מקור שמות לספרים סופרים מקבלים לעתים את השראתם לכותרת ספרם משירים של משוררים דוגמא קלאסית היא מקור שם הספר "למי צלצלו הפעמונים" זה לקוח מיצירה בת 23 פרקים ,שנכתבה בשנת 1620 ע"י המשורר האנגלי ג`ון דון (John Donne) בעת שחלה בטיפוס. בזמן מחלתו כתב את הספר "אדיקויות" (Devotions upon Emergent Occasions), בו הוא מתאר את תחושותיו בעת המחלה. באחד הפרקים הוא מזכיר על פעמון כנסיה, שהיה מצלצל מבכל פעם שמישהו חלה. למי מצלצל הפעמון שואל המשורר? ובמקור באנגלית הוא עונה: . No man is an island, entire of itself. (תרגום: אין אדם שהוא אי לעצמו),ותוספת: ולכן אל תשאל למי מצלצל הפעמון הוא מצלצל לך! לכן כשאתה שומע את צלצול הפעמון המודיע על מצוקה, never send to know for whom the bell tolls, אל תשאל לשאול למי הוא מצלצל . it tolls for thee: הוא מצלצל לך! מילים מפורסמות אלו שימשו לימים את ארנסט המינגווי ככותרת לספרו "למי צלצלו הפעמונים" העוסק במלחמת האזרחים בספרד. ובעצם מלחמת האזרחים בספרד היתה הפעמון שצלצל והודיע על מלחמת העולם הנוראה הקרבה. תופעה של סופרים המקבלים את השראתם לכותרת ספרם משירים של משוררים ידועה גם בספרות העברית. אחרי השואה הנוראה כתב המשורר, נתן אלתרמן, שיר בשם "תפילת נקם": בין היתר כתב בשיר: "יען פי בעפר ומחרפי צחק, יען פתע זקנתי כימי שמיים, תן לי שנאה אפורה כשק, וכבדה משאתה בשנתיים. אל חורפי החיים אלך לא חי..." הסופר יגאל מוסינזון, הוציא ב-1946 את קובץ סיפוריו הקצרים תחת הכותרת "אפורים כשק". שירים אלה ביטאו בעוצמה רבה את שנות המאבק לעצמאות שהיו רוויות בדם והזכירו במדת מה את חוויות השואה של אלתרמן,והמלים "תן לי שנאה אפורה כשק" שמשו השראה לכותרת ספוריו הקצרים של מוסינזון. תופעה דומה ניתן לראות בגלגולי שמותיו של הרומאן של משה שמיר שבסוף נקרא בשם "הוא הלך בשדות".זה הרומאן הראשון של הסופר משה שמיר שיצא לאוא ב-1947 ,בהוצאת ספריית פועלים).בשנת 1948,עוד בעיצומה של מלחמת העצמאות, העלה תיאטרון "הקאמרי" את המחזה "הוא הלך בשדות" שהיה המחזה הראשון שלאחר קום המדינה שתיאר את דמותו של הצבר המקדיש את נפשו על הקמת המולדת. כותרת הרומאן הוא וריאציה מתוך שיר של נתן אלתרמן, "האם השלישית",שנכלל בספרו "כוכבים בחוץ" ספר פולחן לאותו דור שגדל על ברכי השירים שבספר. משוררים לא מעטים הודו בהשפעה הגדולה וההשראה הגדולה ששאבו מקובץ שירים זה. קטע מהשיר הובא כמוטו של הרומאן שכתב שמיר, : "בני גדול ושתקן / ואני פה כותונת של חג לו תופרת / הוא הולך בשדות. הוא יגיע עד כאן. / הוא נושא בלבו כדור עופרת". שמיר התלבט רבות לגבי השם שיתן לרומאן. כתב יד מוקדם של הרומאן, הכולל עשרות מחברות, מלמד על גלגולו של הטקסט ודרכי התהוותו של הרומאן. בתחילה היה אמור היה הרומאן להקרא "דמעת החפים מחטא" שהוא ציטטה מתוך של השיר "בדרך נא אמון" שבספר "שירי מכות מצרים" גם של נתן אלתרמן. המלים המופיעות בשיר "...כי צדיק בדינו השלח, / אך תמיד, בעברו שותת, / הוא משאיר, כמו טעם מלח, / את דמעת החפים מחטא". אפשרויות אחרות לכותרת הרומאן שהגה שמיר היו מתוך קטעי שירה של ביאליק ושל פיכמן שגם בהן יש אווירה של מוות ומלות נהי והספד. המאמץ לכותרת הולמת מצד שמיר היתה לקשור אותה למותו הטרגי של גיבור הרומאן אורי ולאהבתו העזה למיקה אהבה שסופה כה טראגי ומר. החלטתו הסופית של שמיר לקרוא לרומאן "הוא הלך בשדות", נפלה כידוע על פי קטע השיר "האם השלישית" של נתן אלתרמן. בשיר האם השנייה מקוננת על בנה "הוא הולך בשדות" (לעומת השם שניתן בצורת עבר), ובנה המת הנושא בלבו כדור של עופרת תואם למות הגיבור אורי, שנהרג בתאונת אימונים.בדיעבד יצר שמיר צורה מטאפורית ספרותיתד ממשורר ננערץ עליו ועל בני דורו וכך גם נוצר מטבע לשוני שמשמעותו היא מעבר לכותרת הרומאן. בנסיונותיו אלה של שמיר למציאת כותרת הולמת בכותרת באו לידי ביטוי הכבוד וההערצה למשוררים גדולים שהעריך ביאליק, פיכמן ואלתרמן וראיית עצמו כממשיכם במסגרת הדור החדש של קום המדינה.
