על מס הערך המוסף 

בעקרון, כל החלטה של ממשלה בכלל ובישראל בפרט יכולה ליצור הזדמנויות כלכליות ומאידך גם לגרום לבעיות כלכליות.
לפיכך, ראוי כי החלטות כאלו תקבלנה דרך תהליך שיטתי הלוקח בחשבון משתנים רבים ככל האפשר. הבעיה, אנו בדרך כלל מנתחים היום במונחי האתמול עבור המחר. הינו, הנתונים שבידינו הם בדרך כלל נתוני האתמול, העבר. בין אם זהו עבר רחוק ו/או עבר קרוב יותר. נתונים אלו מהווים דרך קבע כבסיס להערכות המתבצעות היום בהווה כדי לתכנן את המחר העתיד.
יחד עם זאת, חייבים להזכיר כי ישנם כמובן דרכים ושיטות חלקם מדעיות וחלקן פחות מדעיות המסייעות בידינו להקל הן מלאכת ההחלטה והן בחיוץ הנתונים הרלוונטיים.
כאמור, החלטות הממשלה עשויות להוביל לקשיים ולהזדמנויות. מכאן, יש להבין כי כאשר החלטות כאלו מתקבלות על בסיס יחיד, יובילו החלטות כאלו, בדרך כלל לתגובה מצד אותם גורמים שלא נלקחו בחשבון.
למעשה, אין החלטה כזו שאין לה תגובה בין אם התגובה נלקחה מראש ובין אם לאו התגובה ישנה. למשל, נניח כי הממשלה מחליטה, (אנו מתייחסים להחלטת ממשלה דרך כל הפרוצדורות הרלוונטיות של הפרדת רשויות וכל המשתנים האחרים המביאים את החלטה לידי יישום בלא לפרט מהם הפרוצדורות הנחוצות לשם ישום החלטה), לקבוע כי כל בעל רכב בישראל מחויב לדווח בתום כל שנה את מספר הקילומטרים שעבר במהלך השנה. כמובן שזוהי החלטה מיותרת לכל הדעות, והיא מוצעת להלן על מנת להסביר כיצד החלטה יכולה ליצור תגובה ופעילות.
כאמור, הוחלט להוציא את הפועל את ההחלטה שעל כל בעל רכב בישראל לדווח על מספר הקילומטרים שעבר במהלך השנה השוטפת. בוא נבדוק מה השפעת ההוראה הזו. כאשר יוצע פרס למי שעמד בתנאים ולחילופין קנס למי שלא עמד בהם.
נניח כי הוחלט שבעל הרכב יצטרך להצהיר על כך בפניו של עורך דין שהוכשר לכך. מכאן, יש להקים מנגנון הכשרה אשר יכשיר עורכי דין לקריאת מד-אוץ. נניח כי תוכנית ההכשרה תועבר בעזרת מיקור חוץ. בהמשך, יקומו מוכנים שיתמחו במתן השרות הזה וכן במקביל מכונים שיסייעו ל"סידור" מד האוץ בהתאם (הינו לזיוף או תיקון מד אוץ) כדי להימנע מהקנס המוטל. כמו כן, יקומו עורכי דין אשר יסייעו בתצהיר וכאלו אשר יתמחו בתביעות הפרס ו/או בהגנה על כאלו שהוטל עליהם קנס.
למעשה התוצאה של החלטה שניתן לכנות אותה סתמית, מביא כפי שאנו רואים להתגלגלות המערכת הכלכלית והתאמתה לצרכים החדשים שנוצרים. הן מבחינת המערכת הכלכלית הפורמאלית והן הבלתי פורמאלית כאחד.
נחזור להתחלה ונבחן האם המחליטים יכלו לראות את כל התמונה או לא. בעיקרון, ככל הנראה, החלטות כלכליות מתקבלות בדרך כלל בדרג כלכלי. מהיות הדרג הכלכלי בא מתחום הכלכלה, יש לשער כי מרבית החלטותיו יהיו במישור הכלכלי. נניח כי בחישוב ערך ההחלטה יוצא כי בישראל ישנן שלוש מיליון מכוניות וכל מכונית תצטרך לשלם 120 ש"ח לטובת הבדיקה, הרי שתרומה של החלטה למשק תעמוד על 360 מיליון ש"ח בשנה. על פניו, נראה כי זוהי תרומה מזערית אשר בסופו של דבר ההכנסה הישירה (ממיסים ואגרות) על פי חישוב הכלכלנים תעמוד על 17 מיליון ש"ח בלבד. לפיכך החלטה כזו לא תתקבל לפחות לאור החישוב של עלות מול תועלת כלכלית.
מאידך, אילו אותם כלכלנים מחליטים היו מסתכלים דווקא דרך אורחות החישוב של הכלכלה האנתרופולוגית, הם היו מתייחסים אל משתנים הוליסטיים יותר. כמו למשל, שינוי או תוספת של עובדים למבנה תעסוקתי לא יציב כפי שיש כיום. כלומר, על מנת לבצע את ההחלטה יהיו נחוצים 750 אלף שעות עבודה של קוראי מונים. כלומר, יותר מ-300 עובדים נחוצים במהלך השנה כדי לקרוא מונים. בנוסף, יצטרפו (לאישור התיעוד) למעגל העבודה הנ"ל עוד כ-400 עורכי דין וכן, עוד כ-200 עוזרים. זאת בנוסף לכוח האדם הנחוץ לאכיפה, לתביעה, לאישור, לניהול וכיוצא בזה. כך, התרומה הישירה של החלטה הייתה מקבלת משקל רב יותר בעזרת כל התוספת במשרות ובתעסוקה דבר המתבטא מצד אחד הן בהפחתת מקבלי קצבאות ומאידך בעליה במפר משלמי הביטוח הלאומי. מעבר לזה, מעגל התשלומים הכללי במשק מקבל תנופה בעזרת עוד רכישות ועוד הזרמת כספים למשק.
ראינו למעשה כיצד החלטה פשוטה עד כדי טיפשות מסוגלת ליצור עבודה כל שכן הלטה הרת גורל כמו המע"מ - מס הערך המוסף. נשאלת השאלה, כיצד יכולים לתת החלטה כזו בידיהם של אלו הרואים את העולם בערך חד-ערכי בלבד כמו הכלכלנים המתמטיים?
כל המודלים הכלכליים הם להערכתי, חד-ממדיים וחד-ערכים. אין להם את היכלות לראות מעבר להתנהגות של משתנה בודד מקסימום שניים. והרי אנו יודעים כי החיים אינם ליניאריים חד-ממדיים אלא מורכבים משרשראות של פעולות תגובות ותגובות נגד עד כמעט אין סוף.
גם החלטה לעלות את המע"מ בעוד אחוז הינה החלטה שהתייחסו אליה באותה הדרך בה הוצע קודם. קרי, דרך התרומה הישירה. בלי להתחשב על התרומה השלילית הישירה והעקיפה שתהיה להעלאת המע"מ על המשק במצבו הנוכחי.
לא אטען כי להערכתי הדבר יותר מברור, המשק במצבו הנוכחי זקוק להורדת מחירים ולא להעלאתם. יתרה מזה, בדיקה מעמיקה שערכתי ביחס למע"מ בהתאם לשיטה הנוכחית, בה ישנם עוסקים אשר מקזזים מע"מ תשומות ומעבירים רק את ההפרש לאוצר, עולה כי כאשר המע"מ עמד על 15.5%, האוצר מקבל בסך הכול רק 4.6% מסה"כ העסקאות נשוא המע"מ בלבד. כך, שהעלאה של 1% במע"מ יביא לתרומה של 0.29% בלבד. כאשר התרומה השלילית של מצב זה על המשק, תהיה בעליה ריאלית של כל המוצרים מבלי שהאוצר "ייהנה" ממנה כלל.
נהפוך הוא זה עשוי לגרום לנזקים גדולים יותר, בצורה של אי דיווח , או דיווח יתר ו/או להביא למערכת של תגובות מצד הרוכשים אשר יביא בסופו של דבר להפסד ניכר של הכנסות המדינה.
אומנם, לא יאה לדרוש מבלי להציע אלטרנטיבה ולכן להלן אלטרנטיבה שונה במקצת אשר להערכתי הצנועה יעילה לא פחות. לעיתים הבעיה טמונה דווקא במקום אחר ולכן נפתור את הבעיה היכן שהיא, במהות ולא בשטח ההופעה שלה. מכאן, הבעיה הינה בשיטה של החישוב ולא באחוז החישוב. קרי, כאשר עוסק מקזז מע"מ תשומות, הוא חופשי לקבוע מה גובה המע"מ שיעביר. כלומר, הוא עשוי להחליט מה הוא ישלם כהפרש בין התשומות שלו לתפוקות שלו. כך, מקבל האוצר רק 4.6% מגובה המע"מ. אולם, אם המע"מ היה הופך למעין מס ערך מוסף ללא קיזוז, אולם בהפחתה באחוז, הרי האחוז שיועבר יעלה על הסכום שמתקבל כיום.
בנוסף, כמות העוסקים שהיום "מחליטים" מה להעביר תקטן לא משום הפיקוח והאכיפה הקשוחה אלא משום חוסר העניין שיש בסיכון המינורי של המע"מ. כלומר, נחליט כי מס הערך המוסף יעמוד על 5% בלא קיזוז, כבר הורדנו את המחירים במשק בכדי 11.5% ואילו האוצר יקבל 5% מסך כל העסקאות שיתרחשו במשק (וזה יותר ממה שיקבל במתכונת הנוכחית גם לאחר עליית המע"מ ב-1%).
גם אם נניח שלא יופחתו מחירים, למשל בגלל חמדנותם של בעלי עסקים, זה יגדיל את הרווח שלהם ומכאן האוצר יקבל את ההפרש בצורה של מס הכנסה. כך יוצא האוצר בכל צורה, נשכר. ראשית עליה במספר העסקאות המדווחות, הורדת מחירים שמביאה להפחתה בכמות הסיוע הנדרש, עליה בהיקף המכירות ומחזורים גדולים יותר ולבסוף גביה גדולה יותר הן של מע"מ והן של מס הכנסה.