צר לי לומר - אבל אלוף פיקוד הצפון ומטהו, נראים כמו פיקוד דרום במלחמת יום הכיפורים - כלומר לא מתאים, לא מוכן, לא בשל לתפקיד. ההצהרות של אולמרט עם פתיחת המלחמה, נראות עתה באור אחר.
* מאת: עו"ד אברהם פכטר
לא נעים להודות, בוודאי לא לצמרת צה"ל, החל מהרמטכ"ל ומטה שהערכת כוחו תפקודו ואורך נשימתו של החזבללה יהיה עמוק ונחוש עד כדי כך.
נכון, שהמודיעין על זרועותיו ידע שהחזבללה מתחזק מתחפר, אוגר כמויות עצומות של נשק מודרני, אבל יחד עם זאת לא העריכו נכונה את התוצאה הסופית.
כתוצאה מתפיסה שגויה זו, נראה לי שהתיאוריה הראשונית שמכה אווירית קשה ומתמשכת, תעשה את עיקר העבודה היתה מוקדמת ומוגזמת.
המכה האווירית, עזרה וריככה את השטח, כמצופה מסיוע אווירי, אבל לא יכולה מקצועית ומבצעית להכריע את המערכה.
הטענות הנשמעות בציבור, ובין הפרשנים והמומחים הצבאיים, שהיה צריך להיכנס עם כוח קרקעי מאסיבי, כבר מתחילת המערכה, נראית לי לא נכונה ושגויה.
המציאות העכשווית מוכיחה, כי כניסה מוקדמת של כוח קרקעי, עלול היה להיגמר באבידות קשות, הרבה יותר מאלה שנגרמו לנו בפועל, השהות בין ההתקפה האווירית לפעילות קרקעית, היתה לדעתי מאוזנת ונכונה.
מה שנראה לי, כתגובה לא הולמת ומספקת, היא ההססנות לפגוע ולשחוק את התשתיות האזרחיות, מהאזורים מהן נורות מרבית הרקטות. העיר צור ובנותיה, היא מוקד לקטיושות ולכן מבצע מוצלח אחד ונועז של שייטת 13, לא מספיק ולא גורם נזק ממשי. היה מקום, להרוס כליל את תשתיות העיר וסביבתה, חשמל, מים, כבישים, גשרים, כל מה שצריך כדי להפוך אותה לעיר משותקת, ולא מתפקדת. והיה אם עדיין, יוצאות משם קטיושות, להרוס את האיזורים המסומנים לעיי חרבות.
נכון, שזה לא נשמע טוב, לא נראה ולא מצטלם טוב, אבל זה חיוני, אפשרי ויש לו גם בסיס משפטי מוצק, מבחינת המשפט הבינלאומי (כפי שכתבתי במאמר קודם באתר זה - המותר והאסור במלחמה). כמו כן, יש טעם בדברי הפרשנים והאלופים שטוענים שהיה צריך להגיע במהירות כמו בעבר, לנהר הליטני ומשם לרדת דרומה - תוך השתלטות והשמדת מקורות הירי.
הפרשנים המומחים לחזבללה, נבאו נכונה, כי בהתקרב סוף המערכה אם ע"י לחימה או לחץ בינלאומי, נסרללה יגביר את לחץ הרקטות, כדי לסיים באקורד גבוה ולדעתו מנצח.
אבל גם ממשלת ישראל, זקוקה לסיומת מנצחת שמא יגידו שהפסדנו את המערכה, המטרות לא הושגו והמבצע נכשל.
המציאות כרגיל, שונה מהתחזיות ומהביקורת והערכות ורחוקה מהקביעה של כשלון. בתחילת המבצע, יצא ראש הממשלה אהוד אולמרט בהצהרות, שנראות כיום, כבומבסטיות, לא ניתנות לביצוע יהירות שחצניות ולא מאוזנות.
היה ברור, לכולי עלמא - שלא ניתן לפרק את חזבללה מנשקו, למרות ההחלטה של האו"ם 1559, ולא ניתן בקלות לשכנע את לבנון לפרוס את צבאה בדרום - ואילו עכשיו בלחץ הנסיבות הם שינו את עמדתם.
החזבללה כארגון גרילה של מחנה דתי קיצוני, שטוף תפיסה דתית ואמונה עמוקה, הפועל בתוך ומתוך אוכלוסיה אזרחית תומכת, אינו ניתן לחיסול ופירוק.
לכן, המטרה הנכונה, להוריד את היכולת המבצעית שלו, לדחוק אותו לאחור, אחרי הליטני, לפוצץ וליישר את המוצבים לאורך הגבול, להרוס את הבונקרים והתשתיות הלוגיסטיות, סביב היכולת הצבאית היא אכן מטרה ראוייה וניתנת להשגה.
לעניין מטרה זו, צה"ל עושה עבודה טובה ויש לו הצלחות משמעותיות. לגבי השאלות הנשמעות תכופות בתקשורת, על מקורות הירי וטווח הקטיושות גם מעבר לליטני, המשוואה צריכה להיות פשוטה, אם הם מגיעים לגבולות ישראל - אנחנו מגיעים גם אליהם. לכן המיקום הספציפי אינו צריך להיות מחסום לתגובה לרבות צפון לבנון, הגבול הסורי או מעבר לו.
המצב בדרום לבנון, לא יחזור לקדמותו, זה כבר ברור ומוסכם. מחבלי החזבללה לא ישבו על הגדר, לא יניפו שם דגלים, יצלמו יתחפרו ויתגרו בצה"ל. עם הפסקת האש, תתחיל נהירה של פליטי דרום לבנון לכפריהם ובתיהם וביניהם מאות אנשי חזבללה, בלי מדים, בנדנות ונשק גלוי.
ההבטחות הבינלאומיות, והגוף הבינלאומי שישגיח על הדרום, לא מבטיח רבות, אבל עדיף על המצב הקודם וזה המקסימום שישראל יכולה להשיג, בתחום הבינלאומי.
האופוריה של הימים הראשונים, נמוגה בינתיים, הכשלים, הטעויות מתחילות לצוף על פני המים, אך המצב לא מתאים לוויכוחים, ביקורות והתנגדויות.
ללא ספק - אחרי המלחמה, יהיו הרבה וויכוחים צבאיים אסטרטגיים, פוליטיים, על מטרות המלחמה ניהולה ותפקוד המנהיגות האזרחית והצבאית.
אם יש ביקורת, ויש הרבה - תופיע אחרי המלחמה ולא במהלכה. זאת דרישה הוגנת ומתבקשת מן הנסיבות. באשר להצהרותיו של אולמרט, עם תחילת המערכה נראה לי שיש נגדו ביקורת מוגזמת ובמידה מסוימת לא הוגנת.
המטרות שאולמרט הציג, הן מטרות לגיטימיות והן המטרות שהיינו רוצים להשיג בסיום המערכה הצבאית והמדינית. אין זה פגם, להציג דרישות גבוהות ורף הישגים ורצון גבוה, גם אם בליבך פנימה, עתה לא משוכנע שתוכל להשיג אותם במהלך הנוכחי.
תארו לכם, שאולמרט היה מציג בנאום הפתיחה, מטרות צנועות וקטנות דוגמת כיבוש וניקוי רצועת ביטחון של 5-3 ק"מ בלבד. מה היו אומרים מבקריו ומתנגדיו, האם בשביל מטרות כאלה היה כדאי לצאת למלחמה, לספוג אבידות בנפש וברכוש, נראה לי שלא.
לכן, המסקנה לדעתי, יש להציג מטרות גדולות כלליות שאליהן הממשלה היתה רוצה להגיע, לאמור: מטרות רצויות, תוך ידיעה שיש הבדל בין רצוי למצוי. אבל בלחץ המאורעות והאירועים נסתפק בפחות ובאישור ותמיכה בינלאומית.
שמעתי בתקשורת שעיתונאים ופרשנים טוענים שהמלחמה תסתיים בתיקו. טעות לדעתי, הטעייה, פגיעה במורל הלאומי, רפיון ידיים וכוח.
כאשר צה"ל כובש כמעט את כל דרום לבנון, פוגע קשות בתשתיות של לבנון, ביירות (רובע חזבללה - דאחייה), הורג מאות אנשי חזבללה, לוקח שבויים, הורס מערך הביצורים לאורך הגבול, נוסח וייטנאם, משיג הסכמת האו"ם, לפירוז דרום לבנון, ממיליציות ונשק תוך הצהרה על צבא לבנון בדרום ויישום החלטה 1559, זה לא נראה לי כתיקו, אלא כנצחון ברור בנקודות ובאחוזים, להערכתי בהפרש של 70% לעומת 30% לטובת ישראל. בכל מקרה על ישראל לשמור על מאזן הרתעה חיובי, כלומר: לדאוג לניצחון ברור ומכריע במערכה.
לא צריך להתרגש במיוחד, אם חזבללה בצפון וחמאס בדרום יכריזו ויראו במערכה ניצחון לטובתם. בסוג זה של הסברה, ידם תמיד היתה על העליונה והדמיון המזרחי יפרח גם הפעם.
אבל כשמדובר בהסברה, חבל שאנו מפגרים בנושא. תיאור ההצלחות של צה"ל בדרום לבנון, לא קבלו את החשיפה המתאימה, בניגוד להסברה המדינית בחו"ל, ע"י השר פרס, בוז'י הרצוג, השגריר גילרמן, ושחקני החיזוק ביבי נתניהו ואהוד ברק.
והשאלה, אותה שאלתי כבר עשרות פעמים בעבר, האם לא הגיע הזמן למנות שר הסברה במשרה מלאה?
הכותב הוא עורך-דין, המתמחה במשפט פלילי, צבאי וציבורי, והיה בעבר פרקליט צבאי, יועץ משפטי, שופט צבאי בדרגת סא"ל, סגן פרקליט מחוז ומשנה ליועץ המשפטי של מועצת העתונות ופרשן משפטי בהווה.
