ניסיון החטיפה 

ערב נסיעה לאי יווני קסום, לסבוס, מרחק של שעתיים נסיעה ממטיליני העיר. אורזים מזוודה אחת ותיק יד גדול. היא מעדיפה את המזוודה ואילו הוא את התיק הגמיש והקל. כרגיל, הוא אינו מרוצה מעומס הבגדים שישמשו לה מאוחר יותר הפגנה אופנתית, דברי האיפור וסבוני הרחצה. היא אומרת לו: ?מה איכפת לך, הרי אני סוחבת," והוא אומר לעצמו: הריטואל חוזר על עצמו, ואומר לה: "בסופו של דבר, אני הוא זה שאצטרך לסחוב." כמובן, הכול ברוח טובה כדי שלא לקלקל את האווירה.
בסופו של דבר הוא אורז שתי חולצות טי, חולצה אחת עם שרוולים ארוכים שאפשר יהיה ללבוש אותה עם עניבה, ז'קט כהה לערב, מכנסי ג'ינס וטרנינג. היא מסתכלת עליו בתדהמה ומנסה להכניס לתיק שלו עוד פריט או שניים, בלי שיידע.
היא רגילה לכך שהוא מקבל שיחות טלפון כמעט מכל מקום בעולם, שכן הוא איש עסקים. אנשי עסקים אינם יכולים להתנתק. הפעם היה זה טלפון ממישהו שאינו מוכר, מהאי השכן קפריסין.
המטלפן שאינו מזוהה, אומר לאיש העסקים העומד ברגעים אלה לרדת למונית שתיקח אותו לנמל התעופה:
"קיבלתי את פרטיך ואת המוניטין שיצא לך כאיש עסקים עם ארצות ערב, ממישהו מלבנון. יש לי בשבילך עסקה שלא תוכל לסרב לה. הנושא הוא יהלומי גלם וזהב, ומעורב בה ארמני המתגורר בבירות, ושאני מנוע מלנקוב בשמו בשלב הזה."
"בכל זאת, מי אתה? והשתדל לזכור את שם האיש שמסר לך את פרטיי".
"בוודאי שאמסור לך את פרטיו. פשוט, מזכירתי היא שקיבלה את פרטיו והיא כרגע אינה במשרד. אני מבטיח שתקבל את פרטיו."
"האם אתם רוצים למכור או לקנות?" שאל איש העסקים.
"אנו יודעים שאתם זקוקים מאוד ליהלומי גלם. יש לנו כרגע חבילה הנמצאת בקפריסין. בחבילה יש יהלומי גלם של 3 עד 15 קראט. שווי העסקה 8 מיליון דולר, אך מאחר שבעלי החבילה זקוקים לכסף מיידי, נוכל לקבל את החבילה ב-5 מיליון דולר. אם תגיע לכאן, תקבל מקדמה על חשבון העמלה, סכום של חצי מיליון דולר במזומן. זו רק התחלה. אני מבטיח לך שאנו נבנה ביחד תשתית לעבודה משותפת בעתיד."
הדבר נשמע מאוד מפתה. היא שומעת ומגיבה: "אתה לא נוסע. משהו מריח לי לא טוב."
בדרך כלל, מטבעי ומאופיי המשווע להרפתקאות הקשורות לעבודה, הייתי עולה על המטוס הראשון בדרכי לקפריסין. הפעם, הנסיעה לאי היווני דחתה את זאת, עד לשובנו כעבור שבוע.

התנצלתי בפני הקפריסאי. "תפסת אותי על המזוודות בדרכי לחו"ל, דבר איתי כעבור שבוע." לא ציינתי את המקום שאליו אני נוסע. בדיעבד, אני זוכר שהיה זה מתוך זהירות.
במוחי עלתה האפשרות שיש כאן הונאה, אך סילקתיה בהינף יד.
לאחר נחיתה בשדה התעופה של מטיליני, עלינו על אוטובוס מרווח ונסענו ללסבוס. עיירה קטנה.
המלון היה ממש על החוף, כשהמיית הרוח ורחש הגלים משרים אווירה מיוחדת. לא התאפקנו וירדנו לטיילת עמוסת המסעדות. השמש החלה שוקעת. היה זה בין הערביים. בטיילת הבחנו בבית מלון בשם לסבוס. על הדלת הייתה תלויה מודעה "חדרים ללסביות להשכרה."
למחרת, עלינו על בגדי ים והתחככנו בחול הלא כל כך נעים, חול של גרגירים גדולים, חול גס למגע. לעומתו, המים היו זכים ונקיים עד כי ניתן היה לראות את קרקעית הים, על תוכנה המגוון.
לפתע, שתי בחורות נאות עברו במרחק כשני מטר מאתנו. הן היו יוצאות דופן למראה שאנו רגילים: הן היו ערומות כיום היוולדן. הלכו חבוקות והרעיפו נשיקות אחת על השנייה. הן התקדמו לא יותר מעשרה מטרים, והחל, לאור היום בטרם שקיעת השמש - מתעלסות.
השתדלנו להסב את פנינו. אך איך אפשר לטמון את הראש בחול... הן לא התאפקו. הסביבה לא הפריעה להן. האחת שכבה פרקדן והשנייה ליטפה אותה לאורך כל גופה, למרות החום והזיעה..
עוד שתיים הגיעו. אחת נאה, גוף חטוב, והשנייה ממש שמנה וגדולת גוף. הן שכבו זו ליד זו, אך היו עדינות בהתנהגותן. כך הגיעו עוד שתיים ועוד שלוש. הרגשנו את עצמנו יוצאי דופן.
באחד הרחובות הציוריים והצרים נתקלנו באישה גרמנייה, יפהפייה, גזרה מהממת, צעירה בגיל, משהו כמו שלושים וחמש שנים. לדבריה, התאהבה ביווני המבוגר ממנה בשלושים שנה. יש לה ממנו בת ובן. לא מאושרת, כי היא מרגישה את עצמה כאילו בבית כלא.
"אתם רואים את כל היופי מסביבכם. זה טוב למי שבא לבקר כאן לשבוע, חודש או חודשיים, אך לא לכל החיים. הגבר שלי, אינו הגבר הרומנטי שהכרתי. כל הרומנטיקה חלפה ואיננה. אינו מתעניין בי כלל וכלל. על אהבה והתעלסות אין על מה לדבר." קנינו ממנה כמה מוצרים של אומנות. ריחמנו עליה.



על ההר הייתה מסעדה מיוחדת במינה. קטנה ואינטימית. מאכלים ביתיים, מעשה ידיה על אישה יוונייה. מאכלים מוכרים: מוסאקה, אוסאבוקו, ועוד. אך טעמם של אלה לא בא אל פינו מאז שאנו מכירים מאכלים יווניים.
בערב יצאנו למועדון/מסעדה עם להקה יוונית שעשתה שמח. השמחה הגיעה לשיאה עם רקדנית יוונייה שרקדה ריקודי בטן שלא שונים מהריקודים המזרחיים של הערבים. הרקדנית הייתה חצי ערומה. שדיים עגולים וגדולים, וטבור עמוק. הצבע הדומיננטי של תלבושתה היה צבע האדמה, עם רקע צהוב. הרבה מטבעות זהב.
אומנותה התבטאה בהנעה נפרדת של האיברים. כתפיים, שדיים, אגן, בטן. כל איבר לחוד, או שני איברים יחד, כאשר בסופו של דבר היא מצרפת את כל האיברים האינטימיים ביותר. הגברים נסחפים ויוצאים בריקודים. הנשים מניעות בעיקר את הידיים, את האצבעות והאגן.
כמה נשים לסביות רקדו ביחד. גברים לא עניינו אותן. מי שהופיעה בשעות הבוקר עירומה, לא נתקלה בבעיה לקלף מעצמה הרבה ככל שניתן.

מנהיג החיזבאללה בלבנון, נאסראללה, מודיע מעל גבי גלי האתר כי קצין ישראלי, שהוא במילואים ואיש עסקים - נמצא בידי החיזבאללה. נאסראללה הוא פסיכולוג פר-אקסלנס. מאחר שהוא בדרך כלל אמין, דבריו נלקחו ברצינות. המערכת נכנסה לפאניקה. היו שהצביעו על האפשרות שזה אני, כקצין במילואים ואיש המקיים קשרים עסקיים עם לבנון. היה חשש כי קצין מודיעין, גם במישור האסופי וגם המחקרי, יהווה להם עניין, גם כגורם למיקוח ובעיקר כספק מידע חשוב ורגיש.
היה זה ביום שובי בחזרה מחו"ל. בדיעבד הסתבר שהמערכת הביטחונית, כשלא מצאה אותי, התקשרה לחברים שאולי יוכלו לתרום מידע. קיבלתי הודעה להתקשר לטלפון מסוים בדחיפות. כשהתקשרתי, שמעתי ברקע קולות של אנשים רבים. מישהי ענתה לטלפון. כששמעה שאני הוא המדבר, שמעתיה צורחת: "הוא חי. הוא חי!"
רק אז קלטתי את גודל האסון. רק אז הבנתי את שיחת הטלפון האחרונה שהגיעה אלי בטרם נסענו ללסבוס, מהאדם המזמין אותי לבוא לקפריסין. הייתה זו מלכודת. והרי אני מכיר את עצמי. היו לי בעבר קריאות דומות להגיע לקפריסין, או לאחרונה - לירדן. אלמלא ישבתי על מזוודות עם כרטיסי טיסה לאי לסבוס, הייתי על המטוס לקפריסין. ככה זה עובד. זו אינה רק הרפתקה, זה לצלוח את הרוביקון. במקום שיש קשיים - שם אני נמצא. כשמציבים בפני אתגרים, כמעט בלתי ניתנים להשגה, אני שם, כאילו כדי להוכיח שליכולתי אין גבולות.
התחלתי לשחזר לא רק את שיחת הטלפון המוזרה. המחשבות חולפות במהירות. מחשבות המתפרסות על תקופה ארוכה של שנים - מצטמצמות לדקות.
שהיתי במלון בלימסול. מהקבלה מסרו כי מישהו מחכה לי בלובי. מאחר שלא נקב בשמו, חשדתי שמשהו אינו כשורה. נקטתי אמצעי זהירות. עזבתי את החדר והגעתי למקום שיש לי בו מבט על האנשים הנמצאים במבואה, בעוד אני עצמי לא נראה. שני גברתנים בחזות מזרחית, כשאני בטוח שהם ערבים, המתינו. מבטיהם מעוררים חשד. נתתי להם להמתין שעה ארוכה, עד שהסתלקו.
סוחר ידוע ומוכר המתגורר בבירות, אתו עשיתי עסקים, החל מתעקש שאגיע לבירות. הנימה שבקולו לא מצאה חן בעיניי. הוא אמר לי שאם אגיע לבירות צפויה לי עסקה המניבה רווחים נאים.
שאלתי: "איך אגיע לבירות ואני אזרח ישראלי?"
"אל דאגה. העניין הוסדר. בקפריסין תקבל ויזה המאפשרת לך כניסה לבירות. דרכונך לא יוחתם. יש לי קשרים עם השלטונות, והם ניאותו לאפשר לך לבקר באחת הערים היפות והמקסימות.. נוכחותך כאן הכרחית. בלעדיה לא תתאפשר העסקה."
תשובתי אליו הייתה: "אני יודע שיש לך כוונות טובות. אני גם בטוח בקשריך עם השלטונות שיאפשרו לי כניסה ללבנון הנחשבת לשוויצריה של המזרח התיכון. הבעיה," הוספתי, "היא לא להיכנס, אלא לצאת."
לעצמי אמרתי דברים שלא אמרתי לו: יש מספיק גורמים עוינים שרוצים "ביקרי".לא רק החיזבאללה, אלא גם המודיעין הלבנוני והסורי.
בדרך כלל הגיעו הסוחרים הלבנונים מדרום לבנון למשרדי בתל אביב, בקבוצות. אחד סגר עסקה והאחרים שתו קפה. פעם אחת, כאשר סיימנו את הדיון בנושא אחת העסקאות, קם אחד האורחים שלא הכרתיו ואמר לי באלו המילים:
"יש לי טונה חשיש. אם תסכים לשתף אתי פעולה בנושא, מובטח לך להרוויח מיליונים. את ההעברה של החשיש לארץ תשאיר לי. כל שעליך לעשות הוא למצוא קונים לסחורה." על פי תנועת הגוף שלי, נראה שלא הבין, והוסיף "בשביל מה לך להתעסק בשטויות המכניסות לך כמה מאות דולרים? כאן אתה עושה שתי מכות, ואתה מסודר."
בדיעבד, אני סבור שהייתי צריך להתלונן עליו במשטרה, אך היה זה כאילו אני פוגע בהכנסת האורחים של אלה שאתם אני עושה עסקים. במקום זאת השבתי: "אני מעדיף להרוויח כמה מאות דולרים ולא להיכנס לבית הסוהר, שם אפסיד את המאות שהרווחתי." לסוחר שאותו אני מכיר היטב, לחשתי כשהיינו ביחידות שאני מבקש שלא לראות את איש הסמים.


אלה שטמנו פח ניסו לפתות אותי באמצעות נשים. גם הפעם היה זה בקפריסין. כשהמתנתי לאיש עסקים קפריסאי ממוצא לבנוני, שהפך להיות ידיד של ממש שאפשר לסמוך עליו, ניגשה אלי אישה וקראה לי בשמי.
"היי, מיסטר עיני." הייתה זו אישה מאוד נאה, בלונדית, לא נראה עליה שהיא ערבייה.
המבטא היה של רוסייה או אוקראינית.
"אני יודעת שאתה מחכה לחברים שלך. עד שיגיעו, הייתי רוצה להכירך מקרוב. אל תספר זאת לאיש, גם לא לחברים הקרובים לך. תשתדל לסיים אתם מהר. אקח אותך הלילה לווילה שם מתקיימת מסיבה שאתה לא תשכח לעולם. אתה תכיר אנשים שיקדמו את עסקיך. אחד מהם הוא מסעודיה. עשיר כקורח. אין לו בעיה לעשות עסקים עם ישראלים."

היא הוסיפה תוך שהיא שמה את ידה המהממת על ברכי:

"יש לי הפתעה בשבילך. לאחר המסיבה, מחכה לנו במרינה יאכטה מהסרטים.
שם, אתה ואני נרקיע שחקים. אני מקווה שאתה מבין למה הכוונה" הדגישה תוך
שהיא רומזת בעיניה הגדולות.
בעודי המום. גם עסקים עם סעודים וגם יאכטה? איני מספיק להשיב והיא
אומרת בחטף.:
"אני כבר אתקשר אליך" ועזבה.
עוד לא הספיקה להתרחק ואיש העסקים הלבנוני שהמתנתי לו הגיע ומיד
שאל אותי:
"מה רצתה הבחורה"?
"היא ניסתה להכיר לי סוחרים ערביים כולל סעודיים באיזו מסיבה"
"אתה לא הולך לשום מסיבה. תתרחק מכאלו משום שיש להן קשר
עם גורמים עוינים". והוסיף "אתה עוזב את המלון ומה שיותר
מהר".

איני יודע איך, אך כנראה שהיו להם, לאלה שטומנים פח, קשרים ענפים. עד היום אני בטוח בחשדות שלי. נדמה שהם הפעילו מקורות הן בנמל התעופה והן בבתי מלון. כנראה שפקידי הקבלה קיבלו הנחיות לדווח על כל ישראלי שמגיע, וזאת תמורת תשלום, כמובן.
כשראיתי שהטבעת מתהדקת ואין אפשרות להימלט, החלטתי לנקוט אמצעי מוכר. הסכמתי להיפגש אתה בשעות הערב, כשהיא אמורה לקחת אותי לאותה וילה, אך הפעם לפגישה עם לבנוני אמיד.
ניגשתי לפקיד הקבלה וביקשתי לסגור חשבון, כי אצטרך לעזוב למחרת בבוקר מוקדם. עצרתי מונית אקראית וביקשתי מהנהג להמתין מרחק של כמה צעדים מהמלון, בפינה שאיש לא יכול היה לשער שאני שם, גם אם הוא עוקב אחריי.
בנמל התעופה שילמתי מחיר כפול עבור טיסה לאתונה. בסניף אל-על עזרו לי להגיע לארץ ללא בעיות.
אלה היו מקצת המקרים שיכלו להסתיים בחטיפה, במיוחד זה שבו ניצלתי בזכות האי לסבוס...ובזכות עקשנותו של איש העסקים הלבנוני מקפריסין - כמאל שמו.
אני מגיע לארץ, עולה לדירתי שבקומה 7, פורק את מזוודותיי.
טלפון ממשרד ראש הממשלה. כך קראו לשירותי הביטחון במיוחד לשב"כ. בחור צעיר ביקש להיפגש אתי בדחיפות. היה זה לאחר שנודע כי קצין בדרגת אל"מ בשם טננבוים נשבה על ידי החיזבאללה. לא נודע איך הגיע לידיהם.קבעתי עם איש השב"כ בקפה מטילדה שבמעוז-אביב. בית-קפה, מסעדה הממוקם באחד המקומות המקסימים שבתל-אביב, משום שהוא מוקף עצי אוקליפטוס ואורן, מדשאות רחבות, שבילים מוסדרים וספסלים המיועדים למבקשים ליהנות מהפסטורליות ומהאוויר הצח.
הבחור לא היה מרשים במיוחד. הוא הגיע עם פנקס קטן שבו רשם את עיקרי הדברים שמסרתי אודות שיחת הטלפון המוזרה, ועל ניסיונות הפיתוי. הוא נהג כמו פסיכולוג שנותן לך לדבר ורק מקשיב, אלא שלהבדיל, הבחור נפתח בסופו של דבר.
"שמע, אתה לא נוסע בשלב זה לחו"ל, ובוודאי לא לקפריסין. אתה היית בעדיפות ראשונה להיחטף. אל תשאל שאלות. כשהודיעו שקצין ישראלי נחטף, היינו בטוחים שזה אתה. בדיעבד, היינו צריכים להזהיר אותך, כי הגיעו ידיעות על כוונות כאלו. הידיעות
אמרו שקצין המבצעים של החיזבאללה "עימאד מורנייה" החליט לחטוף אותך בשל
עברך הצבאי, המודיעיני האסופי המחקרי ופעילותך במסגרת "המוסד" "
"אם ידעתם, מדעו לא הזהרתם אותי?" שאלתיו.

"אמרתי לך לא לנבור. ידענו וגם ידענו שפניך מועדות לאי לסבוס. לא ראינו בכך סכנה. היה בטוח שאם היית מחליט לעלות על מטוס לקפריסין, היינו מונעים זאת."
נפרדנו לשלום. לא הייתי בטוח דבר אמת על כך שידע שיצאתי לאי לסבוס.

נשארתי יושב במקומי, נדהם.. לא שהייתה זו הפתעה בשבילי. לא אחת שאלה זו הטרידה אותי. אך עתה, כשאומרים לך זאת במפורש, אתה מתחלחל. אתה מהרהר: להיות בשבי של החיזבאללה, זה מסוג הדברים האיומים שיכולים לקרות לקצין בכלל, ולקצין מודיעין בפרט.
שיטות החקירה ותנאי השבי הם מהגרועים ביותר. אנשים אלה אינם בוחלים בשום אמצעי כדי להשיג את מטרתם. מכות, עינויים, היעדר שינה, תנאים סניטרים גרועים ואיומים חוזרים ונשנים. אמרתי לעצמי, הם בוודאי היו משתמשים במשפחתי ובילדיי כדי להשיג עוד ועוד. ככה עוברים ימים חודשים ושנים ואתה נמק בכלא. אין לך מידע. אתה מקווה שאולי יבוא יום ותהיה עסקה של חילופי שבויים.
אבל אתה לא אתה. כשתתבצע העסקה אתה יוצא שבר כלי. אתה חולה, ושום דבר בעולם לא יחזיר אותך למה שהיית. החיוך והצחוק נמחקו. אין לך כוח. איך תחזור לקרובים אליך ביותר, כשאתה קנה רצוץ? הרי הם, הקרובים אליך, נשענו עליך והיו בטוחים שתהיה להם למשענת כל ימי חייהם. אכזבת אותם. ועם תחושה קשה זו אינך יכול לחיות.
השכמה. מוקדם בבוקר. בכל יום מתקצרות שעות השינה. אינך מצליח ללכת בחצר בית הכלא. הליכה כזו מיועדת למשתפי פעולה, במיוחד אלה המסגירים את חבריהם. בריאותך הולכת ונחלשת עוד ועוד. אתה מנסה לעשות כמה כפיפות כדי לשמור על שפיות ובריאות, אך כשתופסים אותך בזה הנך מושלך שוב לצינוק. אם אתה זוכה למרק של מים מעופשים - אתה בר מזל.
דבריו של הבחור מהשב"כ מהדהדות ואינן מרפות. "אתה, יומי, היית מועמד עדיף מבחינתם, והם טמנו לך פח, בכל פעם מחדש. המלכודת האחרונה הייתה בקפריסין, בשיחת טלפון תמימה שהזמינה אותך לעשות עסקים."
זה לא מרפה. מחשבה רודפת מחשבה. מה היה אילו? ואתה מודע לעובדה שמאחורי
כל אלה עומד לא אחר מאשר עימאד מורנייה - קצין המבצעים החריף שלא נרתע
ממאומה ולא עושה חשבון אפילו לא עם אלוהים.


ואני אומר לעצמי, הרי אצל החיזבאללה יש מטרה. המטרה אינה הענשה בעוון הברחת סמים. המטרה להשפיל, ולשבור עד השגת המידע שהם רוצים. אחרי זה הם זורקים אותך
לתא כדי שתימק שם. עתה בא שלב הנקמה. אתה אינך דרוש להם עוד, כי השיגו את כל מבוקשם מבחינתם.

אני מהרהר : "היית זהיר יומי"
ואני משיב לעצמי כמובן.
"לא. לא היית זהיר כלל וכלל. אפשר לומר שהיית הרפתקן, כי היית מוכן להגיע לכל מקום ואפילו המסוכן ביותר ובלבד להוכיח את יכולתך בעסקים".
עם זאת אני חייב לומר, שאולי לא זהיר, אך נוקט בצעדים כדי לא להיכנס למלכודת.
כך היה כשסירבתי בעדינות להצעה של סוחר מבירות להגיע לבירות. כלומר לא להגיע
לארץ שממנה לא תוכל לצאת. כך היה שלא התפתיתי לעסוק בסמים, על אף הפיתוי העצום והרווחים הקלים. וכך היה שלא התפתיתי לאותה בחורה סקסית, שהזמינה אותי
למסיבה עם הסעודים והסורים ולאחר מכן לבילוי שמימי ביאכטה.

מצמרר לחשוב מה היה קורה אילו עימאד מורנייה היה מצליח לחטוף אותי
ואיך זה היה להיפגש אתו פנים אל פנים. אני משוכנע שידו הייתה על העליונה.
הוא היה נהינה להוציא ממני את הסודות הכמוסים הטמונים בי.

ואולם זה לא קרה. תודה לאל.