הרומן שלי עם אריה בורנשטיין 

הרומן שלי עם אריה בורנשטיין התחיל כבר לפני כמה שנים, כשגיליתי את ה"קונטקט אימפרוביזיישן"... זה התחיל כשהייתי במפגש ריקוד מגע כזה, כלומר קונטקט, בהנחייתו של אריה בסמינר הקיבוצים. כשהאירוע המכונן הסתיים, מצאתי את עצמי בבית, מונחת דוממת במיטה בלי כל יכולת לדבר.
העוצמה של אינטימיות המגע של גוף בגוף, (בבגדים....בבגדים...) בלי כל הכנה מוקדמת, ממקום של אמון מוחלט, וההקשבה לתנועה שלי שמקשיבה לתנועה שמוצעת מהצד השני, היתה דרמטית בשבילי.

מאז אריה עבר מתספורת אפרו לקצוץ מרינס ואני - מפאנים לתלתלי נטורל ורק השנה, בהחלטה מהירה של מהרגע להרגע נרשמתי לקורס אימפרוביזציה ותנועה בחלל בהנחייתו.
כל יום שישי "לפנות בוקר", בשבע וחצי AM, במקום להתכרבל בין הסדינים, הייתי מנערת את עצמי, מתרחצת ומוצאת את עצמי מתחממת ומחממת את האיברים העייפים בשכיבה על רצפת הפי.וי.סי הקרירה חמימה, בסטודיו של רקדנים, שתמיד מהלך עלי קסם, חורף וקיץ, עייפה או עירנית, כועסת או מסופקת לקול הנחייתו. ככה כל שישי.
כשהסביבה היתה מאשימה אותי בהתנהגות לא טובה מספיק ומייסרת אותי על טיב אישיותי, או כשהבאגים שלי היו מנהלים אותי וגם אם הייתי "סתם" כורעת תחת סבלם של מטופלי או בני ביתי, יום השישי עם אריה היה מחזיר אותי לעצמי. רק שם, תוך כדי תנועה, הייתי שבה ונזכרת שאני אחלה בן אדם. אני מלאה באהבה, ואני מגיבה על פי האמת שלי והכוונות שלי טובות ומגיעה לי נשימה עמוקה ונוכחת.
זו לא רק התנועה. זה קסם של קבלה מוחלטת שהיתה במפגש הזה שמשדרת: את מושלמת בדיוק כמו שאת, שמאפשרת לי להיות נוכחת ואוהבת עם שתי רגליים על הקרקע. זו התחושה שנוצרה בקבוצת הרוקדים. איך זה נוצר? חוכמת הגוף שמייצרת ריפוי טבעי תוך כדי תנועה? אווירה של "כן" פנימי לכל תנועה? ההנחייה המאפשרת? הקבוצה שמונעת מרצון לזוז כי ככה אנחנו, צריכים לנוע?כל התשובות נכונות.

בכל מקרה הייתי שבה ומקבלת מתנה ענקית בכל מפגש - כוח, אהבה עצמית ותחושה של אהבה לעולם. והדובדבן? כשקראתי בפני חברי הקבוצה פרק מהספר החדש שלי "חזקה מברזל", על אהבה שתלוייה בדבר וקצת בכיתי והרטבתי את הפנים והזלתי נוזלים מהאף - כולן עטפו אותי.
קראתי קטע של שפל באהבה, והן - המעצימות שלי דיווחו לי כתגובה על המתנה שנתתי להן באמצעות המילים וחיבקו ונישקו אותי והדמעות שלנו התערבבו אחת בדמעותיה של רעותה ומתוך הצער רקדנו כולנו, צחקנו, נישקנו...איזו מתנה.
ורק אחר כך, במפגש האחרון של הקבוצה, כשדפנה מהקבוצה נשכבה לידי על רצפת הפי וי סי וסיפרה לי כמה כוח נתן לה הספר להתחיל לטפל בעצמה, בעודי מרגישה איך קרן אור של חום ואהבה פורצת את מקלעת השמש שלי ונושבת לעברה, נזכרתי שבדיוק שם, בסמינר הקיבוצים, בהשראת קבוצת תיאטרון שנטלתי בזמנו חלק בה, נכתבו מספר פרקים מתוך הספר, בדיוק באותו חלל שם רקדתי.
כמו סגירת מעגל.