הרב הראשי לצה"ל, הרב רונצקי תיאר בצורה מרתקת התמודדותנו מול הקשיים של המדינה. הוא תיאר בצורה נפלאה את אמונתו בעם ישראל כדי להיות אור לגויים, להילחם כדי להתקיים להיות הטובים ביותר, כדי להיות דוגמא לכולם.
לראות את עם ישראל עוצר בתנועתו בצפירה ביום השואה וביום הזיכרון לחללי צה"ל, יוצא מרכבו ונעמד דום, בזקיפות קומה תחושה של אמונה בעמנו. אך כל התנהגותנו הנפלאה הוא על העבר. אך מה לגבי העתיד? שהרי כדי להגיע ולכבוש פסגה של כל הר וכל גבעה יש צורך בהצבת מטרות.
כל איש עסקים ואף אנשי חינוך יודעים שההישגים נובעים בעיקרם אם מציבים מטרות ברורות ומכינים הכלים כדי להשיג היעדים. אך מה המטרות עתה? של עמנו? של הנוער? של המבוגרים?
כן, זה נכון שהציבור הדתי לאומי שם לו למטרה הגברת תורה והאדרתה. יותר ויותר בחורים לומדים תורה בישיבות הסדר, בישיבות גבוהות ומכינות. רבים מקציני צה"ל כיום שייכים לציבור הדתי. כי...כי...הם פועלים מתוך אמונה בצדקת הדרך, כי יש להם מטרה, מי אנחנו...מה דרכנו...מה מעשינו כדי להשיג המטרה.
30% מצה"ל הם מהציבור הדתי. יש בציבור שלנו מגוון אדיר של אנשים. מה יקרה בדור הבא? היש בעיות? היש בעיה במקורות הסמכות? מה השתנה? כיצד נפתח הלבבות לקושי הקיים. הבעיה - אף אחד מהציבור לא גיבש עמדה לכתחילה, תאורתית - כיצד מיישבים את הבנים המתרוצצים בקרבנו.
אוטונומיה, דמוקרטיה, הקשבה, הענות לרבנים ושמירה על מסורת יהודית.
כיצד חיים בהרמוניה של גם זה וגם זה. כולנו כאחד - בתרבות המערבית הליברלית בשילוב התרבות היהודית הניצחית, שהרי יש גם חיכוכים בכך.
יש שאימצו סוג של ויתור, האופק ההיסטורי קיים, אך לא משפיע על ההווה, לפעמים נזכרים בעבר, בבית הקברות בצפירה.
הציבור החרדי ויתר אף הוא, יש כאן ושם חומה. אך הציבור שלנו חי בבעיה מתמשכת במידה, אדם דתי, בחינוך, בלבוש, בתרבות, אך בשוק -החיים, אתה קורא עיתונים, בעבודה כחילוני.
כמה מאיתנו - עמלים בדרך ראייתם גם בעבודתם ובעמלם.
המידות של כומתה וכיפה קשה, שהרי קיים קושי של מינים, ברגע של קונפליקט יש בעיה.
שטחים, הסכמי שלום, גירוש או אז מה חשוב כומתה או כיפה, הדמוקרטיה בעיתית יש שאלות כל הזמן. הבעיה לא תעלם אם לא נטפל בה. יש חוזרים בשאלה ויש מתלבטים- יש המסתגרים בישיבות ל 10-15 שנה. יש מתחרדים אף כי הם חכמים אידיאולוגיים, הם הרי במיגור וסגרו המגירה האחרת. חייב בשני עולמות כיפה וכומתה.
הכיוונים של הציבור הדתי אל מול הצבא.
הציבור הדתי - חייבים לפתח פסיקות הלכה, מהי משמעות המדינה הלכתית, מה זה קצין בהלכה. מה קרה לדת ישראל - לאחר הגלות.
היש בזרם המרכזי בחינוך הדתי בסיס של כיצד לנהוג כרגע.
טובי העיר, דין המלך אבא דמלכותא. האם באקדמיה הם לומדים ואז יוצאים לתרבות רעה שזו כנגד דעת הרבנים, יש בזה חוסר יושר. גם בזה יש מה לעשות -
יש להכיר בציבור שמעוניין להיות נבדל, חובה לאפשר לתת קבוצה עם זהות משלה והיא זכאית לקיים כגוף נפרד הכל.
נוכח תרבות משתלטת שמסביבנו, אין שוויון בין שאינם שווים. תרבות המיעוט כמו הפרדה בין בנים ובנות, חובה ליברלית להפריד. כך מנקדים דעות ותפיסות אלו של אחרים שצודקים.
במדינה יש תרבות וצריך למצות את הדין עם המתנגדים, להתכופף כדי להיענות עד גבול בו החוק קובע. לעיתים, הכומתה קובעת ולא הכיפה. אין חשיבה לראיונות, לעולם הערכים הליברלית. חשוב להאמין, צריך להרים לא את הכיפה ולא את הכומתה אלא את הכפפה.
לראות את עם ישראל עוצר בתנועתו בצפירה ביום השואה וביום הזיכרון לחללי צה"ל, יוצא מרכבו ונעמד דום, בזקיפות קומה תחושה של אמונה בעמנו. אך כל התנהגותנו הנפלאה הוא על העבר. אך מה לגבי העתיד? שהרי כדי להגיע ולכבוש פסגה של כל הר וכל גבעה יש צורך בהצבת מטרות.
כל איש עסקים ואף אנשי חינוך יודעים שההישגים נובעים בעיקרם אם מציבים מטרות ברורות ומכינים הכלים כדי להשיג היעדים. אך מה המטרות עתה? של עמנו? של הנוער? של המבוגרים?
כן, זה נכון שהציבור הדתי לאומי שם לו למטרה הגברת תורה והאדרתה. יותר ויותר בחורים לומדים תורה בישיבות הסדר, בישיבות גבוהות ומכינות. רבים מקציני צה"ל כיום שייכים לציבור הדתי. כי...כי...הם פועלים מתוך אמונה בצדקת הדרך, כי יש להם מטרה, מי אנחנו...מה דרכנו...מה מעשינו כדי להשיג המטרה.
30% מצה"ל הם מהציבור הדתי. יש בציבור שלנו מגוון אדיר של אנשים. מה יקרה בדור הבא? היש בעיות? היש בעיה במקורות הסמכות? מה השתנה? כיצד נפתח הלבבות לקושי הקיים. הבעיה - אף אחד מהציבור לא גיבש עמדה לכתחילה, תאורתית - כיצד מיישבים את הבנים המתרוצצים בקרבנו.
אוטונומיה, דמוקרטיה, הקשבה, הענות לרבנים ושמירה על מסורת יהודית.
כיצד חיים בהרמוניה של גם זה וגם זה. כולנו כאחד - בתרבות המערבית הליברלית בשילוב התרבות היהודית הניצחית, שהרי יש גם חיכוכים בכך.
יש שאימצו סוג של ויתור, האופק ההיסטורי קיים, אך לא משפיע על ההווה, לפעמים נזכרים בעבר, בבית הקברות בצפירה.
הציבור החרדי ויתר אף הוא, יש כאן ושם חומה. אך הציבור שלנו חי בבעיה מתמשכת במידה, אדם דתי, בחינוך, בלבוש, בתרבות, אך בשוק -החיים, אתה קורא עיתונים, בעבודה כחילוני.
כמה מאיתנו - עמלים בדרך ראייתם גם בעבודתם ובעמלם.
המידות של כומתה וכיפה קשה, שהרי קיים קושי של מינים, ברגע של קונפליקט יש בעיה.
שטחים, הסכמי שלום, גירוש או אז מה חשוב כומתה או כיפה, הדמוקרטיה בעיתית יש שאלות כל הזמן. הבעיה לא תעלם אם לא נטפל בה. יש חוזרים בשאלה ויש מתלבטים- יש המסתגרים בישיבות ל 10-15 שנה. יש מתחרדים אף כי הם חכמים אידיאולוגיים, הם הרי במיגור וסגרו המגירה האחרת. חייב בשני עולמות כיפה וכומתה.
הכיוונים של הציבור הדתי אל מול הצבא.
הציבור הדתי - חייבים לפתח פסיקות הלכה, מהי משמעות המדינה הלכתית, מה זה קצין בהלכה. מה קרה לדת ישראל - לאחר הגלות.
היש בזרם המרכזי בחינוך הדתי בסיס של כיצד לנהוג כרגע.
טובי העיר, דין המלך אבא דמלכותא. האם באקדמיה הם לומדים ואז יוצאים לתרבות רעה שזו כנגד דעת הרבנים, יש בזה חוסר יושר. גם בזה יש מה לעשות -
יש להכיר בציבור שמעוניין להיות נבדל, חובה לאפשר לתת קבוצה עם זהות משלה והיא זכאית לקיים כגוף נפרד הכל.
נוכח תרבות משתלטת שמסביבנו, אין שוויון בין שאינם שווים. תרבות המיעוט כמו הפרדה בין בנים ובנות, חובה ליברלית להפריד. כך מנקדים דעות ותפיסות אלו של אחרים שצודקים.
במדינה יש תרבות וצריך למצות את הדין עם המתנגדים, להתכופף כדי להיענות עד גבול בו החוק קובע. לעיתים, הכומתה קובעת ולא הכיפה. אין חשיבה לראיונות, לעולם הערכים הליברלית. חשוב להאמין, צריך להרים לא את הכיפה ולא את הכומתה אלא את הכפפה.
- תואר ראשון ושני במדעי הטבע-ביולוגיה
- תואר שלישי בחינוך במנהיגות
משרות במשרד החינוך:
- 3 שנים מפקח על מדעי הטבע
- 12 שנים מפקח כולל
- 10 שנים מפקח מחוזי
בכל תחום פיתח מנהלים כמנהיגים, אשר הגיעו להישגים הטובים בארץ באזורם
ב6 שנים האחרונות מרכז את הקורס המכשיר מנהלים בבר אילן, וכמובן מלמד חינוך ומנהיגות באוניברסיטה ובעוד 3 מכללות.
- תואר שלישי בחינוך במנהיגות
משרות במשרד החינוך:
- 3 שנים מפקח על מדעי הטבע
- 12 שנים מפקח כולל
- 10 שנים מפקח מחוזי
בכל תחום פיתח מנהלים כמנהיגים, אשר הגיעו להישגים הטובים בארץ באזורם
ב6 שנים האחרונות מרכז את הקורס המכשיר מנהלים בבר אילן, וכמובן מלמד חינוך ומנהיגות באוניברסיטה ובעוד 3 מכללות.
