתפות באימון הינה פעולת צריכה המתבצעת על ידי השחקנים.

פרוייקט העצמי מתאפשר על ידי הצריכה כחלק מהעולם הפוסט-מודרני ובעקבות כניסת מערכת הייצור הקפיטליסטית בה נולד הצרכן. על פי פרידמן (Friedman, 1994) נוצר רצון לצרוך מבנה חדש באמצעות חוויה וזאת בעקבות הימצאות במצב בו מתקיים הפרט במרחב חברתי ללא זהות מבוססת. דרך אקט הצריכה השחקן יכול לייצר לעצמו זהות על ידי ארגון המרחב האישי, במקרה הנבחן באמצעות ספורט "קיצוני". תרבות הצריכה בימינו מפיקה ויוצרת האדרה לערכים הכוללים יופי וכושר וערכים אלו מופנמים ומגולמים לצורות התנהגות וצריכה חברתית אשר מבנים זהות. פורט (Forte,2003)מדגימה איך בתוך קונטקסט מקומי הגמוני נוצרות זהויות עצמי אינדיבידואליסטיות באמצעות פרויקטים ודרך הפנמת דפוסי צריכה אשר מבטאים את היצירתיות בקרב מושאי המחקר אותם בחנה.

"החברה הפוסטמודרנית מתייחסת לחבריה בעיקר על יסוד תפקודם כצרכנים ולא כיצרנים"(באומן, 2007, ע"מ 67). הפיתויים הם אשר מנחים את הצרכן בעולם ללא נורמות. "דאגתו העיקרית של הצרכן היא לספק את המאווים החדשים אשר מונחים ע"י פיתויים חדשים"(באומן, 2007, עמ' 67). בניגוד לבריאות כנורמה בחברה יצרנים בחברת הצריכה הפוסט-מודרנית כושר גופני הוא האידיאל. כשירות גופנית לעומת בריאות היא הצורך לפרוץ נורמות על ידי ספיגת חדשנות וחוויות גוף חדשות אשר טרם נחוו.

"ריסינטזה מבוכית":טרנספורמציה ומשמעות קיומית באמצעות כאב וסיכון הגוף

מחד תיאוריות סטרוקטוראליות טוענות כי תפקיד הסבל והכאב בגוף הוא להבנות מערכות תרבותיות (Rappaport,1971, Bucouck,1974). באותה נשימה הפרספקטיבה התרבותית/סימבולית מניחה כתיאוריה מבנית כי הסיכון מבנה גבולות חברתיים. בהקשר לכך מדגים מקלנסי (Macclancy.j,1996) כי הידע הוא הבסיס עליו מושתת כל ספורט ובמיוחד אגרוף תאילנדי, הלוחם צריך ללמוד דרך תרגול הגוף טכניקות הגנה והתקפה אשר יאפשרו לו לנצח את היריב והספורט מלווה בריטואלים וטקסי חניכה המארגנים אותו בהיררכיה "בלתי מעורערת" בין המורה והחניכים.

מאידך את הרצון לחוות סיכון גוף וכאב אפשר להסביר כאמצעי צריכה דרכו משיג האינדיבידואל משמעות וטרנספורמציה כתוצר לוואי. שורדש (Csordas,1990) טוען כי ההתגלמות יוצאת מעמודי התווך המתודולוגים הטוענים כי הגוף הוא לא אובייקט שניתן ללמוד בייחס לתרבות, אלא סובייקט של תרבות והבסיס האקזיטנציאלי שלה. בהקשר זה אני טוען כי האגרוף התאילנדי בישראל, הינו ספורט "קיצוני" אשר עושה שימוש באימונים חוזרים ונשנים המכילים, טקסים וריטואלים אלימים במיוחד ומטרתם הראשית היא להציג את הספורט כמוצר "אוטנטי" ויחד עם זאת נוצרת טרנספורמציית בגוף באמצעות חווית הכאב וסיכון הגוף. טקסי מעבר באגרוף תאילנדי מכילים סיכונים וכאב ותוך כדי סיכון הגוף מייצרים בקרב האינדיבידואלים בספורט(Breton,2000) גם משמעות קיומית ברמה האישית אל מול החיים חסרי הוודאות והמשמעות בעידן הפוסט-מודרני. הריטואלים אינם מכילים את האלמנט המוסדי בלבד כמו בתיאוריה הסטרוקטורלית (מעבר מילדות לבגרות, הגדרת גבולות חברתיים והתאמה לצורכי החברה), אלא נוטים לייצג את הפוטנציאל לצריכה ומציאת משמעות בעולם באמצעות כאב, התמודדות והתגברות אליו. לקיחת סיכון אינה צריכה להיות מבולבלת עם הרצון למות או כצורה רשלנית כניסיון להתאבדות, אלא אמצעי להבטיח משמעות וערך לחיי האינדיבידואל תוך כדי הרצון להדחיק את הפחד מחוסר משמעות בעולם. וואלאס (Wallace1956)מסביר כי כאשר אינדבידואלים חווים משברים כתוצאה משינויים תרבותיים קיצוניים הדבר יכול להוביל "לשוק" מערכות ולמחלות נפשיות. באמצעות "ריסינתזה מבוכית". אשר מתאפשרת על ידי חזון דתי, אליו אחראי מנהיג כריזמטי, באמצעות תהליך אשר מתרחש אוטומטית בתרבות בה רמות המתח(Stress) גבוהות. שיפור "המבוך" או ריסינטזה שלו יובילו ליכולת להכיל את המשברים התרבותיים.

כאב ולקיחת סיכון אשר יוצרים רגעי "מעבר" ומבחינה מסוימת הגוף עצמו הופך לאובייקט "מעבר" הנזרק למרחב לימינאלי. באמצעות ההתגברות הסימבולית על הכאב הפרט יכול להמשיך לחיות לאור הלגיטימציה חדשה זו. כאב(Scarry, 1985) בשונה מחושים אחרים הקשורים לגוף כמו ראיה ושמיעה אשר תלויים באובייקטים מהעולם החיצוני מיוצר על ידי הגוף והוא נטול אובייקט חיצוני. באופן אניטואיטיבי הגוף מנסה להרחיק את עצמו מהכאב, אך באמצעות השימוש בדמיון הכאב נעשה מכוון והופך מפסיבי לכלי אשר יכול לשנות את העצמי ולהאיר אותו.