ארקדי גידמאק מלך ישראל 

מה חושבת מדינת ישראל על העובדה שכל התמיכה בצפון אורגנה על ידי פילנטרופים?
האמת היא שיפה מאוד מצידם של המתנדבים, התורמים, מחלקי המזון ומארגני מבצעי הארוח: איש אינו מזלזל בתרומה שלהם (במיוחד, במחילה, מרשימה אותי התרומה מאלה שאין להם -לאלה שאין להם. התאגידים לא עושים לי את זה , במחילה, מבחינתם הם קנו פרסומת וכתבות תדמית מתוחכמות- חינם אין כסף)
עיר האוהלים בחוף ניצנים ,עם ארוחות החינם שלה, תגיש יום אחד חשבונית מאוד מאוד יקרה וכואבת לחברה הישראלית.
ואני כמעט יכולה להרגיש ולשמוע את הצעקות בכיכרות "ארקדי לשלטון" "ארקדי מלך ישראל" והנה, אני גם שומעת "לחם ושעשועים"....

ארקדי גיידמק לא אשם , הוא, אבל, בגדר סימפטום מדאיג מאוד בעיני.
יש גבול אפילו לציניות שלי אבל מי שאשם ובגדול זו ממשלת ישראל.
לא רק זאת אלא כמה וכמה ממשלות לאחור.
לאט לאט הותרה המחויבות של המדינה כלפי אזרחיה.
התרגלנו לראות זקנות מחטטות בפחי אשפה, חולי סרטן שהתרופות שלהם לא בסל ההולך ומצטמק של הזכות לשירותי בריאות הולמים, מובטלים חסרי אונים שהושלכו ממעגל העבודה בתהליך שנקרא "יעול והבראה".

תהליכי היעול וההבראה של המשק התירו אט אט - בשקט חרישי - את התפיסה, את עצם הציפיה למחויבות ואחריות של השלטון כלפי הפרט.
למה חשבו תושבי הצפון שהמדינה תתענין במצוקתם?
למה סבורים בעלי העסקים הקטנים והבינוניים שמישהו בכלל מעוניין שיהיו כאלה?
למה מישהו בנהריה , קרית שמונה וצפת חושב שמה שלא עניין את החברה הישראלית ערב ה-12 ביולי ימיס עכשיו את ליבה ויעורר בה את המילה הגסה הזאת שרגילים לשמוע מפיה ה"שמאלני" של חלי יחימוביץ' "סולידריות חברתית"?


לאט לאט נפרם כאן עוד משהו וזאת אשליית הביטחון.
אשליית הביטחון היתה לאורך כל הזמן הדבק הכי הכי חזק שלנו כחברה.
אז הנה - נדמה לי שהמלחמה הזאת היא מקום נכון להתחיל את תהליך ההתפכחות מאשליית הביטחון.
כי ביטחון זה לא רק טילים, תותחים, מטוסים ופגזים - ביטחון זה הידיעה שברגע שהעורף יהיה כל כך מאויים- ברמה שקריית שמונה וישובי קו העימות היו מאויימים, לא יקבע גורלם לרעוד במקלטים מזוהמים ולא מתאימים.

יתכן אולי שצה"ל, המטכ"ל, אלופי הפיקודים וכמובן החיילים עושים את מלאכתם נאמנה - אני לא יודעת, ואני משאירה את הדיון הזה לוועדות החקירה ולמגזינים של סופי השבוע שיצאו בשקיקה צמאת שיפוט ושערוריות אחרי המלחמה הזאת.
אני רק יודעת דבר אחד: יש משוואה מאוד קטלנית בין אובדן סולידריות חברתית לביזיון המתמשך של נטישת והפקרת ישובי קו העימות.
ובכן, אבד לנו הביטחון הכלכלי, אבדה לנו האמונה במערכת הבריאות, החינוך , הרווחה ולמדנו להמיר את הציפיות שלנו להדדיות בתיזות רוחניות , ניו אייג'יות על אחריות אישית .
אז באמת, שמנו את יהבנו על האחריות האישית של הפרט על גורלו הדפוק אבל משהו בכל זאת השארנו למדינה כי רק היא יכולה : את הביטחון שלא נופקר בימי מלחמה.
עכשיו מתברר שזאת היתה אשליה חסרת בסיס מציאותי כי מדינה ששומטת מעצמה בהדרגה את המחוייבויות , מדינה שהצליחה לשכנע אותנו שהיא לא חייבת לנו לא בריאות, לא פרנסה , לא חינוך ולא רווחה , לא תכיר בשום אחריות מצידה גם לנזקי המלחמה.
אז מה נשאר לנו?
שופרסל , ארקדי גיידמק, סלקום ומסריו האופטימיים ....
שיום אחד יבואו לפדות את המנעמים שהם נתנו מטוב ליבם : יום אחד הם יציעו לנו לוותר על המדינה כי מי צריך מתווך בין המנהיג האמיתי של העם - בין מטיבו ומספק צרכיו היחיד- ובין העם עצמו?
למה צריך את מערכות המדינה המסורבלות , חסרות היעילות והמושחתות?


ארקדי יצא למרפסת וישא נאום אל העם הנתמך.
והלכה הדמוקרטיה , הלך שלטון החוק, הלכה התקשורת המנג'סת , הלכה חלי יחימוביץ' והנודניקים החברתיים כולם. זה מה שקורה כשהאחריות מסתובבת ברחוב , מתי שהו מישהו ירים ויקח אותה, ומשם כבר לא בדיוק ברור במה וכמה יעלה להחזיר אותה .