נסיגה שיכלית לאור שאלת היחס בין הגוף לנפש 

נסיגה שיכלית ובעיית הקשר בין גוף לנפש

הקשר שבין הגוף לנפש העסיק את הפילוסופים מקדמת דנה, שאלה זאת מוכרת בהיסטוריה של הפילוסופיה כ"בעיה הפסיכו-פיזית". ברור כי העולם הסובב אותנו הנו פיסי, חלים עליו חוקי הפיסיקה, האירועים במסגרתו תופסים מקום בחלל ובזמן וניתנים להבנה במונחים של גלגולי חומר ואנרגיה הניתנים עקרונית למדידה. מאידך העולם הנפשי שלנו, עולם המחשבות, הרגשות, התוכניות והזיכרונות, מוגדר כעולם הרוח, העולם הנפשי, או ביוונית עתיקה חלק מה"פסיכה" . האירועים בעולם זה שהנם דרמטיים לא פחות אינם תופסים מקום בחלל (ואילו בזמן כן) אינם ניתנים להבנה כגלגולים של חומר ואנרגיה ואינם ניתנים למדידה כמותית.

העולם הראשון הנו על פי ההגדרה של פרופ' ישעיהו ליבוביץ' חלק מרשות הרבים של ההכרה, לכל אדם נגישות אליו. העור של גבי זרועי אמנם הנו שלי אך אין לתודעה שלי עדיפות לגבי ההכרות עמו, ההיפך יש סיכוי רב שרופא העור יבין וידע יותר על עורי שלי ממני, החסר ידיעות רפואיות. מאידך העולם הנפשי הנו רשות היחיד של ההכרה, הנגישות לתכנים של עולם זה שמורה רק לבעל התודעה, רק לי עצמי.

ההתפתחות המדעית למדה למקם את הפעילויות השכליות במוח.( המושגים "תבונת הלב" או ."מוסר כליות" מראים כי לא תמיד היה זה כך ) את המושג הכללי "גוף" החליף האיבר מוח. המוח הנו חלק מהגוף, האירועים במסגרתו הנם חילופים של חומר ואנרגיה, הוא ניתן למדידה (משקל המוח האנושי מעט פחות מקילוגרם וחצי) לתצפית וכו'. איבר זה ככל איבר בנוי מתאים, חלק מהתאים הנם תאי עצב (נוירונים) ואחרים תאי תמך לפעילות תאי העצב (בעיקר תאי הגליאה) תאים אלה מזדקנים עם הגיל, חלקם מתים, נעלמים, חלק מהקשרים בין התאים (סינפסות) אובדים, החומר המבודד (מיאלין) של שלוחות התאים (אקסונים) מתפורר וכו'.
המוח אחראי על מכלול הפעילויות שלנו המוטוריות והקוגניטיביות.
הקוגניציה הנה מכלול הפעילויות השכליות: תפיסה, למידה, זיכרון, דמיון, הסקת מסקנות וכ'
מכאן שהקוגניציה הנה המושג הפסיכולוגי - תפקודי הקשור למוח כאיבר פיזי.

השאלה החשובה הנה האם במקביל לירידה הפיסית במוח מתקיימת ירידה בתפקוד של המוח קרי בקוגניציה., האם השכל שלנו כולל הזיכרון אף הוא מזדקן?
אם תשובתנו חיובית הרי הדבר לא יכול להתרחש באותו האופן, הרי רוחנו כזכור איננה ניתנת להבנה כגלגולי חומר ואנרגיה שאת קצב פעילותם ניתן למדוד באמצעות מכשירים רפואיים, לזיכרון אין נפח או משקל ובודאי לא ניתן למדוד אותו בכלים למדידת נפח ומשקל.
מכאן שאת תהליכי ההזדקנות - או נסיגה של היכולות השכליות אנו מודדים באמצעים התנהגותיים. בשלב הראשון אנו מכירים תהליכים של נסיגה באמצעות דיווח עצמי של המבוגרים או של בני משפחותיהם, ורק בהמשך ניתן למדוד את הנסיגה באופן יחסי לנורמת גיל מקובלת.
יתר על כן, היות וקביעה סופית של המחלה הניוונית של המוח אלצהיימר, ניתן לקבוע בוודאות רק בנתיחה לאחר המוות, הספרות מביאה מקרים בהם התגלה כי מוחו של אדם שתפקד באופן נורמאלי התגלה כנגוע באלהציימר, ולחילופין אנשים שתפקודם נפגע ביותר ואובחנו כחולים באלצהיימר התגלו כבעלי מוח כמעט נקי.
אין אם כך קורלציה ישירה בין הפרמטרים המדידים של המוח לבין התפקוד הקוגניטיבי של האדם.

את תהליכי ההזדקנות הפיזית של המוח לא ניתן למנוע, מאידך את תהליכי הנסיגה הקוגניטיבית ניתן להאט או אפילו למנוע אם מפעילים במלואן את היכולות השיכליות בשלב מוקדם מספיק, לפני שמאוחר מדי.