ארגוני הנשים מול בתי הדין 

מסורבות גט וארגוני הנשים

"סוגיית הנשים בבתי הדין הרבניים היא אחד הנושאים החשובים ביותר, שבהם עומדים ערכים יהודיים במבחן המציאות הדמוקרטית. בתוך בתי הדין מעמיק והולך הפער בין הדיינים והמתדיינים. הדיינים, תחת המסווה של החוק הדמוקרטי, שוללים את החוק כמקור סמכות, ואילו המתדיינים נותרים חסרי אונים. וזכויות האדם נותרה מאחור". (בתיה כהנא דרור,עו"ד)

זכויות האדם ובית הדין הרבני
זכויות האדם - כמו זכות האדם על חייו, גופו, כבודו, קניינו, חירותו וצנעת הפרט שלו - עוגנו בחקיקה בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. בבד בבד עם ההכרה בזכויות אלה ניתנה הרשות להגבילן בסעיף הקובע כי פגיעה בזכויות שמבטיח חוק היסוד תתאפשר אך ורק בחוק ההולם את ערכיה של מדינת ישראל ואשר נועד לתכלית ראויה ובמידה שאינה עולה על הנדרש.

אבל מסתבר שגם הגנה חוקתית אינה מועילה תמיד, ופעם כבכל פעם נקלעים בתי הדין הרבניים לאותו מתח בין ההלכה שאותה הם מייצגים לבין ערכי יסוד של מדינת ישראל שאותם הם אמורים לגלם מכח החוק.

הפגיעה במסורבת גט, שכל רצונה להתגרש, הפגיעה באישה את הזכות ללדת ילדים או להשתחרר מנישואים כושלים, היא תוצאה של ישיבה על הגדר מצד אחד ערכיה של מדינה כגוף עליון על הדיינים ומאידך חוקי התורה אליהם הם מושבעים ועומדים מהר סיני.

לדוגמא: במקרה בו טענה האישה לאלימות קשה, התנהלו הליכי הגירושין לאורך שש שנים, עד אשר ניאות הבעל לגרש את האישה בהתאם להסכם הבא: לאחר סידור הגט יחליט בית- הדין על סמך החומר שבתיק, האם מגיעה לבעל תמורה או פיצוי תמורת בעבור הגט וכמה גובהה, והבעל זכאי להגיש תביעות כספיות כנגד האישה על נזקים, עוגמת נפש, הוצאות ושאר תביעות כספיות במשך שנה לאחר סידור הגט, ובית הדין יפסוק בתביעות הבעל. כמו כן, עם סידור הגט מוותרת האשה על כתובתה. (פסק הדין במלואו פורסם ב"הדין והדיין", גיליון 4, עמ' 8, פס"ד 8.).
כחודשיים לאחר מתן הגט פנה הבעל לבית -הדין בבקשה למימוש ההסכם. במארס 2005 פסק בית הדין הגדול כי לבעל מגיע פיצוי תמורת הסכמתו להתגרש לאלתר, בניגוד לעמדה שהביע במהלך השנים, וחייב את האשה לשלם לו 60,000 שקל, האישה ערערה לבית הדין הגדול, ושם נפסק כי: "מבחינה משפטית -הלכתית היתה לבעל זכות להמשיך להיות נשוי. הבעל הסכים לוותר על זכות זו תמורת זכות לתבוע פיצוי. על כך סוכם שהדיון על הפיצוי יהיה לאחר הגט, והבסיס ההלכתי לתביעת פיצוי אחר הגט הושתת על הקניין שנעשה לפני מתן הגט".
בית הדין הכיר בזכותו של הבעל לנישואים מכח ההלכה, והתעלם לחלוטין מזכויותיה של האישה ליהנות מחירות ושלא לחיות עם מי שאין היא רוצה עימו מכח החוק. ולא זו בלבד שההכרה בזכויות הייתה חד-צדדית דהיינו לטובת ההלכה, אלא שבית הדין אף פגע בזכותה הקניינית של האישה כדי להגן על זכותו של הבעל להיות נשוי, ועוד לאישה שאינה רוצה בו.

פולמוס ארגוני הנשים (דתיות)
אל החלל הזה נכנסו ארגוני הנשים. תחילה התמקדו ארגוני הנשים הדתיות בנגישות הידע ההלכתי אל ציבור הנשים והמהפכה בלימודים התורניים אפשרו לנשים להביא לקדמת הבמה פתרונות הלכתיים על ידי תקדימים הלכתיים מפוסקים חשובים המצדדים בזכיותיה של אישה וכפיית גט על הבעל אם זו רצונה של האישה. ידועה פסיקתו של הרמב"ם שקבע: 'אם אמרה מאסתיהו ואיני יכולה להיבעל לו מדעתי, כופין אותו להוציא לשעתו, לפי שאינה כשבויה שתיבעל לשנוי לה'. בתי הדין הרבניים בחרו להתעלם מתקדימים מסוג אלה מאחר וישנם מספר כללים המורים כיצד יש להכריע הלכה במקרי מחלוקת. לארגוני הנשים חסרה הידיעה בכללי הפסיקה ועמדותיהן העיקשת בתקדימים הלכתיים שאין הלכה כמותם עוררו זעם רב בקרב הדיינים ובתי הדין הרבניים.

לאחר הכישלון בתחום ההלכה, נעשה צעד חסר תקדים כלפי הדת והוא גיוס בית המשפט האזרחי, אם באמצעות בג"ץ ואם באמצעות הגשת תביעות נזיקין ותביעות אזרחיות לבתי דין לענייני משפחה, כפיצוי לעוולות שנעשו בבית הדין הרבני. ומקביל פעלו לשינויי חקיקה שיצמצמו את סמכויות בתי הדין. צעד זה הפונה לערכאות של גויים שעליו פסק ב"שולחן ערוך": "אסור לדון בפני דייני עכו"ם ובערכאות שלהם וכל הבא לידון בפניהם הרי זה רשע וכאילו חרף וגדף והרים יד בתורת משה רבנו עליו השלום ויש ביד בית דין לנדותו ולהחרימו". האורתודוקסיה החרדית, ראתה בפעולותיהן חתירה תחת אושיות ההלכה. אם ארגוני הנשים יישרו קו עם ההלכה אין לעת עתה נראה שזו מגמתם.

מה בין דיין אל שופט?
עצם שתילת גוף הלכתי-דתי-תורני בתוך מסגרת שלטונית משפטית-חילונית, כפי שנעשה בישראל, מהווה בעיה עליה לא נתן את הדעת המחוקק וגורמת לא אחת לאתגרים ולקשיים. כלפי המחוקק, הרבנות הראשית ובתי הדין הרבניים הם רשות שלטונית. וסמכותם של מוסד הרבנות הראשית ובתי הדין נגזרת מכוח החוק ולא מכוח ההלכה או ה"תורה", וכך נוטים לחשוב שופטים עו"ד וארגוני הנשים, מה שהוביל למאבקן בצמצום סמכות בתי הדין.
לעומתם בתי הדין והדיינים אינם רואים במדינה, בחוק ובגוף הבוחר אותם הוועדה למינוי דיינים מקור סמכות עבורם, גם אם למראית עין הם מציגים מערכת המנסה להפנים את הביקורת ולתקן את ליקוייה. הגישה הרווחת בבתי הדין הרבניים באשר למקור סמכותם היא שמקורו של החוק הישראלי הוא אנושי, ואילו בתי הדין הרבניים נסמכים על שולחן גבוה. וכך כתב הרב אברהם שפירא זצ"ל הרב הראשי לישראל: "בתי המשפט יונקים את סמכותם מחוק המדינה, והם פוסקים פסקיהם לפי דינא דמלכותא, שחברי בית הנבחרים חוקקו במדינה. לא כן אנחנו, דייני ישראל בבתי הדין, אנו דנים ופוסקים רק מכוח סמכות התורה על כל ישראל, ולפי דיני התורה" (השופט מנחם אילון, "המשפט העברי", מאגנס, תשל"ג).

משאת נפשם של ארגוני הנשים
חזון ארגוני הנשים הוא השילוב האלטרנטיבי אשר יכלול חשיבה הלכתית רחבה, הנשענת על ההלכה, ובד בבד רואה את טובת הכלל ומתחשבת בצורכי השעה. הלוקחת בחשבון את הידע שיש לאנשים במאה ה-21, את זכויות האזרח, את השינוי במעמד האישה ואת הלכי הרוח בציבור, ואשר מבקשת למצוא פתרונות לכל המגזרים בחברה. הקמת ממסד דתי אלטרנטיבי זה תביא לגיבוש קו הלכתי נוסף כזרם מרכזי בתוך היהדות.

מאבקן של מסורבות הגט וב"כ ארגוני הנשים של השילוב בין קודש לחול ובין חוקי ישראל לערכאות של גויים. מציב אתגר קשה למערכת המשפט התורנית, הפועלת בסביבה דמוקרטית, ונוגעת בכמה מתחים הקיימים בחברה הישראלית - ההלכה מול החוק, מערכת בתי הדין מול מערכת המשפט, מדיניות תיאוקרטית מול ערכים של ליברליזם מערבי, פמיניזם מערבי מול התפישה היהודית המסורתית ואורתודוקסיה שמרנית מול ליברליות.

בכל זאת, מה הלאה?
אנו זקוקים לטוענות רבניות, כישות נפרדת מארגוני הנשים. חשיבותן של טוענות רבניות בכך שבהיותן הן נשים, וכשמדובר בגירושים והעיסוק הוא בעיקר בנושאים אישיים, כאשה אל אשה הן מסוגלות להבין טוב יותר את מסכת ייסוריי חייה בפן הרגשי ובהתאם לכך לתרגם ולתמלל את האמור הרלוונטי ביותר בפני בית הדין הרבני. יצוג הולם זה שמטרתו לבאר את מצבה של האשה בראי ההלכה רצוי ומבורך, ומועיל ביותר מאשר לבאר את מצבה של ההלכה בראי האשה.