ברצף הכתיבה שפיתחתי במהלך החדשים האחרונים, תמיד אחרי דיונים ברומו של עולם, מגיעה העת לרדת לקרקע, למרות שהגיחות שלי לשם, למעלה, מטיבות עם המכלול האישי שלי, הן מטיבות הרבה פחות עם הקוראים שלי, ואלה, אם אני זוכר נכון את המסר שהייתי אמור להפנים בשיעורי האזרחות של ביטמן הזקן בקיבוץ יפעת, לפיו עלינו להתחשב בצרכים שלהם ככל האפשר, ואלה, למגינת ליבי, מעדיפים את ההפך.
כמובן שהוא עצמו, ביטמן הזקן, שבעת זו היה צעיר בהרבה ממני, היה האנטיתזה להטפותיו, כי לא היה אפילו תלמיד אחד בכיתתו - כיתתי, שהבין למירב 10 אחוז ממה שהוא אמר לנו, וכך קרה, שידידי הצייר והפסל י.ד., הרים ידיים בכיתה י', דווקא במבחן באזרחות, וכתב בו מיני תשובות, שגרמו לו, לביטמן הזקן, ומנהל המוסד הזה גם כן, להרחיק אותו משם, לצמיתות.
כך תיזכר תשובתו לשאלה, "מי היה מקס נורדאו?", שהפך אצלו, אצל, י.ד., למנהל בית חרושת לסרדינים בנתניה, כאבן דרך במבחני אזרחות בתולדות בית הספר העמק המערבי, ביפעת, ואולי בכל הארץ.
בשלב מסוים נמאס לידידי מן השאלות באשר הן, והחליט ליישם את זכויותיו הדמוקרטיות ורשם לבוחניו הערה לפיו גם הוא יודע לשאול קושיות, ושאל אותם את שאלת השאלות בעיניו לפחות, על "כיצד משפיעות קרני השמש על ביצי התיש?".
ביטמן לקח את התשובה על נורדאו ואת הקושיה בהמשך, באופן לגמרי אישי, והכריז שאו הוא או י.ד., וכך קרה שידידי עזב את המוסד החינוכי המפואר הזה, ביום המבחן, רק כדי להפוך בבוא העת לפרופסור מן המניין באוניברסיטת חיפה, למרות שמעולם לא חזר ללמוד בתיכון, ועל בגרות ולימודים באוניברסיטה אין מה לדבר בשום הקשר שלו.
וזה רק בפיפס קצר או נגיעה מעודנת, על נפלאותיו של העולם האקדמי.
למרות שאולי נדמה לכם שאני מתכוון לסחוף אתכם לכיוון של דיון משכיל באזרחות, ואו באקדמיה, או אולי לנבא את קץ הגלובוס, כתוצאה מעוד פיצוץ תרמי על גבי השמש שלנו, שכן על הפן המסוכן הזה של השמש שלנו רמז י.ד., הרי לא זאת וגם לא זאת, כי אם נושא הרבה יותר חשוב בעיני ישמש אותי בפוסט הזה, והוא ידון בעיקר במקומם ההולך וגדל של עיתונאים בניהול חיינו והזנייתם בשם מיני ערכים מוסריים כביכול, שמשמשים אותם לקדש את המקצוע.
חופש העיתונות הוא ערך נעלה ובלעדיו לא תיתכן דמוקרטיה.
אולי, אבל זה לא אומר שלכל אידיוט שמורח מילים על הנייר שחלק מאתנו קונים על בסיס יומי, יש את הזכות לכתוב את מה שבא לו, שכן לצד החופש, יש את האתיקה העיתונאית, שאמורה לאזן את הנטייה של כל עיתונאי באשר הוא, להשתמש בדפי העיתון לקידום ענייניו האישיים, או אג'נדות שעשויות לקדם את מקורביו, או אולי לגרום למניה או שתיים לטפס במעלה הגרף על ה - LCD, במקום לצנוח.
אז זו אולי לא שלמות הרמונית שמזכירה את האווירה במסיבת התה של עליסה בארץ הפלאות, אבל מערכת האיזון המורכבת הזאת נשענת על ההנחה שלעיתונאי, כלומר לכל עיתונאי, יש אתיקה.
וכאן מתחילה פרובלמטיקה מסוימת בשני הקשרים, האחד, אינני בטוח שכל מורח מילים בעיתונים שלנו יודע בכלל מה זה אתיקה, וגם אם כן, האם יש לו את היכולת האישית להתנהל בגבולותיה.
...
רוסו ביסס את משנתו על הנחה שהרוב בדמוקרטיה מאציל חלק , (גדול, ואולי שלם), של חירותו לרשות הכלל, הלכה ומעשה המדינה על מוסדותיה והפוליטיקאים, כדי לזכות במעט חירות בכל זאת, שלא הייתה לו כלל, אילו שלטו בה "החזקים", (מושג שרוסו תבע, אני מניח שהתכוון למעטים שנוטלים את השליטה על הרוב, במידה ומניחים להם).
באופן זה אמנם אנחנו נוהגים ביחס לפוליטיקאים, ובמקביל אנחנו מפקירים את השליטה על מקורות המידע שלנו, בידם של עיתונאים, שהם ורק הם יאספו את כל האינפורמציה שנחוצה לנו ויעבירו אלינו, את החלק הרלוונטי לדעתם כמובן, כדי שננהל את חיינו בצורה תקינה, כאשר תקינות החיים שלנו, ותכניו נמצאים בשליטה מוחלטת שלהם.
אולם כמו שכתבתי בכמה פוסטים קודמים, אנחנו חיים בעת של תמורות מואצות, של מהפכות שקטות, כי בעיני, מהפכות אלה החשובות באמת, שמשנות את פני העולם שלנו, מתנהלות ללא דרמות מיותרות, (ואולי זה בגלל שאלוהים התעייף, או שהפקיד את בימוי אירועיו, בידיהם של בימאים כושלים, כמו אלה שמביימים עבורנו את סדרות הזבל בערוצים המסחריים), כך יוצא שמהפכה מכוננת כזאת, מתנהלת לה בשקט ברקע, בלי שהמנהלים שלנו, בתחום החשוב הזה של סינון והזרמה מבוקרת של המידע, ישימו לב ודעת, ויסתמו את הפירצה כפי שעשה הנס בריקנר, שהציל כך את הולנד מן השיטפון, עם האצבע המורה שלו, איתה סתם את החור בסכר, רק כדי להעביר אותה, את הולנד, בנויה לתפארת, לבניו ומאמיניו של מוחמד.*
מעת שהורגלנו כי חדשות מספקים לנו בעיתונות היומית ובמהדורות של חדשות הטלוויזיה, השתנה העולם, וכל אחד מאתנו יכול להגיע לכל המקורות שמשמשים את מנהלי המונופולים בתחום הזה, ולקבל ללא סינון את כל מה שקורא על פני הגלובוס, באמצעות חיפושים יזומים בגוגל, או זרימה חופשית של מידע דרך ה - TWITTER, או כל דרך אחרת שמקורה במדיום הענק הזה, של האינטרנט, שמפאת גודלו ותחכומו, כל חכמי הקפיטליזם ונביאו, לא מסוגלת לשים לה מחסום, ולרתום אותה לצרכיהם.
כלומר כל אחד מאתנו, עם ידע בסיסי בניהול דפדפן ברשת, ומחשב ביתי שמחובר לאינטרנט, יכול להפוך את צג ה - LCD, שלו לעיתון היומי ומהדורת החדשות הטלוויזיונית שלו, על פי טעמו והעדפותיו, באמצעות שימוש משכיל במנגנוני חיפוש, ותוכנות לשיתוף מידע, רשתות חברתיות, ובלוגים.
ההקדמה הארוכה הזאת, נכתבה כקדימון להתלבטות שלי בעקבות תמונה אחת שנתקלתי בה בעת שבצעתי חיפוש משכיל אחר מידע בדבר המלחמה האחרונה בגרוזיה.
ראשית, התמונה הזאת, בעיני לפחות והפעולה שעשיתי בדרכי אליה, הם למעשה התהליך שעליו אני מרמז בשורות למעלה. שנית, במאזן המוסרי שאני עושה לעיתונאי שמשמש שם תפקיד ראשי, באירוע ריאליטי שמשחקים בו שניים, הוא וסבתא גרוזינית גוססת, אנחנו יכולים ללמוד מעט על הקונפליקט האתי שהטלנו על העיתונאים שלנו, ולשאול את עצמנו אם, ואולי, לא הגזמנו.
========================================================
(להמשך הקריאה, תפתחו בחלון חדש את התמונה הדיון במאמר לא אפשרי בלעדיו)
אז מה לי, חברים, ולתמונה הזאת, שצולמה בגרוזיה שבהרי הקווקז, ולסבתא הגרוזינית, שעל פניו נמצאת במצוקה בולטת לעין.
ובכן, היא עוררה את סקרנותי בכמה אופנים.
ראשית, עם נפעיל את הדמיון שלנו ונשחזר את הנסיבות של הרגע בו צולמה התמונה, הרי ברור שהסבתא הזאתי לא הייתה לבד, כי אם היה שם גם צלם שצילם אותה על מנת להנציחה בדפי ההיסטוריה שנכתבו בקצב מואץ בעת זו בגרוזיה.
הצלם, גרוזיני ככל הנראה, סביר שעברו במוחו כמה מחשבות במהירות גדולה מאוד בעת ולפני שצילם, למרות שכאמור מדובר בבן אדם גרוזיני, שידוע לכל שמחשבות לא מרבות לפקוד את מוחו, ושכמה מחברי מטילים ספק בקיומו של איבר כזה אצלו אם בכלל, וסביר שגם כשהן מגיעות לשם, (המחשבות כמובן), הן נעות ב"סלו מושן" ולא במהירות המקובלת.
אבל כאן מדובר בנסיבות חריגות שאפשר להבין מן המצוקה הגדולה שעל פניה של הסבתא וגם קצת מן הלהבות של האש ברקע.
ובכן, השאלה הראשונה שנשאלת לאור הסקירה הזאת שלי, מדוע אותו צלם אלמוני העדיף את משק כנפי ההיסטוריה על פני חובותיו כבן אדם בכלל וכגרוזיני בפרט, לסייע לקשישה הפצועה, שהאופן שבו היא מושיטה את ידה לכיוון הצלם והבעת פניה, מרמזות ברמיזה עבה מאוד כי ההיסטוריה לא הייתה בראש ענייניה ברגעים אלה בדיוק.
עוד דבר שדי ברור מן התמונה הוא כי אין אנשים נוספים ברגע נתון זה, בפריים של התמונה ומסביב לה, שכן סביר להניח שאפילו בגרוזיה אם היו כאלה, לפחות אחד מהם היה ניגש ולופת את ידה ומחלץ אותה באופן זמני ממצוקתה וחרפתה, שכאמור ניכרים מאוד במבט שלה.
כלומר יש לנו כאן צלם אחד עם מצלמה ביד וחובה גדולה לאנושות ולהיסטוריה, וסבתא פרטית אחת פצועה מאוד, שכן אם תתעמקו בפרטי התמונה תיראו שהיד הימנית שלה משום מה לא נכללה - מן המרפק ומטה - בפריים של התמונה,וסביר שהיא מונחת במקום כלשהו בסביבה אבל לגמרי לא מחוברת למקומה הטבעי, מתחת למרפקה.
זה קרה ככל הנראה, עקב פיצוץ המכונית שעולה בלהבות ברקע אשר הותירה אותה בחיים באופן זמני לפחות, עם רצון גדול שאיזה זולת אחד, יסייע לה להגיע במהירות הגדולה ביותר לבית החולים הקרוב על מנת להגדיל את סיכוייה לחיות קצת יותר מכמה דקות שהם הפרוגנוזה שלה עקב אובדן הדם בנסיבות שבהן מפרידים, בין בן אדם ומחצית מידו הימנית.
בעצם זה אומר פחות או יותר כי הצלם שלנו יכול לשחק את תפקיד האלוהים בחייה של הסבתא, ובידיו להחליט אם היא תחיה או תמות ותהפוך לז"ל לגמרי.
(ובהערת שוליים, התפקיד של אלוהים בעת זו בגרוזיה, התפנה עקב נפקדות כפי שקרה במקומות רבים אחרים ודווקא בשעות של משברים קשים למקומיים מכל מיני סוגים וצבעים.
כמה מקומות כאלה נמצאים ממש קרוב למקום שבו צולמה התמונה, כמו "באבי יאר" למשל.
אילו פקד אותם אלוהים, בזמן שבו היה נחוץ מאוד, בעת מצוקה אמיתית וגדולה של הרבה מאוד אנשים, אלה היו גומרים את החיים שלהם בנסיבות הרבה פחות אלימות.
נציין עוד, כי זה קרה להם למרות שרבים מהם מלמלו את מילות הקסם , "שמע ישראל .. וכולי, שאמורים לגרום, לפחות מילולית ומן הצד הסובייקטיבי של הממלמלים, שאלוהים ישמע אותם ויבוא לעזור להם.
לכן סביר להניח שאלוהים לא היה כועס במיוחד אם הצלם שלנו היה מחליט להחליף אותו באפן זמני והיה פועל להצלתה ולאו דווקא להנצחתה.[וכאן המקום לשאול שאלה פילוסופית כבדת משקל נוספת, מה עדיף, לקנות מקום בנצח, או לחיות עוד כמה ימים ביום יום]).
אבל כפי שעולה באופן ברור מן התמונה שלפנינו העיתונאי שלנו העדיף את חובותיו העיתונאיות על פני חובותיו כבן אדם.
הוא אף הגדיל לעשות.
בחינה מדוקדקת של התמונה מוכיחה בעליל כי היא לא צולמה כלאחר יד, היא חדה בקונטרסט גבוהה שמאפשר לראות בצורה ברורה וחדה להבות באור יום. כל צלם חובב יגיד לכם שזו תוצאה שמצריכה כמה פעולות נוספות ללחיצה חפוזה על כפתור הצילום של המצלמה.
לא הייתי מלאה אתכם בכל הפרטים האלה אם לא הייתי משוכנע שרוב רובם של עיתונאי העולם היו נוהגים בדיוק באותה דרך.
...
בעולם המודרני שלנו, תפקיד העיתונאים אינו נופל מזה של הפוליטיקאים, אנשי השררה מסוגים שונים והחביבים מכולם בעלי ההון ומנהלי התאגידים, שהמשותף לכולם שהם מנהלים את עולמינו באופן שלא מותיר לנו הרבה מקום להתערב ולהשפיע, והופכת את התנהלות של מרביתנו להתנהלות שמתאימה יותר למריונטה, כמו פטרושקה החביב של סטרווינסקי, למרות שהוא זוכה לכמה רגעי נחת בכל זאת, עד שהקוסם הרשע נוטל אותם ממנו ומפריד אותו באכזריות מאהובתו המריונטה. (הבלט על פי היצירה של סטרווינסקי, בביצועה הבולשוי, הוא חוויה מומלצת).
העיתונאים כקובעי האג'נדה בכל עת נתונה, השפעתם גדולה יותר מכל האחרים שכן בידם להחליט לאיזה מידע יחשפו מקבלי ההחלטות כי האחרונים, למרות מה שהתמימים בינינו עשויים לחשוב, שואבים את מרבית המידע שלהם, מן העיתונים ולא ממקורות אינפורמציה ממוסדים, שעובדים עבורם, אבל לא בשבילם.
התנהלותה של העיתונות הישראלית בעת המלחמה האחרונה בעזה, המגמתיות הבוטה שלה בעת דיוני התקציב, והטיפול בסערה בכוס מים, של מגפת שפעת החזירים, שהביעה למותם בטרם עת של מאות אלפי חזירים אומללים במצרים, ובמקביל, נפחה את חשבון הבנק של חברת תרופות אחת בשוויץ, למרות שהתרופה שהם מייצרים נגד שפעת, לא ממש עוזרת, מעידה ללא ספק כי יש פה ושם חריקות באימפריה של התקשורת.
אם כך הדבר, הרי שאנחנו צריכים לזעוק צעקה גדולה עקב הגילוי הלא במיוחד מפתיע הזה , שממנו ניתן להסיק, שהעיתונאים, או לפחות חלק מהם, לא בני אדם נחמדים או ערכיים, חס וחלילה ואולי אנחנו הפקדנו בידם שליחות קצת גדולה מן המידות של מרביתם, דבר שמצריך מחשבה ויוזמה מצידינו לאיתור אלטרנטיבה הולמת.
ואולי מהפכת המידע ברשת, עליה רמזתי בהקדמה, תעשה את המלאכה, בלי שנצטרך להתאמץ כלל, כי אני מתרשם, שהאדם המודרני מאבד בכל יום נתח מן האנרגיות שהניעו אותו בעבר, ומפנה אותן להנעות הגוף והנפש, ברוח הניו אייג', שהופך לאט לאט מטרנד לדרך חיים.
אבל יגידו כמה אנשים, במידה בלתי מבוטלת של צדק, כי החשיפה של זוועות המלחמה ע"י עיתונאים כמו זה שלנו, תורמת בסופו של דבר להגברת המודעות של כולנו לצדדים הבלתי יעילים ומזיקים של מלחמות באשר הן.
אבל רוב הציבור ומנהיגיו יודעים כי מלחמות גורמות לאנשים למות ולהיפצע, לרבות חפים מפשע, ומרביתם לא זקוקים לתזכורות נוספות בעניין זה ובעיקר לא על חשבון המשך מצוקתן וסיכון חייהן של סבתות באשר הן.
לתמונה הזאת יש היבט נוסף וחשוב בעיני.
המהירות הבלתי מובנת שבה סביבת חיינו יכולה להשתנות מקצה לקצה וברגע. זה קרה במדינה הררית קטנה ושלווה כמו גיאורגיה, בגלל כמה טעויות בשיקול דעת של מנהיגה הצעיר והכריזמטי.
מה נגיד אנחנו, מדינה קצת יותר גדולה שיושבת על הר געש עם מנהיגים עם אפס כריזמה ותחושת אחריות של עורבני מצוי.
*על פי סטטיסטיקות דמוגרפיות עדכניות, כל תושב שלישי בהולנדי הוא מוסלמי.
כותב, מבקר ומייחל.
