במבוא לספרה החדש , כותבת ד"ר חנה ספרן על המוטיבציה להוצאתו: "העניין והחשיבות של ספר זה אינם בחשיפתה של היסטוריה נסתרת אלא בחשיפתה של היסטוריה אשר לא נמצאה חשובה דייה להיות חלק מן ההיסטוריה של החברה בישראל". (ע' 18)
עובדת היותה של ההיסטוריה הנשית היסטוריה מועלמת ומוכחשת היא אבן יסוד בתפיסה הפמיניסטית בכלל, אלא שכאן מתווסף תהליך מסוכן אף יותר: זכויות הנשים שכבר הושגו אינן מיוחסות על ידי כלל ציבור הנשים הישראליות למאבק ייחודי, עיקש ומצליח של התנועה הפמיניסטית בישראל.
זכות הבחירה, והגישה המתרחבת למוקדי השכלה ולהשתלבות בשוק העבודה נתפסות כחלק מאיזה תהליך הסטורי כללי. נשים בעלות עוצמה אינן יודעות מה הן חבות בהווה למאבקיי נשים בעבר.
אז מה? תשאלנה, מה כל כך חשוב לדעת שהיו כאן נשים שנאבקו בשנות העשרים על זכות הבחירה ובשנות השבעים על שחרור האישה? שאלה זו נוגעת ללב ליבו של הצורך האנושי בזיכרון היסטורי : הזיכרון ההיסטורי מעצב את התודעה בהווה.
אם נשים היום סבורות שתהליך כללי כל שהוא הביאן לעמדה נוחה יותר בחיים ולאפשרויות רבות יותר משהיו לאמהותיהן , הרי שה"תהליך" הזה אינו ניתן לעצירה - במובן מסוים הוא תולדה של הקדמה , המודרנה, הטכנולוגיה והשתלשלות העניינים הכללית- תהליך שלא ניתן להחזירו אחורה או לבטל את השלכותיו . במילים אחרות, מה שלא נעשה בידי אדם, לא יופר בידי אדם.
אלא שלא כך הוא: תהליך השתלבותן של נשים בחברה הישראלית הוא תולדה של מאבקים מרים שלצידם הישגים ותבוסות של קבוצות נשים ישראליות שפעלו והקדישו את חייהן לזכויות הנשים בישראל בשני גלים גדולים : הגל של שנות העשרים שנושאו היה זכות הבחירה כמו גם השתלבות האישה בבנין הארץ והחברה החדשה, והגל של שנות השבעים שנושאו היה מאבק על המבנה החברתי כולו , מאבק שהכניס מונחים של דיכוי ושיחרור לתפיסה החברתית.
עצם הידיעה שמה ש"יש לנו" לא ניתן לנו כך סתם, אלא שנשים נאבקו עליו ,שלמו מחיר אישי והתקינו זהות פמיניסטית נשית חיונית - נותן כוח ומשמעות, ומן הראוי שגם יצור מחויבות להמשך המאבק כאשר זכויות נשים בהווה נמצאות בסכנה . הדברים הללו נכתבים במדינה שהיא אחת המובילות בסחר בנשים בעולם, והפורנוגרפיה נעשתה בה שגורה ולגיטימית. הם נכתבים במקום בו מערכת החקיקה אינה חלה על דיני האישות ומוסרת את גורלן של נשים לרבנים ולדיינים. הם נכתבים במציאות שבה מפורק בהתמדה הכוח הכלכלי של הנשים באמצעות קיצוץ מתמשך ב"הוצאות הציבוריות" . הם נכתבים במקום בו רצח נשים במשפחה עולה בהתמדה. הדברים הללו נכתבים במקום שממתין לגל שלישי של התעוררות פמיניסטית.
עתידן של נשים צעירות רבות היום מותנה ביכולתן להבין את עצמן ומקומן בחברה הישראלית כקבוצה בעלת צרכים נפרדים מגברים, וככזו יהיה עליה להיאבק כדי להישמע, ולהיאבק כדי לקבל מקום ראוי.
אם אין לנו זיכרון היסטורי - מאין נוכל לקבל את ההכרה כי עלינו לפעול? מאין נקבל את ההכרה כי חוסר אונים וייאוש אינם צורת ההתייחסות היחידה למציאות?
מהבחינה הזאת, ספרה של חנה ספרן הוא הדבר הנכון בזמן הנכון: באמת כדאי להיזכר איך נראו החיים כש"זכויות האדם" לא כללו נשים....
השיחה עם חנה ספרן, נעשית בבית קפה באוניברסיטת חיפה: מידי רגע חולפות לידינו נשים מכל גיל, וצבע. המרחב הציבורי עמוס נשים : חנה אומרת שלכל אישה יש סיפור . כל אישה היא היסטוריה . אולי בגלל זה היא בחרה לכתוב היסטוריה שבעל פה...
כי המחקר של חנה הוא מחקר על סיפורן וזיכרונותיהן של נשים שעשו במו ידיהן מהפיכה - ובמובן הכי מיידי - זה גם סיפורה שלה - למרות שאי אפשר להוציא ממנה משפט אחד בלי שהיא תפרגן לכל אישה שהיתה מאז ומעולם בסביבתה: צריך להוציא ממנה ממש בכוח התייחסות- עצמית רצופה.... בכל רגע היא משלבת בתוך דבריה עוד סיפור על האישה המדהימה הזאת שעשתה את הדבר המופלא ההוא ועוד אנקדוטה על האישה הנפלאה ההיא שמעשיה החיוניים ופורצי הדרך לא ניתנים לשיעור.. תוך חמש דקות של שיחה כבר יושבות לידנו אולי עוד עשר נשים שאני מתה להכיר....חלקן כבר מתות..
וזה הדבר שחנה ספרן רצתה יותר מכל :לתעד את סיפורי הנשים הללו - חלקן חברותיה - לפני שהם ייעלמו מהעולם כי זה היה ברור שברגע שהזיכרון ההסטורי הפרטי יעלם , איש לא ישלה אותו מתוך המצולות אל הזיכרון ההסטורי הקולקטיבי.
מדוע זה כך?
כותבת ספרן "עד זמן לא רב היתה ההיסטוריה של נשים בישראל מוצנעת בהיסטוריה הציונית והיישובית. נשים נחשבו לחלק מן העולם הגברי ללא צורך בהתייחסות מיוחדת. ההיסטוריוגרפיה הישראלית שנטתה לגולל את הנרטיב ההסטורי של המנצחים ולהתעלם מקבוצות אחרות היתה בעיקרה בעלת אוריינטציה פוליטית צבאית. האידיאולוגיה והחלום על חברה חדשה ועל דמות היהודי החדש לא הכילו את הנשים." ע' 15
אלא שהדברים הם אפילו מורכבים יותר: לא היה כאן רק היסח דעת של מבט כללי שהחמיץ את הנשים היה כאן משהו נוסף : יצירת מיתוס שיוויון ייחודי שלא היה ולא נברא.
בחסות התחושה חסרת הבסיס שהיתה לנשים בישראל כי הן "שוות זכויות" הודברה כל תחושה מנוגדת מפאת מציאות החיים:
פרופסור דבורה ברנשטיין, למשל, חשפה את השקריות של מיתוס ה"חלוצה שוות הזכויות" במחקריה שהראו מציאות חיים של חלוצות הפועלות דווקא בתפקיד מסורתי קלאסי של נשים מטפלות בגברים.
נשים נושלו במציאות , אך חשו שוות או לפחות, חסרות זכות לזעום, בעטיו של מיתוס השוויון.
כאן מסתבר הקשר העמוק בין הגל הראשון של שנות העשרים ובין הגל השני של שנות השבעים: הנשים של שנות השבעים חשפו את המיתוס השקרי של השוויון שטופח במשך חמישים שנה , ובכך נוצר הד חזק לפעולה ולתחושה שלהן כי האופן בו הן קראו את המציאות הישראלית היה נכון תמיד: האישה בישראל מופלית בהתמדה ונתונה לדיכוי - כל השאר הוא ציפוי אידיאולוגי שקרי שנוצר כתוצאה מהשכחת ההיסטוריה האמיתית של מאבקיי הנשים על זכות הבחירה ועל שותפותן בבניית החברה .
הגל של שנות השבעים עלה, אם כן, כשהוא ניזון בסוג של כמיהה לתיקון ההווה גם בשמן של הנשים שנאבקו כאן בשנות העשרים.
ספרן אומרת שנוצרה בישראל מחזוריות מסויימת של מלחמה- ולאחריה פרץ של מרי חברתי ואז , שוב, מלחמה חדשה : בין 1971-1973 נוצר חלון בין מלחמת ההתשה ומלחמת יום כיפור: בשנתיים הללו היו שתי מהפכות הפמיניסטית ומהפיכת הפנתרים השחורים. "זה נשמע נורא", אומרת ספרן , "אבל תמיד שנוצרים תנאים של מהפיכה חברתית או אזרחית , מתחילה כאן מלחמה חדשה".
מיסודו, הפמיניזם של שנות השבעים היה רדיקלי במובן זה שהוא שאף לשינוי של החברה מיסודה, בכך שהוא שאף לפרק את השיח הכוחני וההיררכי , ובכך נפתח פתח לתודעה פמיניסטית שתישזר מעתה בכל תחום שקשור בביקורת חברתית ופוליטית : מאבקים של עניים, של נשים ערביות , לסביות , מזרחיות , מאבקים לאיכות הסביבה ולביקורת הקפיטליזם וצרכנות היתר של החברה המתועשת.
למרות כל זאת , חקר הנשים, לימוד מגדר והתעסקות בחומרים שקשורים לנשים דן חוקרות רבות לצדדיות אקדמית ולמקום נמוך ברשימת מקבלות ההטבות והתפקידים האקדמיים.
אין תימה שההיסטוריה הנשית מוכחשת : היא פשוט לא תורמת לקאריירה של אף חוקר ובוודאי לא לזאת של חוקרת.
זאת אינה מטריה סקסית במובן של הכרה אקדמית ובוודאי שלא מפתח לקידום אישי.
בעולם שבו בקשת האמת משולבת עם בקשת הלחם, לא צריך לעשות הרבה כדי שהיסטורית הנשים תושתק ותוכחש: כל מה שצריך הוא ליצור סיטואציה שרק באקדמיה ניתן יהיה לנהל מחקר או כפי שהדברים נוסחו על ידי לואיז ג'ונסון:
" פמיניזם היא תנועה אישית ופוליטית בעלת מודעות עצמית, שעובדת בקולקטיב, בדרך לא הירארכית לשים קץ לדיכוי הנשי. האקדמיה הינה זרוע ממסדית של המדינה שמשמרת את הסדר החברתי הקיים, בראש ובראשונה דרך ייצור ומחזור של ידע" .
והנה הסיבה הטובה ביותר מדוע כל כך חשוב לחקור , ללמד ולהציף אל התודעה את ההיסטוריה של הפמיניזם בישראל.
חנה ספרן, לא רוצות להיות נחמדות . פרדס, 2006
עובדת היותה של ההיסטוריה הנשית היסטוריה מועלמת ומוכחשת היא אבן יסוד בתפיסה הפמיניסטית בכלל, אלא שכאן מתווסף תהליך מסוכן אף יותר: זכויות הנשים שכבר הושגו אינן מיוחסות על ידי כלל ציבור הנשים הישראליות למאבק ייחודי, עיקש ומצליח של התנועה הפמיניסטית בישראל.
זכות הבחירה, והגישה המתרחבת למוקדי השכלה ולהשתלבות בשוק העבודה נתפסות כחלק מאיזה תהליך הסטורי כללי. נשים בעלות עוצמה אינן יודעות מה הן חבות בהווה למאבקיי נשים בעבר.
אז מה? תשאלנה, מה כל כך חשוב לדעת שהיו כאן נשים שנאבקו בשנות העשרים על זכות הבחירה ובשנות השבעים על שחרור האישה? שאלה זו נוגעת ללב ליבו של הצורך האנושי בזיכרון היסטורי : הזיכרון ההיסטורי מעצב את התודעה בהווה.
אם נשים היום סבורות שתהליך כללי כל שהוא הביאן לעמדה נוחה יותר בחיים ולאפשרויות רבות יותר משהיו לאמהותיהן , הרי שה"תהליך" הזה אינו ניתן לעצירה - במובן מסוים הוא תולדה של הקדמה , המודרנה, הטכנולוגיה והשתלשלות העניינים הכללית- תהליך שלא ניתן להחזירו אחורה או לבטל את השלכותיו . במילים אחרות, מה שלא נעשה בידי אדם, לא יופר בידי אדם.
אלא שלא כך הוא: תהליך השתלבותן של נשים בחברה הישראלית הוא תולדה של מאבקים מרים שלצידם הישגים ותבוסות של קבוצות נשים ישראליות שפעלו והקדישו את חייהן לזכויות הנשים בישראל בשני גלים גדולים : הגל של שנות העשרים שנושאו היה זכות הבחירה כמו גם השתלבות האישה בבנין הארץ והחברה החדשה, והגל של שנות השבעים שנושאו היה מאבק על המבנה החברתי כולו , מאבק שהכניס מונחים של דיכוי ושיחרור לתפיסה החברתית.
עצם הידיעה שמה ש"יש לנו" לא ניתן לנו כך סתם, אלא שנשים נאבקו עליו ,שלמו מחיר אישי והתקינו זהות פמיניסטית נשית חיונית - נותן כוח ומשמעות, ומן הראוי שגם יצור מחויבות להמשך המאבק כאשר זכויות נשים בהווה נמצאות בסכנה . הדברים הללו נכתבים במדינה שהיא אחת המובילות בסחר בנשים בעולם, והפורנוגרפיה נעשתה בה שגורה ולגיטימית. הם נכתבים במקום בו מערכת החקיקה אינה חלה על דיני האישות ומוסרת את גורלן של נשים לרבנים ולדיינים. הם נכתבים במציאות שבה מפורק בהתמדה הכוח הכלכלי של הנשים באמצעות קיצוץ מתמשך ב"הוצאות הציבוריות" . הם נכתבים במקום בו רצח נשים במשפחה עולה בהתמדה. הדברים הללו נכתבים במקום שממתין לגל שלישי של התעוררות פמיניסטית.
עתידן של נשים צעירות רבות היום מותנה ביכולתן להבין את עצמן ומקומן בחברה הישראלית כקבוצה בעלת צרכים נפרדים מגברים, וככזו יהיה עליה להיאבק כדי להישמע, ולהיאבק כדי לקבל מקום ראוי.
אם אין לנו זיכרון היסטורי - מאין נוכל לקבל את ההכרה כי עלינו לפעול? מאין נקבל את ההכרה כי חוסר אונים וייאוש אינם צורת ההתייחסות היחידה למציאות?
מהבחינה הזאת, ספרה של חנה ספרן הוא הדבר הנכון בזמן הנכון: באמת כדאי להיזכר איך נראו החיים כש"זכויות האדם" לא כללו נשים....
השיחה עם חנה ספרן, נעשית בבית קפה באוניברסיטת חיפה: מידי רגע חולפות לידינו נשים מכל גיל, וצבע. המרחב הציבורי עמוס נשים : חנה אומרת שלכל אישה יש סיפור . כל אישה היא היסטוריה . אולי בגלל זה היא בחרה לכתוב היסטוריה שבעל פה...
כי המחקר של חנה הוא מחקר על סיפורן וזיכרונותיהן של נשים שעשו במו ידיהן מהפיכה - ובמובן הכי מיידי - זה גם סיפורה שלה - למרות שאי אפשר להוציא ממנה משפט אחד בלי שהיא תפרגן לכל אישה שהיתה מאז ומעולם בסביבתה: צריך להוציא ממנה ממש בכוח התייחסות- עצמית רצופה.... בכל רגע היא משלבת בתוך דבריה עוד סיפור על האישה המדהימה הזאת שעשתה את הדבר המופלא ההוא ועוד אנקדוטה על האישה הנפלאה ההיא שמעשיה החיוניים ופורצי הדרך לא ניתנים לשיעור.. תוך חמש דקות של שיחה כבר יושבות לידנו אולי עוד עשר נשים שאני מתה להכיר....חלקן כבר מתות..
וזה הדבר שחנה ספרן רצתה יותר מכל :לתעד את סיפורי הנשים הללו - חלקן חברותיה - לפני שהם ייעלמו מהעולם כי זה היה ברור שברגע שהזיכרון ההסטורי הפרטי יעלם , איש לא ישלה אותו מתוך המצולות אל הזיכרון ההסטורי הקולקטיבי.
מדוע זה כך?
כותבת ספרן "עד זמן לא רב היתה ההיסטוריה של נשים בישראל מוצנעת בהיסטוריה הציונית והיישובית. נשים נחשבו לחלק מן העולם הגברי ללא צורך בהתייחסות מיוחדת. ההיסטוריוגרפיה הישראלית שנטתה לגולל את הנרטיב ההסטורי של המנצחים ולהתעלם מקבוצות אחרות היתה בעיקרה בעלת אוריינטציה פוליטית צבאית. האידיאולוגיה והחלום על חברה חדשה ועל דמות היהודי החדש לא הכילו את הנשים." ע' 15
אלא שהדברים הם אפילו מורכבים יותר: לא היה כאן רק היסח דעת של מבט כללי שהחמיץ את הנשים היה כאן משהו נוסף : יצירת מיתוס שיוויון ייחודי שלא היה ולא נברא.
בחסות התחושה חסרת הבסיס שהיתה לנשים בישראל כי הן "שוות זכויות" הודברה כל תחושה מנוגדת מפאת מציאות החיים:
פרופסור דבורה ברנשטיין, למשל, חשפה את השקריות של מיתוס ה"חלוצה שוות הזכויות" במחקריה שהראו מציאות חיים של חלוצות הפועלות דווקא בתפקיד מסורתי קלאסי של נשים מטפלות בגברים.
נשים נושלו במציאות , אך חשו שוות או לפחות, חסרות זכות לזעום, בעטיו של מיתוס השוויון.
כאן מסתבר הקשר העמוק בין הגל הראשון של שנות העשרים ובין הגל השני של שנות השבעים: הנשים של שנות השבעים חשפו את המיתוס השקרי של השוויון שטופח במשך חמישים שנה , ובכך נוצר הד חזק לפעולה ולתחושה שלהן כי האופן בו הן קראו את המציאות הישראלית היה נכון תמיד: האישה בישראל מופלית בהתמדה ונתונה לדיכוי - כל השאר הוא ציפוי אידיאולוגי שקרי שנוצר כתוצאה מהשכחת ההיסטוריה האמיתית של מאבקיי הנשים על זכות הבחירה ועל שותפותן בבניית החברה .
הגל של שנות השבעים עלה, אם כן, כשהוא ניזון בסוג של כמיהה לתיקון ההווה גם בשמן של הנשים שנאבקו כאן בשנות העשרים.
ספרן אומרת שנוצרה בישראל מחזוריות מסויימת של מלחמה- ולאחריה פרץ של מרי חברתי ואז , שוב, מלחמה חדשה : בין 1971-1973 נוצר חלון בין מלחמת ההתשה ומלחמת יום כיפור: בשנתיים הללו היו שתי מהפכות הפמיניסטית ומהפיכת הפנתרים השחורים. "זה נשמע נורא", אומרת ספרן , "אבל תמיד שנוצרים תנאים של מהפיכה חברתית או אזרחית , מתחילה כאן מלחמה חדשה".
מיסודו, הפמיניזם של שנות השבעים היה רדיקלי במובן זה שהוא שאף לשינוי של החברה מיסודה, בכך שהוא שאף לפרק את השיח הכוחני וההיררכי , ובכך נפתח פתח לתודעה פמיניסטית שתישזר מעתה בכל תחום שקשור בביקורת חברתית ופוליטית : מאבקים של עניים, של נשים ערביות , לסביות , מזרחיות , מאבקים לאיכות הסביבה ולביקורת הקפיטליזם וצרכנות היתר של החברה המתועשת.
למרות כל זאת , חקר הנשים, לימוד מגדר והתעסקות בחומרים שקשורים לנשים דן חוקרות רבות לצדדיות אקדמית ולמקום נמוך ברשימת מקבלות ההטבות והתפקידים האקדמיים.
אין תימה שההיסטוריה הנשית מוכחשת : היא פשוט לא תורמת לקאריירה של אף חוקר ובוודאי לא לזאת של חוקרת.
זאת אינה מטריה סקסית במובן של הכרה אקדמית ובוודאי שלא מפתח לקידום אישי.
בעולם שבו בקשת האמת משולבת עם בקשת הלחם, לא צריך לעשות הרבה כדי שהיסטורית הנשים תושתק ותוכחש: כל מה שצריך הוא ליצור סיטואציה שרק באקדמיה ניתן יהיה לנהל מחקר או כפי שהדברים נוסחו על ידי לואיז ג'ונסון:
" פמיניזם היא תנועה אישית ופוליטית בעלת מודעות עצמית, שעובדת בקולקטיב, בדרך לא הירארכית לשים קץ לדיכוי הנשי. האקדמיה הינה זרוע ממסדית של המדינה שמשמרת את הסדר החברתי הקיים, בראש ובראשונה דרך ייצור ומחזור של ידע" .
והנה הסיבה הטובה ביותר מדוע כל כך חשוב לחקור , ללמד ולהציף אל התודעה את ההיסטוריה של הפמיניזם בישראל.
חנה ספרן, לא רוצות להיות נחמדות . פרדס, 2006
נורית הדרי
עורכת התוכן באתר "הגר" הבית שלך לארוטיקה, זוגיות , יחסים.
www.hgr.co.il
מנהלת פורום התמכרות נשים לאשליית אהבה בפורטל "תפוז".
nuriths@gmail.com
עורכת התוכן באתר "הגר" הבית שלך לארוטיקה, זוגיות , יחסים.
www.hgr.co.il
מנהלת פורום התמכרות נשים לאשליית אהבה בפורטל "תפוז".
nuriths@gmail.com
