משהו רע מאוד קורה לתקשורת הישראלית במלחמה הנוכחית. סימנים לכך נראו כבר לפני שנים אחדות - החל מאותו רגע שבו פרצו לתוך חיינו "מלחמות הרייטינג" בין הערוצים השונים המתחרים על ליבם של הצופים והקוראים. משהו רע מאוד קורה כאן, וזה מתבטא בשרלטנות עיתונאית שנהפכה לנורמה מקצועית.
בלהט האירועים האחרונים, בעקבות המלחמה על הבית שפרצה ב-12 ביולי 2006, ישנה תחושה המשותפת לרבים בציבור הישראלי שהתקשורת שלנו פועלת מתוך שחצנות, יוהרה, לגלוג ולעגנות שנהפכו לאופנה המשותפת לעיתונאים רבים מידי - הן בתקשורת הכתובה והן בזו האלקטרונית. הולך ומתחוור לציבור הישראלי כי ישנו נתק בין המדינה ותושביה לבין התקשורת הפועלת לעיתים מתוך מניעים זולים, אך בעיקר היא פועלת מתוך בורות שאין לה ולא כלום עם סיקור חדשות - שהוא בעיקרו גם שירות חשוב לציבור בעתות מלחמה ומצוקה.
הבורות והשרלטנות התקשורתית מולידה דיווח מוטעה, אם במזיד ואם בשל חוסר-מקצועיות הנובע בעיקר מכשל בהבנת האירועים ומעצלנות אינטלקטואלית של רבים מאנשי-התקשורת בישראל. העיתונות הצהובה, הרכילאית, השולית והחודרנית נהפכה בישראל לחלק מה"דיגניטי" של מקצוע. אף אחד לא בא בדרישות לתקשורת הישראלית ליתר מקצועיות כפי שאותה תקשורת מבקשת מאחרים לדייק בפרטים ולפעול במקצוענות - כמו שהיא באה בדרישות מפוליטיקאים או מרשויות ממשלתיות אחרות. את הספין התקשורתי שהתבטא פעם במשפט - "הקשר בין הון לשלטון", צריך להחליף ל"קשר בין הון לעיתון". מסתבר שלמושג הראשון אין בו כל ממש, בעוד שלמושג השני צריך להתייחס הרבה יותר ברצינות, שכן משהו רע מאוד קורה לתקשורת הישראלית בכללותה.
כל הרעות החולות של התקשורת הישראלית עלו וצצו ביתר-שאת במלחמה האחרונה, ודומה הוא כי מרבית העיתונאים הישראלים למעשה מסקרים מלחמה המתנהלת לכל היותר כ"משחק מחשב" שתוצאותיו בדרך כלל ידועות מראש. אנחנו נמצאים במלחמה אמיתית, רצינית, כאובה ומכאיבה: הצבא מבין את זה, הממשלה מבינה את זה, העורף מבין את זה, אך הצלע הרביעית שהיא התקשורת כנראה החליטה לנקוט בקו תבוסתני כדי לרפות את ידנו במלחמה הזו. זה נשמע רע מאוד, אך כנראה שזו האמת.
הציניות, הלגלוג, ההיסטריה והלעגנות נהפכו לקו-מנחה שיש להנחילו לציבור הנמצא במצב מלחמה כמה שבועות אחדים. התקשורת הישראלית אינה מבינה את תפקידה, אינה מבינה את גודל האיום, אינה רוצה לדעת על גודל האיום ואינה רוצה שמדינת ישראל ותושביה ינצחו במלחמה החשובה הזו. זו לא תקרית וזו לא היתקלות. זו מלחמה שאנחנו חייבים לנצח בה באמצעות הצבא, באמצעות העורף ובאמצעות התקשורת. זו מלחמה שבה אנחנו חייבים להביס בכל מחיר את חיזבאללה, שאם לא כן, זו תהיה בכיה לדורות. אין מקום להגזמות על גודל האתגר, אך גם אסור לנו לגמדו ולהופכו למעין משחק-כדורגל שבו התקשורת שלנו מסקרת אותו מהטריבונה. הציבור הישראלי אינו זקוק לעוד גוף או"מניקי אנטי-ישראלי שיחווה את דעתו על האירועים. כשם שהתקשורת באה לעיתים קרובות בדרישות להתנהגות נאותה של הציבור ונבחריו, יש לנו את אותה הזכות והחובה לדרוש ממנה את מה שהיא דורשת מאחרים, ואף יותר בעיקר בשעה הזו.
כבר בימים הראשונים של המלחמה התברר לצופים שמשהו מאוד מביש עולה וצץ בתקשורת הישראלית שקיבל ביטוי יוצא-דופן ב-26 ביולי 2006, ביום בו נהרגו 8 חיילי צה"ל בקרב על בינת-ג'בייל. התברר כי העורף הישראלי שידר הרבה יותר עוצמה ואיפוק מהתקשורת שהתנהלה על-פי כל כללי היסטריה וההתרפסות מול האויב - וזו היתה התרפסות מבישה ששירתה אך ורק את האויב.
התקשורת הישראלית בנתה את תדמיתו של חסן נסראללה בציבור, והיא ממשיכה להעצים את דמותו למרות כל המפלות והאבדות שהוא סופג. זו אותה תקשורת שבנתה את ערפאת שסירס את התגובה הישראלית למסע הרצחני שלו כלפי תושבי מדינת ישראל. זו אותה תקשורת המחפשת כישלון ישראלי שולי כדי להופכו לסיפור המרכזי שמראה על כלל הצבא, או על כלל המדינה, או על כלל תושביה. הלהיטות הזו לחכות בפינה בצפייה דרוכה לכל כישלון ישראלי כדי להעצים עוד יותר את האויב, הגיעה לשיאים ביום בו נהרגו 8 חיילי צה"ל. זו לא סתם בושה - זו תבוסתנות.
אנשי תקשורת אחדים מסתתרים מאחורי הטענה כי "התקשורת השתנתה". התקשורת אולי השתנתה, אך האויב לא השתנה, הצורך במורל ציבורי בעת מלחמה אינו צריך להשתנות, והאחריות התקשורתית כלפי המדינה ותושביה בעתות מצוקה ומלחמה לעולם אינם צריכים להשתנות. אך במסגרת השרלטנות העיתונאית שמאפיינת את התקשורת הישראלית, מעטים מצליחים להבין כי התקשורת אינה צריכה להשתנות ביסודות העיקריים שלה הנוגעים לדיווח ענייני ופרשנות שתהיה מבוססת ככל האפשר על עובדות ולא רק על דעות. דעה אינה עובדה, ובל יהפכו לנו את היוצרות מהו דיווח עיתונאי גם בעידן הטכנולוגי של ריבוי ערוצים. יש לנו זכות מוסרית וחובה ציבורית לדרוש שתהיה לנו תקשורת אחראית ואמינה - איכות ואיפוק הן לא מילים גסות.
בלהט האירועים האחרונים, בעקבות המלחמה על הבית שפרצה ב-12 ביולי 2006, ישנה תחושה המשותפת לרבים בציבור הישראלי שהתקשורת שלנו פועלת מתוך שחצנות, יוהרה, לגלוג ולעגנות שנהפכו לאופנה המשותפת לעיתונאים רבים מידי - הן בתקשורת הכתובה והן בזו האלקטרונית. הולך ומתחוור לציבור הישראלי כי ישנו נתק בין המדינה ותושביה לבין התקשורת הפועלת לעיתים מתוך מניעים זולים, אך בעיקר היא פועלת מתוך בורות שאין לה ולא כלום עם סיקור חדשות - שהוא בעיקרו גם שירות חשוב לציבור בעתות מלחמה ומצוקה.
הבורות והשרלטנות התקשורתית מולידה דיווח מוטעה, אם במזיד ואם בשל חוסר-מקצועיות הנובע בעיקר מכשל בהבנת האירועים ומעצלנות אינטלקטואלית של רבים מאנשי-התקשורת בישראל. העיתונות הצהובה, הרכילאית, השולית והחודרנית נהפכה בישראל לחלק מה"דיגניטי" של מקצוע. אף אחד לא בא בדרישות לתקשורת הישראלית ליתר מקצועיות כפי שאותה תקשורת מבקשת מאחרים לדייק בפרטים ולפעול במקצוענות - כמו שהיא באה בדרישות מפוליטיקאים או מרשויות ממשלתיות אחרות. את הספין התקשורתי שהתבטא פעם במשפט - "הקשר בין הון לשלטון", צריך להחליף ל"קשר בין הון לעיתון". מסתבר שלמושג הראשון אין בו כל ממש, בעוד שלמושג השני צריך להתייחס הרבה יותר ברצינות, שכן משהו רע מאוד קורה לתקשורת הישראלית בכללותה.
כל הרעות החולות של התקשורת הישראלית עלו וצצו ביתר-שאת במלחמה האחרונה, ודומה הוא כי מרבית העיתונאים הישראלים למעשה מסקרים מלחמה המתנהלת לכל היותר כ"משחק מחשב" שתוצאותיו בדרך כלל ידועות מראש. אנחנו נמצאים במלחמה אמיתית, רצינית, כאובה ומכאיבה: הצבא מבין את זה, הממשלה מבינה את זה, העורף מבין את זה, אך הצלע הרביעית שהיא התקשורת כנראה החליטה לנקוט בקו תבוסתני כדי לרפות את ידנו במלחמה הזו. זה נשמע רע מאוד, אך כנראה שזו האמת.
הציניות, הלגלוג, ההיסטריה והלעגנות נהפכו לקו-מנחה שיש להנחילו לציבור הנמצא במצב מלחמה כמה שבועות אחדים. התקשורת הישראלית אינה מבינה את תפקידה, אינה מבינה את גודל האיום, אינה רוצה לדעת על גודל האיום ואינה רוצה שמדינת ישראל ותושביה ינצחו במלחמה החשובה הזו. זו לא תקרית וזו לא היתקלות. זו מלחמה שאנחנו חייבים לנצח בה באמצעות הצבא, באמצעות העורף ובאמצעות התקשורת. זו מלחמה שבה אנחנו חייבים להביס בכל מחיר את חיזבאללה, שאם לא כן, זו תהיה בכיה לדורות. אין מקום להגזמות על גודל האתגר, אך גם אסור לנו לגמדו ולהופכו למעין משחק-כדורגל שבו התקשורת שלנו מסקרת אותו מהטריבונה. הציבור הישראלי אינו זקוק לעוד גוף או"מניקי אנטי-ישראלי שיחווה את דעתו על האירועים. כשם שהתקשורת באה לעיתים קרובות בדרישות להתנהגות נאותה של הציבור ונבחריו, יש לנו את אותה הזכות והחובה לדרוש ממנה את מה שהיא דורשת מאחרים, ואף יותר בעיקר בשעה הזו.
כבר בימים הראשונים של המלחמה התברר לצופים שמשהו מאוד מביש עולה וצץ בתקשורת הישראלית שקיבל ביטוי יוצא-דופן ב-26 ביולי 2006, ביום בו נהרגו 8 חיילי צה"ל בקרב על בינת-ג'בייל. התברר כי העורף הישראלי שידר הרבה יותר עוצמה ואיפוק מהתקשורת שהתנהלה על-פי כל כללי היסטריה וההתרפסות מול האויב - וזו היתה התרפסות מבישה ששירתה אך ורק את האויב.
התקשורת הישראלית בנתה את תדמיתו של חסן נסראללה בציבור, והיא ממשיכה להעצים את דמותו למרות כל המפלות והאבדות שהוא סופג. זו אותה תקשורת שבנתה את ערפאת שסירס את התגובה הישראלית למסע הרצחני שלו כלפי תושבי מדינת ישראל. זו אותה תקשורת המחפשת כישלון ישראלי שולי כדי להופכו לסיפור המרכזי שמראה על כלל הצבא, או על כלל המדינה, או על כלל תושביה. הלהיטות הזו לחכות בפינה בצפייה דרוכה לכל כישלון ישראלי כדי להעצים עוד יותר את האויב, הגיעה לשיאים ביום בו נהרגו 8 חיילי צה"ל. זו לא סתם בושה - זו תבוסתנות.
אנשי תקשורת אחדים מסתתרים מאחורי הטענה כי "התקשורת השתנתה". התקשורת אולי השתנתה, אך האויב לא השתנה, הצורך במורל ציבורי בעת מלחמה אינו צריך להשתנות, והאחריות התקשורתית כלפי המדינה ותושביה בעתות מצוקה ומלחמה לעולם אינם צריכים להשתנות. אך במסגרת השרלטנות העיתונאית שמאפיינת את התקשורת הישראלית, מעטים מצליחים להבין כי התקשורת אינה צריכה להשתנות ביסודות העיקריים שלה הנוגעים לדיווח ענייני ופרשנות שתהיה מבוססת ככל האפשר על עובדות ולא רק על דעות. דעה אינה עובדה, ובל יהפכו לנו את היוצרות מהו דיווח עיתונאי גם בעידן הטכנולוגי של ריבוי ערוצים. יש לנו זכות מוסרית וחובה ציבורית לדרוש שתהיה לנו תקשורת אחראית ואמינה - איכות ואיפוק הן לא מילים גסות.
ד"ר יוחאי סלע מתמחה בחברה, פוליטיקה ותקשורת במזרח-התיכון.
