דברים-התגשמות החזון מותנה בחוסן הרוחני 

בס"ד ד' אב התשס"ו
דברים-התגשמות החזון מותנה בחוסן הרוחני
לע"נ זקני ר' יפת בן נתן שרעבי זצ"ל
מבוא:
פרשת דברים הפותחת את ספר דברים, נקראת בכל שנה בשבת הסמוכה לתשעה באב. בפרשת דברים פותח משה בנאומו האחרון, המשתרע על פני מספר פרשיות, בדברים אלה מוכיח משה רע"ה את ישראל, ומציג בפניהם את חזון העתיד. הפטרת הפרשה מתחילה במילים: "חזון ישעיה בן אמוץ". לפיכך נקראת השבת גם "שבת חזון". קריאת פרשת דברים בשילוב הפטרת "חזון" בטרם תשעה באב, שהוא יום צום בגין החרבן, נועדה להמחיש לישראל את חשיבות החזרה בתשובה בטרם יפקוד ה' עליהם את הנאמר בחזיונות הנביאים. עיקרה של התוכחה נסב סביב הפקת לקחים מארועי העבר. וכן מצאנו שמשה רע"ה ביקש מה' בעת רצון: "הראני נא את כבדך", דהיינו, בקש משה לדעת מתי ה' כועס, ומתי ה' עתיד להגיב על עוונות ישראל. על כך השיבו ה': "לא תוכל לראות את פני...והסרתי את כפי וראית את אחרי ופני לא יראו" (שמות, ל"ג, כ"ג). דהיינו, את דרכיו העתידיות של ה' ניתן ללמוד מאירועי העבר. לפיכך המסקנה מאירועי העבר היא: כי עתידם הטוב של ישראל מותנה במעשיהם בלבד. מסר זה משולב בחיבור שבין פרשת דברים להפטרת חזון, כמבואר להלן:
א. זמן תוכחתו של משה - תוכחה לכל דור ודור.
ב. תוכחתו של משה - עתידו של עם ישראל תלוי במעשיהם בלבד.
ג. חזונו של משה - התורה יעילה להתמודדות בעתיד כנגד כל התרבויות.
ד. שבת חזון - שילוב של שמחה ונחמה עם עצב ואבלות.
ה. הפטרת חזון - הבטחון בשפע הכלכלי והחוזק הצבאי בלבד, הוא מתכון לכשלון ולהרס.
ו. הקשר בין פרשת דברים לתשעה באב - הגלות והחרבן נגרמים בשל עונות ישראל לדורותיו.
ז. יתרונותיו של הבית השלישי - נצחיות וקיום תמידי.
זמן תוכחתו של משה:
פרשת דברים פותחת במיקום ובזמן המדויק שבו נאמרו דברי משה לכלל ישראל. שנאמר: "אלה הדברים אשר דבר משה אל כל ישראל בעבר הירדן במדבר...ויהי בארבעים שנה בעשתי עשר חדש באחד לחדש דבר משה אל בני ישראל ככל אשר צוה אותו ה' אלהם" (דברים, א', א-ג). ההדגשה שהתורה למקום, להזמן ולתקופה המדויקים, נועדה לומר כי למרות שדברי משה לא היו מנותקים מן המקום שבו נאמרו, ולא מהזמן ומהתקופה שבהם נאמרו, כלל המסר של משה תוכחה לכלל הדורות. וכן מצאנו שתוכחת משה לדור עמו הוא דיבר, כללה תוכחה על העוונות במדבר, בבעל פעור, בים סוף, במן, במרגלים, במחלוקת קרח, ובמעשה העגל. כלומר, עוונות שעשו אבותיהם של אותו הדור. ללמדנו שדברי משה מתאימים לכל דור ודור. וכן נאמר במשנה: "בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים" (פסחים, פ"י, משנה ה'). ונאמר בגמ': "כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה, ושאינו מתאבל על ירושלים אינו רואה בשמחתה" (תענית, ל:). וכן נאמר בסנהדרין: דור שלא נבנה בית המקדש בימיו כאילו נחרב בימיו. ומובא במדרש: "שכל דור שאינו נבנה בימיו מעלה עליו הכתוב כאילו החריבו, מאי טעמא לפי שלא עשה תשובה" (ילקוט שמעוני, תהילים, קל"ז, תתפו)). לפיכך קוראים את פרשת דברים והפטרת חזון סמוך לתשעה באב, על מנת להעביר לישראל בסמיכות לאירוע החורבן, את המסר הנצחי, לפיו השואה והתקומה תלויה אך ורק במעשיהם.
תוכחתו של משה:
תפקידו העיקרי של המנהיג הוא לסבול את קושי העם, משום שנדרש ממנו לבקר ולהוכיח את העם. הקושי העיקרי נובע מן העובדה שבדרך כלל, העם הוא אדיש, ואף מתנגד לחזון הרוחני שרק אותו מנהיג יכול לראותו. וכן מצאנו שאפילו משה רע"ה התקשה לומר לישראל דברי תוכחות "לפיכך סתם את הדברים והזכירם ברמז מפני כבודן של ישראל" (רש"י-דברים, א', א'). בהמשך מפרט משה לעם את הקושי שבתפקידו של המנהיג: "איכה אשא לבדי, אם אומר לקבל שכר לא אוכל, זו היא שאמרתי לכם לא מעצמי אני אומר לכם אלא מפי הקדוש ברוך הוא. טרחכם, מלמד שהיו ישראל טרחנין, היה אחד מהם רואה את בעל דינו נוצח בדין, אומר: יש לי עדים להביא יש לי ראיות להביא מוסיף אני עליכם דיינין. ומשאכם, מלמד שהיו (סנהדרין צט) אפיקורסין. הקדים משה לצאת, אמרו: מה ראה בן עמרם לצאת? שמא אינו שפוי בתוך ביתו. איחר לצאת, אמרו: מה ראה בן עמרם שלא לצאת? מה אתם סבורים? יושב ויועץ עליכם עצות רעות וחושב עליכם מחשבות . וריבכם, מלמד שהיו רוגנים (רש"י-דברים, א', י"ב).
למרות זאת משה רע"ה קבץ את כלל עם ישראל ל"ו (גימ' אלה הדברים) ימים לפני מותו, ולומר להם דברי פרידה ארוכים, אשר בהם משה רע"ה הזכיר את תלונותיהם של בני ישראל, ואת היותם ממרים, סוררים ומורדים. משה רע"ה הוכיח את ישראל לפני מותו מתוך אהבתו אליהם, ומתוך דאגה לעתידם. משה רע"ה לא רצה לגעור בהם או לייסרם בדברים, אבל הוא היה מוכרח לעשות כן, בשל הנפילה הגדולה שהייתה להם בחטא המרגלים ולנוכח כל העבירות המוסריות והדתיות האחרות שעברו, אשר בגינם נגרם סבל מיותר לכלל עם ישראל.
משה ידע כי בני ישראל עמדו על דעתו בסוף ארבעים שנה, כאמור בגמ': "לא קאי איניש אדעתיה דרביה עד ארבעין שנין" (ע"ז ה:). וכיון שעמדו על דעתו, הכירו ישראל כמה פעמים מסר נפשו עליהם, וכמה פעמים הצילם מגזרותיו של הקב"ה. לפיכך חשש משה שבני ישראל יבואו לידי יאוש לאחר מותו. לפיכך הוכיח משה את ישראל לפני מותו, ע"מ לחזקם ולהודיעם שאין טובתם של ישראל תלויה בחיותו הפיזית של משה רע"ה, אלא במעשיהם של כלל ישראל. וכן נאמר בגמ': "ויש אומרים: לא מת משה. כתיב הכא וימת שם, וכתיב התם ויהי שם עם ה'. מה להלן עומד ומשמש, אף כאן עומד ומשמש (סוטה, יג:).
ודע, שדברי החזון והתוכחה אינם נעימים לאוזניו של השומע, ובדרך כלל יצה"ר מכניס ללב השומע דברי תוכחה, שנאה כלפי המוכיח. וכן "אמר אביי: האי צורבא מרבנן דמרחמין ליה בני מתא, לאו משום דמעלי טפי. אלא משום דלא מוכח להו במילי דשמיא" (כתובות, ק"ה:). וכן מצאנו שישעיה הנביא נהרג בגין תוכחותיו, ע"י מנשה המלך שהיה נכדו של ישעיה. כמובא בגמ': "מנשה הרג את ישעיה" (יבמות מט:), בטענה שכביכול ישעיה כפר בתורת משה.
חזונו של משה:
מטרת החזון של המנהיג לתת מוטיבציה לעם. המנהיג משמש כצופה מעל גבעה המתריע מפני הסכנה. כתוצאה מהחזון העם מתמלא עוצמה רוחנית, ובאמונתו מבצע את הנדרש ממנו ע"מ להגשים את החלום. וכן נאמר: "בן אדם צפה נתתיך לבית ישראל ושמעת מפי דבר והזהרת אותם ממני". משום שהעם הפשוט עסוק בחיי היומיום, ורואה רק את הטווח הקצר הנוגע לפרטיותו. לפשוטי העם נוח להתעלם מן העתיד, למען הנאות ההוה. לפיכך תפקידו של המנהיג הוא: להחדיר לעם את הראיה האסטרטגית הרחבה, ואת התכלית הקיומית של כלל העם. לפיכך משה רע"ה באר את התורה לישראל בשבעים לשון. שנאמר: "בעבר הירדן בארץ מואב הואיל משה באר את התורה הזאת לאמר" (דברים, א', ה'). ופירש הרש"י: "בשבעים לשון פירשה להם". לכאורה, פירוש זה של הרש"י תמוה: מדוע צריך היה משה לפרש את התורה בשבעים לשון? הלא עם ישראל בוודאי לא ידע שבעים לשון, ואף אם עם ישראל ידע, מה הטעם בתרגום התורה לשבעים לשון? וכי עם ישראל לא יבין את התורה באופן הטוב ביותר בעברית? אלא, שהרש"י בא ללמדינו ששבעים הלשונות הן מייצגות שבעים תרבויות. על כן לימד משה את עם ישראל, שהתורה נשגבת יותר מכל תורתם של כל שבעים התרביות. על מנת שידעו הדורות הבאים שעתידים לחיות במהלך ההיסטוריה, אשר בה קמו ונפלו תרבויות שונות. אשר כל כל אחת מהן תקפה את הדת היהודית בנקודה אחרת, ולכולם הייתה תשובת היהדות מותאמת מראש. לפיכך היה המסר של משה לישראל כי לתורה יש תשובה לכל אומה ולכל תרבות. כלומר, התורה כוללת בתוכה את כל צרכי התמודדות, והחכמה היא רק לדעת להוציא זאת ממנה.
וכן כתב הרמב"ם באיגרת תימן, כי במשך הדורות ינסו לנצח את היהודים בשני אופנים: יהיו שינסו לעשות זאת בכוח הזרוע והחרב, ויהיו שינסו לעשות זאת על ידי ויכוח ומלחמת דתות. הרמב"ם כותב שאף לא אחת משתי קבוצות אלו תצלח, והוא מביא את הפסוק בישעיהו: "כל כלי יוצר עליך לא יצלח, וכל לשון תקום אתך למשפט תרשיעי" (ישעיהו נ"ד, יז).
ודע, שמשה רע"ה ראה בחזונו שעתידים ישראל לגלות מארצם ולהתפזר בין שבעים אומות בעולם. לפיכך הדריך משה את ישראל כי ליהם לקיים את מצוות התורה, לא רק במדבר ובארץ ישראל, אלא בכל מקום, ובכל זמן חייבים ישראל לשמור על התורה והמצוות. משום שהתורה היא נצחית, ולפיכך התורה לא תשתנה לעולם.
שבת חזון:
השבת שבה נקראת פרשת דברים והפטרת "חזון ישעיהו" נקראת גם שבת חזון. שבת חזון היא שבת מיוחדת בכך שמכונסת בתוכה תחושות הופכיות. דהיינו, מחד גיסא: תחושת קדושת השבת, וכל חיוביה. המבוטאת בתפילת "ישמחו במלכותך שומרי שבת וקוראי עונג". ומאידך גיסא: ותחושת האבלות על ירושלים. המבוטאת ביטוי בקריאת התוכחות פרשת דברים, ובהפטרת חזון ישעיהו. לעיתים יוצא ששבת חזון חלה בערב תשעה באב. לגבי שבת שכזו נאמרה ההלכה: "דתניא: תשעה באב שחל להיות בשבת, וכן ערב תשעה באב שחל להיות בשבת, אוכל ושותה כל צרכו, ומעלה על שולחנו אפילו כסעודת שלמה בשעתו" (תענית, כ"ט:). כלומר, הלכת הגמ' מאפשרת לאכול בשר ולשתות יין, ולאכול כל צרכו. יתרה מזאת הגמ' מדגישה כי יכול להעלות על שולחנו אפילו "כסעודת שלמה בשעתו". כלומר, כפי שסעודת שלמה מלבד היותה סעודה גדולה, מסמלת היא את בנין בית המקדש שהיה בזמן שלמה, שהייתה אז שלימות רוחנית וגשמית, כך גם הזוכה לשמוח בשבת זו בסעודתו, יזכה לראות בנחמת ירושלים. משום שהיכולת לעבור מסעודת שלמה לאבל כבד של קינות, ולחבר בין שתי תחושות הופכיות כאלה של שמחה ועצב, של אבלות ונחמה, מבטאת את עוצמתו של המאמין בתורה. וכן מובא בגמ': "שמחו את ירושלם וגילו בה כל אוהביה שישו אתה משוש כל המתאבלים עליה (ישעיה, ס"ו, י'). מכאן אמרו: כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה, ושאינו מתאבל על ירושלים אינו רואה בשמחתה" (תענית, ל:). דייקה הגמ' לומר: בלשון הוה: "זוכה ורואה", ולא אמרה: יזכה ויראה". ללמדינו, שהמתאבל על ירושלים, זוכה כל הזמן לנחמתה. משום שהאבלות על ירושלים אינה כאבילות על מת שהיה ואיננו עוד, אלא אבילות על השכינה שגלתה ממקומה, ועתידה היא לחזור לביתה ולמשכנה הראשון. לפיכך כל המתאבל על ירושלים, לאחר אלפי שנות גלות, זוכה לקבל בטחון גמור בנחמת ירושלים הקרבה לבוא.
הפטרת חזון:
חזונו של ישעיה נאמר בימי המלך עוזיהו. שנאמר: חזון ישעיהו בן אמוץ אשר חזה על יהודה וירושלם בימי עזיהו יותם אחז יחזקיהו מלכי יהודה (ישעיה, א', א'). מצבם של מלכות עוזיהו וממלכת יהודה היה מעולה. חוזקו של המלך עוזיהו, וחוסנה של ירושלים היה לשם דבר בכל רחבי העולם. צבאו של עוזיה היה מצויד במיטב הציוד הצבאי של אותה תקופה. כמתואר בהרחבה בדברי הימים: "ויבן עזיהו מגדלים בירושלם...ויבן מגדלים במדבר...ויהי לעזיהו חיל עשה מלחמה יוצאי צבא...ויצא שמו עד למרחוק כי הפליא עד כי חזק...וכחזקתו גבה לבו עד להשחית וימעל בה' אלהיו" (דבה"י-ב, כ"ו, ט-ט"ז). במצב זה של שפע כלכלי וחוזק צבאי אמר ישעיהו לעם את חזונו. ישעיה הזהיר את העם, מפני השחיתות שפשטה בחברה הגבוהה של ממלכת עוזיה, אשר תביא אותם למשבר נורא. ישעיהו הנביא משווה את קציני הצבא ל"קציני סדום" משום שניצלו את כוחם שלא כדין, ואת העם שלא מיחה מכנה ישעיהו "עם עמרה". בנוסף לכך ישעיהו הטיף גם לשופטים שלא דנו דין צדק באומרו: יתום לא שפטו וריב אלמנה לא יבוא אליהם". ישעיה לא נמנע מלבקר בחריפות גם את בכירי הממשל, באומרו: "שריך סוררים וחברי גנבים כלו אהב שחד ורדף שלמונים". כלומר, ישעיהו מזהיר את מנהיגי העם אשר פרשו את המציאות של השפע והחוזק כהסכמה משמיים למעשיהם, ומודיעם את דבר ה' כי ההתנהגותם הנלוזה תגרום להם בתוך זמן קצר לחורבן הנורא. באומרו: "ארצכם שממה עריכם שרפות אש אדמתכם לנגדכם זרים אכלים אתה ושממה כמהפכת זרים". התגשמותו של חזון ישעיהו משמש אות אזהרה לא רק לדורו, אלא לכל דורות ישראל בכל הזמנים. לפיכך נקראת הפטרת חזון בשבת שלפני תשעה באב, ע"מ להזכיר לישראל שלא יבטחו על עוצמתם הכלכלית והצבאית, אלא שישימו מבטחם על תורה ועל האמונה בקב"ה.
ודע, שבהפטרת חזון ישעיהו, הנביא מטיף לישראל דברי מוסר קשים, ומזהירם מפני העתיד הצפוי להם. בדבריו משלב הנביא דברי אבל ותקווה, תוכחה והטבה, כאב הגלות והצפיה לגאולה. השילוב של הצער והאבל על החורבן עם התקווה לבנין ולהתחדשות, יוצר את השלמות המעמידה ומחזקת את עם ישראל לדורותיו. ימי בין המצרים מנקזים אליהם את כח הסבל והיגון של הקיום היהודי במשך דורות, ויחד עם זה הם נושאים בתוכם את תקוות הגאולה, ואת האמונה שבסוף הדרך ממתין לישראל הטוב הנאצל והמופלא.
הקשר שבין פרשת דברים לתשעה באב:
בפרשת דברים משה רע"ה חוזר ומוכיח את ישראל בהרחבה על חטא המרגלים, אשר בעטיו נגרם לכלל ישראל להסתובב במדבר ארבעים שנה (דברים, א', כ"ב-מ"ו). ומובא בגמ': "בתשעה באב נגזר על אבותינו שלא יכנסו לארץ" (תענית, כו:). כלומר, אחת מחמש הצרות שאירעו לאבותינו ביום תשעה באב, היתה הגזירה שדור המדבר לא יכנסו לארץ. לפיכך קיים קשר עיניני בין תשעה באב לבין פרשת דברים.
וכן מצאנו שבשלשת השבועות שבין י"ז תמוז לט' באב, הנהיגו חז"ל מנהגי אבלות לכלל עם ישראל לדורותיו. כגון: שלא להתחתן בשלושת השבועות, להימנע מלהסתפר, מלהתגלח, לא ללבוש בגדים חדשים, לא לשמוע מנגינות, ולא לרקוד וכו. שיאם של מנהגי האבלות מתרכז ביום ט' באב אשר בו אירעו לישראל חמישה דברים קשים: נגזר על אבותינו במדבר שלא יכנסו לארץ, נחרב בית המקדש הראשון, נחרב בית המקדש השני, נלכדה העיר ביתר, ונחרשה ירושלים ע"י האוייבים לאחר החורבן (תענית, כו:). לפיכך נקבע יום ט' באב ליום צום, וחלים בו האיסורים: לנעילת סנדל, לסיכה, לרחיצה, תשמיש המיטה וכו. הטעם למנהגי אבלות אלה הוא להוציא את עם ישראל משגרת יומו, ע"מ שיזכור את העבר ויצפה לעתיד המובטח. דהיינו, להתבונן ולתקן את המצב שבו עם ישראל שרוי, ולא להתרגל למצב הלא טבעי של גלות, והכי חשוב הוא שלא להתרגל למצב הזה של בית המקדש חרב. אלא, לעשות כל מה שאפשר בכדי לצאת מהמצוקה הנוראה שאנו נמצאים בה. לשם כך תקנו חז"ל את מנהגי האבלות בשלושת השבועות, בתשעת הימים, בארבעת הצומות ובתשעה באב. כדי לעורר את עם ישראל לתקן, להפיק לקחים מן העבר ולצאת משגרת הגלות. ההתבונננות במציאות הגלות הנמשכת, והצורך בהתחזקות, גורמת לאדם לשינוי במהלך חייו השגרתיים, ולהרהר בתשובה כדי להחיש את גאולתינו השלמה. כמובא בתלמוד: "פעם אחת היו עולין לירושלים, כיון שהגיעו להר הצופים קרעו בגדיהם. כיון שהגיעו להר הבית, ראו שועל שיצא מבית קדשי הקדשים, התחילו הן בוכין, ור"ע מצחק. אמרו לו: מפני מה אתה מצחק? אמר להם: מפני מה אתם בוכים? אמרו לו: מקום שכתוב בו: והזר הקרב יומת, ועכשיו שועלים הלכו בו, ולא נבכה? אמר להן: לכך אני מצחק. דכתיב: ואעידה לי עדים נאמנים את אוריה הכהן ואת זכריה בן יברכיהו. וכי מה ענין אוריה אצל זכריה!? אוריה במקדש ראשון, וזכריה במקדש שני? אלא, תלה הכתוב נבואתו של זכריה, בנבואתו של אוריה. באוריה כתיב: לכן בגללכם ציון שדה תחרש. בזכריה כתיב: עוד ישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלם. עד שלא נתקיימה נבואתו של אוריה, הייתי מתיירא שלא תתקיים נבואתו של זכריה, עכשיו שנתקיימה נבואתו של אוריה, בידוע שנבואתו של זכריה מתקיימת בלשון הזה. אמרו לו: עקיבא ניחמתנו עקיבא ניחמתנו" (מסכת מכות דף כד:).
ודע, שחודש אב הוא חלק ממילת אבל, משום שקיימת התקוה שחודש יהיה אב לגאולתינו השלימה. אולם, במצב של ימינו שבו במקום בית המקדש היה בנוי, עומד על תילו מקדש מוסלמי, הדבר גרוע יותר ממצב של "שועלים הלכו בו". לפיכך המצב מחייב יתר התבוננות וחזרה בתשובה שלמה.
יתרונותיו של הבית השלישי:
בבית הראשון שנבנה ע"י שלמה המלך, היתה התגלות של אור הקדושה בעולם, והיה שיאה של ההתגלות האלוהית. כמאמר הזוה"ק: "קיימא סיהרא באשלמותא". גם עם ישראל היו אז בדרגה רוחנית גבוהה, מכוחה של ההתגלות האלוהית. אולם חסרונו של הבית הראשון היה בכך שהגילויים האלוהיים באו מלמעלה מבלי שהעולם עצמו היה מוכן לכך. לפיכך לצד גילויי הקדושה היתה אז התגברות עזה של עבודה זרה, נביאי שקר וכו', מטעם זה נחרב הבית הראשון. בבית השני שנבנה בעת שעם ישראל שהה בגלות תחת ממשלת אומות העולם, הדחף לבנות את בית המקדש בא מצידו של כורש שהיה מלך גוי, בבית השני חלה ירידה עצומה בקדושה לעומת בית ראשון. חסרו בו חמישה דברים עיקריים: הארון עם הכפורת והכרובים, האורים והתומים, האש, השכינה ורוח הקודש. לעומת זאת בני ישראל התעלו ועמדו בדרגת בעלי תשובה, ולפיכך עמד הבית השני מעט זמן יותר מבית ראשון. אולם חסרונה של הקדושה האלוהית העליונה גרמה לכך שבית המקדש השני יחרב בעוון שנאת חינם.
בניינו של בית המקדש השלישי, ימזג בתוכו את שתי המעלות השונות שהיו בבית הראשון והשני. דהיינו, התגלות אלוהית עליונה מלמעלה עם חזרה בתשובה של עם ישראל מלמטה. שילובם של שתי מעלות אלה יגרמו לכך שבית מקדש השלישי יעמוד לנצח נצחים. לפיכך מטרת הגלות הארוכה היא להכשיר את עם ישראל לבנין בית המקדש השלישי בזכות ולא בחסד. משל למה הדבר דומה: לאב שנתן לבנו בגד יקר, והבן קרעו לגזרים. לאחר זמן שב האב ונתן לבנו בגד יקר שני, ואף אותו קרע הבן לגזרים. מה עשה האב? הותיר את בנו עם בגדיו הקרועים, ותפר לו בגד יקר שלישי, אך הפעם לא נתן האב את הבגד לבנו, אלא שמר את הבגד אצלו, ורק לעיתים רחוקות היה מראה לבנו את הבגד השלישי, באומרו לו: אם תתנהג כראוי תקבלו. הטעם שהאב (הקב"ה) נתן לבנו (עם ישראל) את המלבוש היקר (בית המקדש) בפעם הראשונה והשניה, למרות שידע כי יקרענו, ואילו בפעם השלישית הוא תובע מן הבן התנהגות ראויה כדי לקבל את הבגד השלישי, משום שמהותו של הבית השלישי היא הנצחיות והקיום התמידי.
ודע, שהרמב"ם כתב ששכינה לא זזה מבית המקדש כל הזמנים, ולכן "קדושה ראשונה קידשה לשעתה וקידשה לעתיד לבוא", כלומר, קדושת בית המקדש נמשכת תמיד בכל הזמנים. אך גודלה של הקדושה הלך ופחת מבית ראשון לבית שני, ולאחר החורבן הצטמצמצמה הקדושה לכותל המערבי בלבד. וכן נאמר במדרש: מעולם לא זזה שכינה מן הכותל המערבי.