השבוע העברתי הרצאה לתלמידי כיתה ה' בבית ספר בצפון הארץ. ההרצאה הייתה על החובה המוסרית להירתם למען הזולת כאשר הוא נמצא בסכנה מוחשית לשלומו. (עפ"י החוק הידוע "לא תעמוד על דם רעך").
בתום ההרצאה התלמידים שאלו שאלות רבות על עבודתי כסנגור בתחום התעבורה. לחלל החדר נזרקו מס' רב של שאלות כגון: מה התיק המוזר ביותר שבו עסקת? האם קרה לי באופן אישי אירוע דומה לתיקים שבהם עסקתי? ועוד שאלות רבות.
אולם, שאלה אחת העסיקה אותי במהלך כל היום והעלתה בי מחשבות רבות - האם זה קשה להיות סנגור? הסתכלתי על הילד ועניתי לו בצורה אינסטקטיבית שכן והסברתי לי כי כל תיק נבחן לגופו ומכאן הצורך המקצועי להביא את היכולות המשפטיות כסנגור כל פעם מחדש.
במהלך הנסיעה למשרדי המשכתי לחשוב רבות על השאלה הזו, האם זה קשה לייצג אדם שהיה מעורב באירוע בו נפגעו אנשים ולעיתים אף קיפחו את חייהם?האם אדם שנסע במהירות מופרזת של 168 קמ"ש ראוי להתערבותי כך שיזוכה בסופו של התהליך ויצא ללא עונש כלל?!
עמדת המדינה במקרים של תאונות קטליות בתחום התעבורה היא נחרצת ונחושה - לשלוח את הנאשמים מאוחרי סוגר ובריח.
ברגעים כאלו מחשבותיי נודדות תמיד לתיק בו סיימתי לטפל לפני כשנה!
המדובר בבחורה צעירה כבת עשרים שהסיטה את מבטה לכיוון כפתורי המזגן ברכב כתוצאה מכך סטתה קלות לנתיב הנגדי.מראת התשקיף השמאלית נגעה קלות ברכב שהגיעה מהכיוון הנגדי, רכבה יצאה משליטה והרכב הנוסף שהגיע מהכיוון הנגדי התנגש ברכבה וכתוצאה מהתאונה אישה ואמה נהרגו במקום.
פגשתי את אותה בחורה צעירה יום לאחר שיצאה מניתוח מורכב ברגלה, היא ישבה על כיסא גלגלים סיגריה מחוצה בין אצבעותיה הרועדות והיא הסתכלה עלי במבט מלא פליאה "למה הגעת?" אמרה בעיניים אדומות מבכי "אין לי כוונה לחיות עוד הרבה זמן אחרי מה שקרה", היא הבהירה לי בצורה משכנעת ביותר.
ישבתי לצידה והסתכלתי על ענייה האדומות, בחורה דקת גזרה יפת תואר שכל חייה התנפצו בשבריר שנייה אחד טרגי במיוחד של טעות בשיקול דעת.
"צריך להתמקד בחיים ולא במתים" נהגתי לשנן לעצמי בזמן שירותי במשטרת ישראל בשיא ימיי הפיגועים כאשר פיגוע רדף פיגוע
."צריך להתמקד בחיים ולא במתים", חשבתי לעצמי והחלטתי להקדיש את כל מרצי המקצועי למען לאותה בחורה צעירה.
הוצאתי את המחברת שלי והתחלתי לתחקר אותה בעניין נסיבות התאונה. אשמתה לא הייתה מוטלת בספק אולם כרגע לא מצאתי לנכון להתמקד בחלק המקצועי, קמתי ואמרתי לה "יהיה בסדר" ופניתי לדבר עם הוריה.
הסברתי להם את גודל התיק עימו אנו מתמודדים ואמרתי בסמכותיות כי כרגע חייבים לדאוג לה "עזבו את המשפט יש עוד זמן".
פניתי לעובדת הסוציאלית בבית החולים ועדכנתי אותה על המצוקה נפשית אליה נחשפתי והיא נרתמה מייד לעניין.
חלפו הימים וכתב אישום הוגש בעניינה של אותה צעירה. עמדת הפרקליטות כמו בכל תיקי התאונות הקטלניות בתחום התעבורה הייתה של מאסר בפועל והעובדה שהיה מדובר בתאונה קטלנית בה קופחו חייהן של שתי נשים לא הקלה על עמדת המדינה, יחד אם זאת אותה בחורה צעירה הייתה שבר כלי ובמצב נפשי רעוע ביותר.
בסופו של יום הייתה עמדת שירות המבחן כפי שצוטטה מפי בית המשפט כעמדתי: מאסר בפועל לא זו בלבד שלא ישרת את האינטרס הציבורי אלא אף יגרום לנזק בלתי הפיך לאותה בחורה צעירה דבר שבוודאי לא משרת את האינטרס הציבורי.
היא נדונה לשישה חודשי עבודות שירות ופסילת רישיון ממושכת ממילא לא הייתה לה כל כוונה לעלות שוב על רכב בשל מצבה הנפשי הקשה.
יצאנו אני הנאשמת והוריה מהאולם אימה חיבקה אותי תוך שהיא מתאפקת לא לפרוץ בבכי וגם הנאשמת עצרה בקושי את דמעותיה לא הייתה זו שמחה של ניצחון אלא הקלה בסיוטים היום יומיים שליוו את אותה בחורה צעירה.
נכנסתי לרכבי ונסעתי לביתי מוקדם מהרגיל. היה ברור לי שצדק נעשה. נכון הוא שאין מנוחה ומנוח למשפחות שאיבדו את יקיריהן אבל גם לא יהיה מנוח אם היה מוטל עונש של מאסר עולם, כי את הזמן לא ניתן להשיב לאחור.
בערב קיבלתי שיחת טלפון מאותה צעירה, היא אמרה לי משפט אחד שסיכם את הדרך הארוכה אותה עברנו "תומר, תודה, היצלת את חיי".
מהחומר שהיה ברשותי ידעתי שזאת האמת. ובגלל זה אני סנגור וטוב שכך.
בתום ההרצאה התלמידים שאלו שאלות רבות על עבודתי כסנגור בתחום התעבורה. לחלל החדר נזרקו מס' רב של שאלות כגון: מה התיק המוזר ביותר שבו עסקת? האם קרה לי באופן אישי אירוע דומה לתיקים שבהם עסקתי? ועוד שאלות רבות.
אולם, שאלה אחת העסיקה אותי במהלך כל היום והעלתה בי מחשבות רבות - האם זה קשה להיות סנגור? הסתכלתי על הילד ועניתי לו בצורה אינסטקטיבית שכן והסברתי לי כי כל תיק נבחן לגופו ומכאן הצורך המקצועי להביא את היכולות המשפטיות כסנגור כל פעם מחדש.
במהלך הנסיעה למשרדי המשכתי לחשוב רבות על השאלה הזו, האם זה קשה לייצג אדם שהיה מעורב באירוע בו נפגעו אנשים ולעיתים אף קיפחו את חייהם?האם אדם שנסע במהירות מופרזת של 168 קמ"ש ראוי להתערבותי כך שיזוכה בסופו של התהליך ויצא ללא עונש כלל?!
עמדת המדינה במקרים של תאונות קטליות בתחום התעבורה היא נחרצת ונחושה - לשלוח את הנאשמים מאוחרי סוגר ובריח.
ברגעים כאלו מחשבותיי נודדות תמיד לתיק בו סיימתי לטפל לפני כשנה!
המדובר בבחורה צעירה כבת עשרים שהסיטה את מבטה לכיוון כפתורי המזגן ברכב כתוצאה מכך סטתה קלות לנתיב הנגדי.מראת התשקיף השמאלית נגעה קלות ברכב שהגיעה מהכיוון הנגדי, רכבה יצאה משליטה והרכב הנוסף שהגיע מהכיוון הנגדי התנגש ברכבה וכתוצאה מהתאונה אישה ואמה נהרגו במקום.
פגשתי את אותה בחורה צעירה יום לאחר שיצאה מניתוח מורכב ברגלה, היא ישבה על כיסא גלגלים סיגריה מחוצה בין אצבעותיה הרועדות והיא הסתכלה עלי במבט מלא פליאה "למה הגעת?" אמרה בעיניים אדומות מבכי "אין לי כוונה לחיות עוד הרבה זמן אחרי מה שקרה", היא הבהירה לי בצורה משכנעת ביותר.
ישבתי לצידה והסתכלתי על ענייה האדומות, בחורה דקת גזרה יפת תואר שכל חייה התנפצו בשבריר שנייה אחד טרגי במיוחד של טעות בשיקול דעת.
"צריך להתמקד בחיים ולא במתים" נהגתי לשנן לעצמי בזמן שירותי במשטרת ישראל בשיא ימיי הפיגועים כאשר פיגוע רדף פיגוע
."צריך להתמקד בחיים ולא במתים", חשבתי לעצמי והחלטתי להקדיש את כל מרצי המקצועי למען לאותה בחורה צעירה.
הוצאתי את המחברת שלי והתחלתי לתחקר אותה בעניין נסיבות התאונה. אשמתה לא הייתה מוטלת בספק אולם כרגע לא מצאתי לנכון להתמקד בחלק המקצועי, קמתי ואמרתי לה "יהיה בסדר" ופניתי לדבר עם הוריה.
הסברתי להם את גודל התיק עימו אנו מתמודדים ואמרתי בסמכותיות כי כרגע חייבים לדאוג לה "עזבו את המשפט יש עוד זמן".
פניתי לעובדת הסוציאלית בבית החולים ועדכנתי אותה על המצוקה נפשית אליה נחשפתי והיא נרתמה מייד לעניין.
חלפו הימים וכתב אישום הוגש בעניינה של אותה צעירה. עמדת הפרקליטות כמו בכל תיקי התאונות הקטלניות בתחום התעבורה הייתה של מאסר בפועל והעובדה שהיה מדובר בתאונה קטלנית בה קופחו חייהן של שתי נשים לא הקלה על עמדת המדינה, יחד אם זאת אותה בחורה צעירה הייתה שבר כלי ובמצב נפשי רעוע ביותר.
בסופו של יום הייתה עמדת שירות המבחן כפי שצוטטה מפי בית המשפט כעמדתי: מאסר בפועל לא זו בלבד שלא ישרת את האינטרס הציבורי אלא אף יגרום לנזק בלתי הפיך לאותה בחורה צעירה דבר שבוודאי לא משרת את האינטרס הציבורי.
היא נדונה לשישה חודשי עבודות שירות ופסילת רישיון ממושכת ממילא לא הייתה לה כל כוונה לעלות שוב על רכב בשל מצבה הנפשי הקשה.
יצאנו אני הנאשמת והוריה מהאולם אימה חיבקה אותי תוך שהיא מתאפקת לא לפרוץ בבכי וגם הנאשמת עצרה בקושי את דמעותיה לא הייתה זו שמחה של ניצחון אלא הקלה בסיוטים היום יומיים שליוו את אותה בחורה צעירה.
נכנסתי לרכבי ונסעתי לביתי מוקדם מהרגיל. היה ברור לי שצדק נעשה. נכון הוא שאין מנוחה ומנוח למשפחות שאיבדו את יקיריהן אבל גם לא יהיה מנוח אם היה מוטל עונש של מאסר עולם, כי את הזמן לא ניתן להשיב לאחור.
בערב קיבלתי שיחת טלפון מאותה צעירה, היא אמרה לי משפט אחד שסיכם את הדרך הארוכה אותה עברנו "תומר, תודה, היצלת את חיי".
מהחומר שהיה ברשותי ידעתי שזאת האמת. ובגלל זה אני סנגור וטוב שכך.
