אברהם שלונסקי 

אברהם שלונסקי (1900-1973), משורר ישראלי יליד אוקראינה, אחד מענקי השירה העברית החדשה שהטביע את חותמו על חיי הספרות בארץ גם בתחומי התרגום, העריכה והמחזאות, וקנה את עולמו כחדשן של השפה העברית, והודות לזה זכה לכינוי, מפי ליצני הדור, שקראוהו "לשונסקי".

קורות חייו
בהיותו בן 13 נשלח ארצה כדי ללמוד ב"גימנסיה הרצליה" בתל אביב. עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה חזר לרוסיה.

את שירו הראשון פירסם שלונסקי בעתון "השילוח", ב-1919. ב-1921 עלה ארצה כחלוץ, עבד בסלילת כבישים ובעבודות בניין ובו-זמנית תרם את חלקו לחיי התרבות בארץ בצורת פזמונים לבמות הסאטריות שפעלו אז, כמו גם לנשפי הפורים של תל-אביב, שהיו מסורת בתל אביב הקטנה. כבר אז ניכרה אצלו הנטייה לכתיבה שובבה ששובצו בה המצאות לשוניות. כמו כן ערך את המדורים הספרותיים בעיתונים אחדים.

אט אט הפך להיות נציג הקבוצה "המורדת" בשירת ביאליק ודורו, בעיקר בקלישאות שאפיינו אותה, וניסה ליצור שירה תוססת חדשה וצעירה, שלא התקבלה על-ידי הממסד הספרותי בארץ. עובדה זו באה לידי בטוי בכך שבמשך שנים שירת שלונסקי לא נלמדה בבית ספר לצד שירתם של ביאליק, טשרניחובסקי, שמעוני ואחרים.

בשנת 1933 ייסד את השבועון הספרותי "טורים", שזוהה עם חבורת "יחדיו" שבה היו חברים גם נתן אלתרמן ולאה גולדברג. כעורך נתן שלונסקי הזדמנויות למשוררים בראשית דרכם לפרסם את שיריהם. דליה רביקוביץ' זכתה להזדמנות כזו, כששירה הראשון פורסם ברבעון הספרותי "אורלוגין" אותו ערך שלונסקי.

במיוחד זכורה לטוב פעילותו המרגשת למען המשורר בוריס גפונוב שתרגם את האפוס הגרוזיני "עוטה עור הנמר" (מאת שותא רוסתוילי). הוא יזם את הוצאת התרגום העברי של היצירה, והיה בין הפעילים למען יאופשר לגפונוב לעלות ארצה. גפונוב, שלמד עברית מהאזנה לשידורי "קול ישראל", עלה בסופו של דבר לארץ כשהוא חולה מאוד וימיו ספורים. זכורה לצופי הטלוויזיה דאז, התמונה בה שלונסקי מלטף את ראשו של גפונוב באבהיות ואהבה, כאשר הלה שוכב על ערש הדווי שלו.

למרות היותו יוצר "שובב" לא התנתק שלונסקי מהמציאות הטראגית שמסביבו והביא אותה לידי ביטוי ביצירותיו. בפואמה "דווי" הוא מבכה את גורל הקורבנות במלחמת העולם הראשונה ואת גורל היהודים שסבלו מפוגרומים באוקראינה בימי המהפכה הבולשוויקית.

בתקופת השואה הוציא קובץ שירים בשם "ממחשכים" בו ביטא את רגשותיו מהתקופה האפלה ביותר שהיתה בתולדות המין האנושי, ובפרט הוא מבכה את גורל יהדות אירופה הדוויה.

בשנת 1967 זכה שלונסקי בפרס ישראל לספרות.

אברהם שלונסקי נפטר בתל אביב בשנת 1973.


מיצירתו
קובץ שיריו "אבני גוויל" כולל את יצירותיו כמשורר בוגר. "משירי הפרוזדור הארוך" הוא קובץ שבו הרהורים על מהות החיים והמוות.

שלונסקי נחשב גם למשורר ילדים ומהטובים שבהם. מכתביו:"עלילות מיקי מהו", "אני וטלי בארץ הלמה".

המחזה "עוץ לי גוץ לי" הפך לקלסיקה במחזאות הילדים, על גמד רשע, גבור אגדה גרמנית (רומפלשטיצכן).

בתרגום יצירות זרות ניכרת הייחודיות של שלונסקי וכבר מהשורות הראשונות בולט הסגנון השלונסקאי. שלונסקי תרגם ממיטב הקלסיקה העולמית: שייקספיר, צ'כוב, גוגול, רומן רולן ועוד.

בתרגומו הייחודי ל"המלט" (שלעברית תרגמוהו עוד כעשרים מתרגמים עד כה) ניכרת גם יחודיות לשונו. שלונסקי תירגם את שייקספיר מרוסית, שכן לא שלט בשפה האנגלית, אך גם תרגום זה מכלי שני, לא פגע באיכות התרגום.

כשהמלט פונה לאמו גרטרוד שלא תשכב עם דודו קלאודיוס, שרצח את אביו, אצל שלונסקי זה מובע במלים: "מינעי דודייך מדודי", בעוד שבתרגום מקביל אחר זה נשמע כ-"אל תעלי על יצועי דודי".


מהברקות שלונסקי
כשישב בכסית ועברו נערות צעירות זקופות חזה פלט: "הרי החדשות ועיקרן תחילה..."
על תיאטרון המטאטא :"מעט התה שנשאר מהקומקום" ("הקומקום" - תיאטרון שקדם לו).
על נערה שרצתה להגיש לו פרח: "פה רך ברצון אקבל ממך!", אבל התכוונתי בחית, ניסתה הנערה להסביר, "את החטא אני לוקח על עצמי" השיב שלונסקי.
גם הטקסט המזעזע הבא הוא משל שלונסקי: "אנס לחדר נכנס, הפשיל המכנס, אנס ונס, אנה נס???".

מחידושי שלונסקי
שזיפונית: נערה יפה ושזופה.
שגר-פגר: אמבולנס.
פלירט: דרך-עגב.
פרמיירה: הצגת בכורה.
רדיוט: מי שהולך ורדיו-טרנזיסטור צמוד לאזנו.
בגידת אשה לראשונה: קרן היסוד...
בגידת אותה אשה שהפכה לדרך-קבע: קרן קיימת...
פרשנותו לגבי מהות בית הקפה "אררט" , שבתל-אביב הקטנה, בה ישבו סופרים שהפרוטה לא היתה מצויה בכיסם : זהו נוטריקון של אני רוצה רק טה.
להיטותם של אנשי ספרות לקבל פרסים , זכתה מפי שלונסקי לכינוי "פרסטיטוציה", על משקל המלה הלועזית "פרוסטיטוציה".
ולמי שנשאר טעם של עוד , כל השאר כתוב ב"מילון לחידושי שלונסקי" שיצא לאור בכמה מהדורות.