בפוסט הקודם טענתי שיש מתאם גבוה בין רפיון ומהירות. בחלק הזה אנסה להרחיב את היריעה.
על רפיון וניצחון
An ability to relax while pushing hard, is one reason why winners win""
זוהי מסקנת המחקר של ד"ר מייקל ג'ויינר (Michael Joyner). ג'ויינר, שחיין מאסטרס, החליט לבצע מחקר ב- Mayo Clinic, אחד מגופי המחקר הרפואיים מהטובים בעולם (אם לא הטוב ביותר), לאחר שראה את מייקל פלפס שוחה באולימפיאדת בייג'ין 2008. כאן תוכלו לקרוא כתבה על המחקר שהתפרסמה ב- New York Times לא מזמן.
"זה הפרדוקס של הספורט. שרירים תפוסים זה לאט, תפוס זה לא יעיל. צריכים להיות רפויים (Relaxed) כדי לנצח. אבל לא מגיעים לרפיון על ידי השקעת מאמץ קשה להגיע אליו... "
אומר ריק דמונט (Rick DeMont), מאמן שחייה באוניברסיטת אריזונה ושחיין אולימפי בעברו.
There is an effort but the action is carried out effortless
רפיון הוא תנאי הכרחי גם ביריית חיצים בקשת. כתבתי כאן על זן באומנות הקשת. תלמיד הזן לא יורה בקשת בשנתיים הראשונות ללימודיו. כל מה שנלמד הייתה דריכה רפויה של הקשת, דריכה ללא מאמץ. הריגל, שכתב את הספר 'זן באומנות הקשת', מתאר כמה קשה היה ללמוד לדרוך את הקשת בדרך מסויימת ברפיון מוחלט ובאדישות (למרות הקושי הפיזי הניכר) וכמה קשה עוד יותר לשחרר את החץ ללא מאמץ. נשמע לכם מוכר?
ה- Zone
ריק דמונט מציין שכשמייקל פלפס שחה בבייג'ין, מספר התנועות שלו לבריכה נשאר אותו מספר בכל בריכה ששחה. שחיין תפוס ולא יעיל 'ייקח' יותר תנועות בכל בריכה נוספת. פלפס, טוען דמונט, הצליח 'לפגוע' בכל בריכה. פלפס הוא "מאסטר של קצב" (a Rhythm Master) לפי דמונט.
נושא הרפיון נשמע קצת 'פלצני': קשה לתאר רפיון (ועוד יותר לכתוב ולהסביר רפיון) - יודעים מהו רפיון כשממש מרגישים רפיון! הרעיון הוא לצרוב את ההרגשה של הרפיון ולדעת לשחזר אותה. עם הזמן ניתן להגביר את הסיכויים להגיע למצב במהירות. לעיתים ספורטאים מכנים את המצב להיות ב- Zone (In The Zone).
נגד האינסטינקט הבסיסי
למעשה הקונספט של רפיון ומהירות מנוגד לאינסטינקט של רוב הספורטאים (שלא לדבר על חובבים). האינסטינקט מעודד אותנו להתאמץ ככל שרק אפשר כדי 'לייצר' מהירות. מתי מעט מטמיעים רפיון מבלי לחפש אותו קודם. רק מעטים מבינים שרפוי זה לא בהכרח איטי. להיפך...
לדעת איזה שרירים להפעיל ואיזה לא
קלייד הארט (Clyde Hart) מאמן הריצה של אוניברסיטת ביילור (Baylor University) שבטקסס (הארט אימן כמה מטובי הרצים בעולם) טוען שבריצה פלג הגוף עליון צריך להישאר רפוי בזמן שפלג הגוף התחתון רץ בשיא המהירות.
על אותו עיקרון זה עובד בשחייה רק קצת יותר מסובך. דמיינו שיש לכם כפתורים שלOn ו- Off בגוף. במצב אופטימלי, החזרת היד בסגנון החתירה היא רפויה לחלוטין - השרירים במצב של Off. גם התחילת החתירה, עד שהחלק מהמרפק לקצות האצבעות מאונך לקרקעית השרירים על מצב Off. לעומת זאת, בשלב החתירה יש צורך להפעיל את השריר ולגרוף בכוח - On. בשלב המתיחה קדימה, שרירי הליבה, ה- Core, מבצעים סיבוב מהיר של האגן (Snap), גם במקרה זה שרירי הליבה במצב On.
היכולת לדעת לדעת איזה שרירים 'לתפוס'/להפעיל ואיזה להרפות היא רק חלק מהסיפור. מתי או באיזה שלב לאורך מחזור השחייה (מחזור שחייה הוא שתי תנועות ידיים - ימין ושמאל) שרירים מסויימים צריכים להיות על On ואחרים על Off, מציגים את התמונה המלאה. על כן העיתוי הוא המשתנה הקריטי המשלים כדי לשחות ברפיון.
התיאור הפשטני הזה מעניק מושג על החלקים השונים במחזור השחייה שמופעלים ואלה שלא והעיתוי להפעלה ולהרפייה שלהם. הקושי הוא גדול שכן צריך לא מעט קורדינציה והמון תרגול כדי להימתח בכוח ולהפעיל את שרירי הליבה ובו זמנית להרפות לחלוטין את שרירי היד הנגדית בשליש הראשון של הגריפה. כשמתרגלים את מצבי הרפיון, ה-On וה- Off במהירות וקצב נמוכים, זה לא קל ואפילו מסובך. אולם שחיינים ברמה עולמית צריכים לבצע את כל זה במהירויות שיא, תחת לחץ של תחרות וללא רבב. זו כבר אומנות ברמה הכי גבוהה. מתי מעט יכולים לעשות זאת בתחרות אולימפית או באליפות עולם...
בפוסט הבא אנסה להסביר את הרציונל ברפיון והקשר למהירות: על מהירות, מאמץ ורפיון - חלק III
