פרס ישראל 

פרס ישראל הוא הפרס החשוב והיוקרתי ביותר שמעניקה מדינת ישראל. הענקת הפרס נערכת מדי שנה במוצאי יום העצמאות בירושלים, בטקס ממלכתי. בהענקת הפרס הוחל בשנת 1953, ביוזמתו של שר החינוך דאז, בן-ציון דינור (שגם זכה בפרס בשנת 1958 ובשנת 1973).


עקרונות הפרס
ועדות שופטים מגישות לשר החינוך את המלצתן להענקת הפרס. התחומים הראשיים שבהם מוענק הפרס הם:

מדעי היהדות, הרוח והחברה,
מדעי החיים ומדעים מדויקים,
תרבות ואמנות
מפעל חיים - תרומה מיוחדת לחברה ולמדינה (תחום זה נוסף בשנת 1972).
בתוך תחומים ראשיים אלה משתנים תחומי הפרס משנה לשנה, ומרביתם עוסקים בתחומי מחקר אקדמיים (חקר הכלכלה, כימיה, מדעי היהדות וכו'), המכוונים את הפרס לאנשי האקדמיה. פרסים בתחומים שמחוץ לאקדמיה הם הפרסים בתחומי התרבות והאמנות והפרס למפעל חיים - תרומה מיוחדת לחברה ולמדינה.

הפרס מוענק למי שגילו הצטיינות מיוחדת, מצוינות ופריצת דרך בתחומם או שתרמו תרומה מיוחדת לחברה בישראל. בדרך כלל ניתן הפרס ליחידים שהם אזרחי ישראל, אך לעתים הוא ניתן לקבוצה או לתאגיד. בשנת תשס"ב, למשל, הוענק הפרס למפעל חיים לקרן הקיימת לישראל.


ביקורת על פרס ישראל
לעתים נכרכת ההחלטה על מתן הפרס במחלוקת פוליטית עזה, המכוונת את מתן הפרס לאנשים שלא הרחיקו לכת בחריגה מהקונסנזוס. בשנת 1993 הוחלט על הענק הפרס לישעיהו ליבוביץ, ובעקבות המחלוקת שהתעוררה הוא סירב לקבלו. בשנת 2004 המליצה ועדת השופטים על הענקת הפרס לאמן יגאל תומרקין, אך שרת החינוך, התרבות והספורט, לימור לבנת, פנתה לוועדה בבקשה שתבחן מחדש המלצה זו.

לעתים נמתחת ביקורת על מעניקי הפרס על שלא העניקו אותו לראויים לו. דוגמה לכך היא הביקורת (או הצער) שהובעו על אי הענקת הפרס למשורר נתן יונתן.יש הטוענים כי יונתן היה מועמד ריאלי לקבלו בקטיגוריה של "זמר עברי" אך הוא לא נטה לקבלו בראותו בכך זילות כלפיו כמשורר.

נתן יונתן שהחל את פעילותו כמשורר באמצע שנות הארבעים שילם את המחיר שסגנונו המדבר אל כל לב והעשיר משך יוצרים בתחום ההלחנה האיכותית יותר והאיכותית פחות וכך נכנסו עשרות רבות של שיריו לשירונים המושרים בכל הזדמנות ,ומעל כל במה.

המימסד הספרותי או יותר נכון חבר השופטים שפסק על קבלת הפרס בתחום הספרות "לא אהב את זה" כי המשורר לדעתם הפך להיות "מפוזם מדי...".

תופעה הפוכה התבטאה בכך שאנשים שלהם הוענק הפרס סרבו לקבלו. ב-1968 החליטה ועדת פרס ישראל להעניק לראשונה פרס בקטגוריה של "תרומה מיוחדת לחברה ולמדינה" וביקשה להעניקו לראש הממשלה הראשון של ישראל, דוד בן גוריון. בן גוריון שלח מכתב לשר החינוך דאז, זלמן ארן, שבו הביע את סירובו לקבל את הפרס, בנימוק ש"לא מגיע לי פרס בעד מילוי חובתי לארצי".

ניתן להניח כי הניסיון להעניק את הפרס לבן גוריון היה בבחינת "יותר מאשר העגל רוצה לינוק הפרה רוצה להניק" - לו נענה בן גוריון בחיוב היה זה יותר בבחינת פרס למוסד "פרס ישראל" והוספת יוקרה לו. התקלה של יוזמי הענקת הפרס היתה שעיניהם טחו מראות שבן-גוריון יסרב לשתף פעולה בענין הן בשל אופיו והן בשל גישתו. ייתכן גם שבן-גוריון ראה בהענקת הפרס זילות של תרומתו למדינה, שכן שום פרס לא יכול היה לדעתו לבטא עשייה זו.

מקרה אחר של "סרבן" פרס: אורי זוהר שזכה בפרס בקטגוריה של קולנוע. באקט הסירוב שלו היה מן המחאה האנטי-מימסדית.

יש לציין לעומת זאת כי הפרופ. לייבוביץ' לא נמנה עם אלה שדחו את הפרס אלא אולץ בפירוש לוותר עליו על ידי גורמים ואישים שונים.המימסד הוכיח כי הוא לא בשל להעניק פרס לענק רוח בדמותו אם הוא לא נמצא בקונצנזוס שלו.

לעומת זאת הענקת פרס לאנשים על רקעם הפוליטי נתקל בביקורת לא מעטה ודוגמה לכך תשמש הביקורת על הענקת הפרס למבקרת המדינה לשעבר מרים בן-פורת אשר ניתן לה פרס על תרומתה לחברה(ראה תגובת בן-גוריון בענין).

באתר הרשמי של הפרס נאמר: "פרסי ישראל הוענקו למגוון רחב מאוד של אזרחי המדינה, לגברים ונשים...". נרד מעט לפרטים. ב-50 שנותיו הראשונות של הפרס הוא הוענק ל-515 יחידים, מתוכם 63 נשים (כ-12%). בשליש ממספר השנים לא נמצאה אפילו אשה אחת ראויה לפרס. עוד מציין האתר שהפרס הוענק לבני דתות שונות. ואכן, ארבעה שאינם יהודים זכו בפרס: מכרם חורי, השייח אמין טריף, אמיל חביבי ומרסל דיבוא.

חלק גדול מהציבור רואה עצמו ראוי לקבל את הפרס ועושה מאמצים עילאיים לעתים כדי לקבלו.
לא מדובר באנשים מתחומים שונים בחיים אשר לא מתנגדים להיות מועמדים כאשר מציעים אותם.
צדובר בכאלה שמפעילים לחצים שונים ומשונים כדי להיות מועמדים ריאליים לקבלת הפרס עד כדי הקמת "לובי" לעצמם המורכב מאישים הידועים כבעלי קשרים עם הקובעים מי ומי יקבל את הפרס באיזה תחום.
יש הנחה מקובלת כי ישנם אישים הרואים בפרס אלמנט כה יוקרתי עד כי הם מוכנים לשלם מכיסם את ערכו ולעתים אף יותר.במיוחד מדובר בסופרים ואנשים בתחום המול"ות שפרס לסופר מסויים יעלה את ערך מכירות ספריו בשוק.

היטיב לבטא מציאות זאת אברהם שלונסקי שלהיטותם של אנשי ספרות לקבל פרסים , זכתה מפי שלונסקי לכינוי "פרסטיטוציה", על משקל המלה הלועזית "פרוסטיטוציה"...


יש חוסר הגיון מסויים בהתפלגות של מקבלי הפרס ובאופן הענקתו.

יש מספר תחומים שניתן להגדירם אזוטוריים בהם מספר המועמדים לא מגיע למניין כמו:אגרונומיה,חכמת ישראל,חקר הקבלה,בלשנות שמית וכד', לעומת תחום כמו "תרומה לחברה" בו יש עשרות מועמדים אם לא מאות מדי שנה.


אחת הדרכים בהן ניתן לתקן עניין זה הוא על-ידי קביעת מתן תואר מקביל של "יקיר האומה", שיינתן במקביל לפרס ישראל לכתריסר אישים שתרומתם לחברה לא ניתנת לערעור.זה מין תואר המקביל מוניציפאלית לתואר "יקיר העיר" שניתן יחסית בכמות גורפת לעומת התואר אזרח כבוד של העיר הניתן יותר במשורה.
תואר זה לא יהיה מלווה במתן פרס כספי אך יספק אנשים טובים וראויים ויצמצם את מחול השדים החוזר על עצמו מדי שנה סביב קבלת פרס ישראל בתחום "תרומה לחברה".