הסיפור שאני מספר לכם היום עוד לא קרה בכלל, אבל זה לא לגמרי נכון, שכן למרות שפרטי הפרטים שבו, אמנם חדשים לגמרי, חלקו הארי קרה בעבר יותר מפעם, ובכל פעם גרם להרבה מאוד מלל, גם מן הסוג הטוב אבל בעיקר מן הסוג הפחות טוב.
מדובר בתופעה מאוד מורכבת, שלכאורה בכל פן או מימד שנסתכל בו, פניו לחלוטין לא סימפטיים, הן למחולל המאורע, והן עבור מי שהמאורע הזה מתחולל בו, ואשר מצריך בדרך כלל פרוצדורות מוזרות שכוללות לחשושים, הרבה נוזלי גוף ונוזלים אחרים, לרבות מים קדושים, וגם לא מעט סבל.
לפני שנכנס לגופו של בעל העניין, ואגב כך, לעניין עצמו, שהוא מאוד רלוונטי עבורי, במסע הפרטי שלי, שאני מנהל, או יותר נכון חופר בו את עברי, או את ההיסטוריה שלי בת 62 שנים, שאם מחלקים אותו במספר הכי אוניברסאלי שיש, הלא הוא 2, מקבלים שלושים ואחד, מספר חדש, ראשוני, שאינו מתחלק בכלום בשל ראשוניותו, וזו גם השנה במניין שנותיי שלי, שבו נכנס אלי הדיבוק, ומעת זו ואילך, הוא לא מרפה ממני.
ההצהרה הזו האחרונה, מעוררת חשד מוצדק אצל חלק מכם, כי אבדה לי שפיותי כעת, או שמא זה קרה אז, בגיל הנפלא הזה של 31 שנים, שבו אתה המתחיל להיות מודע שלחיים שלך יש סוף, ולא תהיה כאן לנצח, אבל אתה עדיין מספיק אופטימי (בעיקר בהעדר סימני זקנה ממשיים בגופך או, מה שתלמד בהמשך, במוטיבציות שלך, שכאשר הן מתחילות לקמול, אתה מתחיל בדרך הכי מובהקת שיש, את מסע החידלון האישי שלך), כדי לומר לעצמך, שזה עדיין מספיק רחוק, מכדי להיות ממש רלוונטי.
המוזר בכל הסיפור הזה, שבמהלך שנתי ה - 31, לא הבחנתי בשום דבר חריג, והכל התנהל כתמול שלשום, שכן למיטב זכרוני, שנת 1977, הייתה שנה לא מיוחדת בכלל, למעט כמובן עליית הימין לשלטון, שאז מרוב נאיביות וחוסר יכולת לראות מעבר לקצה החוטם, חשבנו כי מדובר בסך הכל, בשינוי קוסמטי במפה הפוליטית של ארצנו הקטנטונת, והיא תחלוף כמו שחולף פצע ההרפס על הזין, רק כדי לשוב בהזדמנויות הכי בלתי צפויות, באמצע רומן סוער עם כפילתה של קייט בלנשט נניח, ובשל כך, ועקב בעיות אתיות שעדיין מפריעות לך להתנהל כאחד העם הזה, אתה מוותר על הזיון של חייך, ולא נותן דעתך, (בעיקר בשל חוסר בשלות אישית, או העדר ניסיון חיים מספיק או מה שזה לא יהיה), כי אין בעולם הזה הרבה אנשים שלקחו את הפרס הגדול בטוטו פעמיים.
אבל נחזור לשנת 1977.
בפן האישי שלי, זו תקופה נפלאה ממש, אני רק פצחתי בקריירה המטאורית שלי במשטרת ישראל, והכל הולך לי, תוך זמן קצר אני מתגלה, ומטיסים אותי למעלה, ולאחר שהספקתי להיות סמל שני בדיוק יומיים, אני נדחף לקורס קצינים, ומוצא את עצמי קצין משטרה, צעיר, במונחים של היום, כוסון, ולכאורה כל העולם פרוס לרגלך, ובעיקרו התנוחה הכי רלוונטית שלו, בפיסוק רגליים, שהוא התנוחה החביבה על כל עלם בגיל הזה, שכן הוא מאפשר, להגיע בכלום זמן, להנאה הכי גדולה שיש, והיא מה לעשות, מתחילה בראשית דרכך בעולם המופלא הזה של הזיונים, בפיסוק רגליים.
עם הזמן יבואו כמובן תובנות חדשות, ותבין שאפשר להגיע לסוטול הזה גם ללא פיסוק, ומזוויות שונות, אבל בעת זו, אתה בעיקר עסוק בספירה, ופחות באיכויות, לפחות כך זה היה מקובל לפני שהפמיניזם השתלט על עולמנו, והפך אותנו לעבדים של הקולגות הנשיות שלנו, שמושלות בנו בדרך כלל ברוח טובה, אבל לפעמים בפחות.
למיטב זכרוני, ואין איש שיוכל לתקן אותי, שכן, מה לעשות, על פי חוק הארכיונים, כל הניירת שקשורה למעשי בשנה זו, הושמדה מזמן, בוערה בלשון המערכת, וזה אומר פחות או יותר, שאתם צריכים לקבל את מה שאני מספר, או לצאת ולבצע מחקר בקרב האנשים שאיתם פעלתי כדי ליצור חוליה אחת קטנה, מאוד קטנה יש לציין, בהיסטוריה של ארצנו.
אם אומר לכם, שבעת הזאת היו גם שני אנשים מאוד לא חשובים, שפעלתי לצידם, אמנם תקופה קצרה ובלתי משמעותית מבחינתי, וגם מבחינתם, וכן מן הבחינה הגלובלית, שניהם היו ועדיין, בלתי חשובים לגמרי, שאחד מהם משמש כיום שר בממשלתנו, והשני, דווקא בכיר יותר אז, משמש כיושב ראש ראשות שדות התעופה בימים אלה.
לגבי הראשון, מה שאני זוכר בעיקר, כי בחלק מן הישיבות שבהן השתתפתי, הוא היה מגיש הקפה והתה, ועשה חרא קפה, כמו כל המרקחות האחרות שעשה בחייו אחר כך, ולא התפלאתי שנייה אחת, שמרוב צניעות, או שמא חסכנות, האיש העדיף לטוס לחו"ל, בין ארגזי הירקות והפירות של אגרסקו, אבל אחר כך הבנתי, שאם אתה עושה זאת בחברתה של רוחמה, ("אם אין סוכר, שיוכלו ריבה"), יכול להיות שהטיסה יש לה פן נוסף, מסוג הפנים שבהם דנתי כמה שורות למעלה.
לאור האפרוריות של שני הכוכבים הבודדים האלה, (ממש לו ה - WANDERING STARS של LEE MARVIN ), אפשר לחשוב שגם החיים שלי במהלך שנת 1977, היו בגוון אפרפר ומשעמם, ולא כך הוא.
גם ללא קשר לדיבוק, חיי היו מלאי עניין, צבעוניים מאוד, ואפילו, ניתן לומר בהחלטיות בלתי מסויגת, היו אחלה חיים, מפוארים ממש, על אף שהתנהלו הרחק ממוקדי העניין של ארצנו, בישוב אפור ומשעמם למדי, שעוברים אותו בדרך צפונה, ומעט האנשים שעוצרים בו, עושים זאת בגלל חזיון תעתועים, שקוראים לו, "גרעיני עפולה".
בקטע האחרון כמובן טמונה הרבה אופטימיות, כי אם יכול בן אדם להיות מאושר בחייו במקום שכוח האל הזה בסוף כביש הסרגל, שבנויה כאמור סביב למוסד הזה שבשמו נקבתי למעלה, אז כל הבכיות האלה שאנחנו שומעים היום על עליבות החיים בפריפריה, אינם אלא מעשי רמייה אמיתיים, וסחטנות לשמה, שבאמצעותה אנשים בלתי ישרים, מנסים לסחוט מאיתנו, יושבי תל אביב השבעים, מעט אמפטיה והזדהות שלא מגיעה להם בעצם.
אבל שנת 1977, היא גם שנת הדיבוק שלי, או השנה בה נדבקתי בדיבוק, או שהדיבוק דבק בי, ומאחר ואני דן בעניין זה בעצם, יש צורך להגדיר מתודית את הדיבוק, ולצורך כך, אשתמש בהגדרה של אחד, רבי פנחס הורוביץ, מתוך "ספר הברית", לפיו מדובר בתהליך שבו: " מגלה הסובל ... מן התופעה... (מ.ה.), תובנות עמוקות באיזה דבר, ומלאכה ועניין שלא ידע זה מוקדם [קודם לכן בעבר], או מדבר בלשון שלא ידע בו מעולם, או מגיד דברים נסתרים שנעשים במקום אחר".
והמעשה שהיה, כך היה: (אבל לפני שאכנס לתוך פרטי המעשה, שהוא תהליך די מורכב בעצם, אני חייב להקדים ולומר, שעד לכניסתו של הדיבוק לגופי, היית משוכנע, שהדיבוק זה אני, ולמעשה מדובר בסוג של הכרה חדשה, ולא בהיכרות עם ישות חדשה, והיא שכנה שם כל הזמן, רק במצב תודעתי שונה קצת).
ומה אני רוצה לומר בעצם?
הדיבוק, שד, או נשמה טועה, או שניהם יחד, שעקב התנהגות בלתי הולמת בעבר, בעת שעבר מן העולם, לא מרשין לו להיכנס אפילו לגיהינום, שלא נדבר על גן העדן, ובשל כך הוא נודד בעולם, עד שמוצא גוף שסובל מוואקום רגשי מספיק גדול, כדי להכיל את הנשמה הטועה הזאת, על כל המכלול של הטוב, (תהליך העיבור), או הרע , (תהליך הדיבוק), שבו.
אז איך לכל הרוחות יכול הדיבוק בעצמו להדביק את עצמו, אם הוא היה שם כל הזמן לפני זה?
הוא לא יכול, ואין בכך גם צורך.
כמו שהגיבור בספרו של גוגל, "נשמות מתות", מגלה שאפשר להתפרנס מנשמתם של אריסים מתים, ואפילו להתעשר בדרך, כך מי שהוא הדיבוק עצמו, כלומר שנולד כדיבוק, ללא הפרוצדורה המסובכת משו של חדירה והשתלטות, יכול לנצל את כל התובנות של הדיבוק, בלי להיות כזה בעצם.
כלומר הגדולה של היותי "דיבוק מלכתחילה", (או "דיבוק אוריגינאלי"), הוא האפשרות להתנהל בעולם הזה בתור דיבוק, בלי שאיש ינסה לבאר ממני את הנגע. (והאזכור של גוגול, הוא בעצם סוג של אליבי לטירוף, כי להתפרנס מנשמות מתות דומה מאוד לבחירה מרצון בדיבוק, למרות נסיבות מקלות, כי הוא היה שם מקודם).
זה לא אומר שאתה נהנה מן החיים, ולא מוקע אף פעם, להיפך, אתה מוקע רוב הזמן, אבל זה אתה המוקע, ולא הדיבוק שבתוכך, והוא שחשוב בעצם.
כלומר הגילוי הוא סוג של תובנה פסיכוטית, שאומרת, שאתה אינך אתה בעצם, אלה אתה פונדקאי לדיבוק, שעליך לשאתו כל חייך, וההצלחה נמדדת במידת היכולת שלך לשאת את הסוד הזה, למרות כל הסבל שכרוך בזה, כמה שיותר שנים, עד שאתם הופכים לאחד, ולאף אחד אין יותר צורך, גם לא לך, לנבור בתוך הנשמה שלך, ולבער משם את כל מה שחשוב לך שם בעצם. (וה"לא", של חשוב, לא הושמט במקרה כלל).
אבל לצד הסבל, שהוא רב, האמינו לי, יש גם תובנות לא קטנות, שבזכותן הסרט האישי שלך, דומה יותר לסרט של אינגמר ברגמן, מאשר לפרק באח הגדול, או ב - 24.
אז מה שנשאר הוא בעצם בדיקה עם עצמך, או עם הדיבוק שבך, אם כל המסע הזה שעשיתם יחד במשך 62 שנים, היה שווה או לא, ואם לא היה טוב יותר, להניח למעט אנשים חכמים שפגשת בדרך, לעשות את הניתוח שהציעו לך, ולגרש את הדיבוק מתוכך, למרות הסיכונים ותופעות הלוואי הבלתי סימפטיות.
ואחרי כל זה, לרבות החשיפות והגילויים למעלה, לצורך איזה עניין חשובה שנת 1977 בעצם?
היא חשובה בשני היבטים עיקריים, האחד ברמה האישית והשנייה בקולקטיבית.
ברמה הקולקטיבית, בשנת 1977, נכנס הדיבוק בעם הזה, והוא שוכן שם כבוד מאז, ועושה בנו שמות, הוא מדבר בשפה מוזרה ועושה מעשים שממש לא הולמים אותנו.
הוא שגרם למרביתנו לצהול למראות הזוועה בעזה, של ילדים מרוטשים, של בתים ששוטחו שפעם חיו בהם אנשים, ולצרוח על אב אומלל ששכל שלוש מבנותיו.
הדיבוק הוא שמדבר מגרוננו, ואומר מילים בשפה זרה ומנוכרת, שדיברו בה עמים מאוד רעים בשנים עברו, וכוללים רפרטואר מזוויע של: "אדמה קדושה, עם נבחר, מות מקודש, סלע קיומנו, מקומות קדושים, טוב למות בעד ארצנו", (שאמנמם הומצא, אם בכלל, הרבה קודם, אבל טופח והפך לערך בפני עצמו, על חשבון החיים עצמם, שהפכו במקביל לזבל).
ואולי יבוא יום, שבו יקום מישהו שברשותו כמה מילות קסם, ויגרש את הדיבוק מתוכנו, ואז נבין באיזה עולם של הבלים היינו.
ובפן האישי, התהליך היה הפוך פחות או יותר, כי בשנה הזאת, שנת 1977, בעקבות המראות שאליהם נחשפתי, בחדרים עם קירות מספיק עבים ששום צעקה לא תצליח לעבור דרכם, גרמו לי להגיע למסקנה, שלא יתכן שאני זה אני, ובתוך העניין הזה של אני יש עוד משהו בלתי נשלט בעצם, ומאחר ולא היו לי כוחות להפטר ממנו לבד, החלטתי לעשות לו גלגול, ולהפוך את הדיבוק למה שנקרה בקבלה, "עיבור".
בתהליך הזה אני עוסק מחצית חיי, ואני רחוק מלהשלים אותו.
