ספר הפוליטיקה של אריסטו
ספר א' פרק ב': מה שאריסטו עושה זה בעצם לקחת סדרה של מושגי יסוד ומיישמם על תורת המדינה שלו. כאן יש להסביר כמה מושגים בסיסיים בתפיסתו: אריסטו מדבר על הטבע של הדבר, התכלית של הדבר, על מה שטוב לדבר ועל השלמות של הדבר. יחד עם זה הוא מדבר גם על סיפוק עצמי, והמושגים הללו קשורים זה בזה בתפיסתו את הטבע. מכוח תפיסת הטבע הוא מנתח את תפיסת המדינה שהיא בעניו חלק מן הטבע. אריסטו פותח במסקנה מן הפסקאות הקודמות: אריסטו קובע בס' הראשונים של ספר הפוליטיקה שכשמתבוננים על החברה האנושית מוצאים שהיא בנויה משותפות בין הפרטים. אדם לעולם לא עומד כאינדיבידואל, הוא באופן טבעי נקשר עם פרטים אחרים השייכים למינו, כשהתקשרות המינים נעשית באופן היררכי: זה מתחיל בשותפות של משפחה - היא שותפות טבעית הנעוצה באופן בו אדם חי ומתפתח וממשיך את קיומו. התא המשפחתי בעניו הוא טבעי וההתקשרות הזו היא טבעית. לבד מן הטבעיות של התא המשפחתי המצומצם, טבעי גם שכמה תאים משפחתיים יצטרפו לכלל בית אב (כך היתה מאורגנת המשפחה היוונית באותה תקופה). ההתקבצות ושיתוף הפעולה לא היה מצטמצם למשפחה ולבית אב, כי הוא היה חלק מהתקבצות יותר רחבה שכללה בד"כ מעין כפר. אלה היו בעיני אריסטו שותפויות טבעיות. נק' המוצא שלו היא שלא ניתן לדבר על קיום אנושי של אינדיבידואל כשלעצמו. משפחה - בית אב - כפר. אלה התקבצויות טבעיות, שאם ההתקבצויות האלה הן טבעיות, התקבצות הפרטים לא מסתכמת בכך, אלא בד"כ התארגנות הכפרים היא במסגרת של מדינה, והתקבצות זו טבעית גם כן. טבעית לצורת החיים של בנ"א. המדינה היא ייצור טבעי הנגזר מאופן הקיום האנושי הבסיס ביותר. אריסטו תופס את הקיום המדיני כקיום טבעי ולא מלאכותי. כמובן שאריסטו לא מתכוון למדינה המודרנית עם מיליוני בנ"א וגבולות רחבים, אלא הוא מתכוון לפוליס היווני שכלל בד"כ כמה מאות בנ"א. בטענה הזו, המרצה רוצה להעיר שנק' המוצא של אריסטו מבחינת תפיסתו את האדם ומעמדו הפוליטי היא תפיסה זרה לתפיסות הפוליטיות שרווחו באותה התקופה. אז תפסו את המדינה כהתארגנות מלאכותית רצויה רציונלית ולא טבעית. מסורת המחשבה בתיאוריה פוליטית שנקראת "מסורת האמנה החברתית" מדברת על זה שיש מצב טבעי פרה פוליטי שממנו עוברים למצב מדיני. לכל הוגה יש רציונל אחר מדוע לעשות זאת. אצל אריסטו זה לא כך - א"א לדבר על מצב טבעי שהוא אינו מצב מדיני.
אריסטו ממשיך ואומר: שקיום המדינה הוא קיום השותפויות האחרות שזה גם תכלית הפרט, והטבע הוא התכלית. כלומר הטבע הוא תכלית, שהרי השלמות של הדבר כשהוא יוצא מן הכוח אל הפועל זהו שלמותו של הדבר, זוהי תכליתו ולכן זהו גם טבעו אומר אריסטו: אם טבעיים השותפויות הראשונות, והן מתאגדות למבנה המדינה, טבעית גם המדינה בכללה, כי היא התכלית שלהן. המדינה או ההתאגדות של כל הרכיבים האלה היא תהליך הכרחי, טבעי, משום שזה התכלית של האנושות לקראת כינון מדינה. שהרי מה שהופך דבר להיות מה שהוא כשבא לשלמות התהוותו (כשהוא יוצא מן הכוח אל הפועל), בית או אדם, לזה אנו קוראים טבעו. אותו דבר שהוא התכלית של האובייקט - מה שגורם לו לצאת מן הכוח אל הפועל - ושכל הפרטים מכוננים אותו, והוא תכליתם הריהו הטוב ביותר. כלומר התכלית של הדבר, הוא השלמות שלו, והוא גם הדבר הטוב ביותר עבורו. הסיפוק העצמי הוא התכלית והטוב ביותר. מוסיף אריסטו ומדבר על מושג הסיפוק העצמי הנקרא ביוונית "אוטרקיה" - זה המצב שלאובייקט מסוים יש את כל המרכיבים שהוא צריך. הוא לא נזקק למרכיבים אחרים לספק לעצמו צרכים בסיסיים וחיוניים. האדם, בניגוד לאל או לאובייקטים אחרים, הוא לא אוטרקי במובן הזה שאין לו מספיקות עצמית. כל אדם נזקק לבנ"א נוספים כדי שהם כולם יחדיו יספקו לו את צרכיו הבסיסיים ביותר. משום שאנו לא יצורים אוטרקים - המדינה טבעית לנו. משום שההתקבצות המדינית היא זו המאפשרת ומספקת את הצרכים הבסיסיים ביותר. באיזה מובן האדם זקוק להתקבצות המדינית? המדינה, בניגוד לשותפויות המצומצמות ביותר (הפרט/המשפחה/בית אב/כפר) היא בעלת מספיקות עצמית. המדינה היא טבעית לאדם שאילמלא האדם לא היה יכול לדאוג לצרכיו. מכל זה גלוי שהמדינה נמנית על הדברים הטבעיים ושהאדם בעל חיים מדיני עפ"י הטבע. פירושו: האדם שהוא בע"ח, ההתקבצות המדינית, במצב שבו הוא חי במסגרת של מדינה, היא המסגרת המספיקה לעצמה, היא הכרחית ולכן טבעית לעצם קיומו. מי שאין לו מדינה, עפ"י הטבע ולא עפ"י המקרה הריהו או פחות או יותר מאדם. אריסטו רוצה לומר שאדם הוא בע"ח עפ"י הטבע, כלומר שמחות למסגר המדינית אדם אינו מספיק לעצמו. האדם לא יכול לספק לעצמו את הצרכים הפיזיים: גם להיות הרופא וגם להיות האופה והחייט והאיכר. בד"כ צורת ההתארגנות המדינית היא שלכל אחד יש תפקיד. אז או שהצרכים שלו הרבה פחות מורכבים, ואז הוא לא צריך את שיתוף הפעולה של בני מינו, או שיש לו יכולות מופלאות לעשות הכל. בד"כ מי שאינו נזקק לאחרים הם יצורים חד-תאים או האל. האדם הוא יצור פוליטי במובן הזה שהוא צריך שיתוף פעולה עם בני מינו לסיפוק הצרכים הפיזיים. יאמר אריסטו שלמעשה עצם היכולת שלנו להתפתח כבנ"א ולפתח את הקשרים שלנו - לא ניתן לפתח אותם שלא במסגרת חברתית וכאינטראקציה בין בנ"א. קשה לדמיין אדם החי בבדידות שיפתח תובנות מוסריות אינטלקטואליות, שיהיה מסוגל לפתח מערכות יחסים. אלה מכוננים אותנו כבנ"א ומוציאים מן הכוח אל הפועל את הפוטנציאל האנושי שלנו. אריסטו יאמר שחלק מן המימוש הפוליטי הוא גם בפעילות הפוליטית עצמה כחלק מן האידיאל של הפעילות האנושית. לא ניתן לחשוב על זהותנו כבנ"א מחוץ להקשר הפוליטי. אין רכיב שלא נוצר מכוח אינטראקציה עם אנשים אחרים. לזה התכוון אריסטו שאדם הוא בעל חיים מדיני עפ"י הטבע. כדי שאובייקטים יוצאים מן הכוח אל הפועל הם צריכים סביבה הולמת. תנאים סביבתיים כדי שאותו פוטנציאל הגלום בו יצא מן הכוח אל הפועל. כשם שהצמח דורש בית גידול והזנה מסוימת על מנת שהוא יפרח ויוציא את עצמו מן הכוח אל הפועל, כך גם בנ"א. התנאים ההכרחיים שלהם היא המדינה שמספקת את הצרכים הבסיסיים (המזון, הלבוש וכן הלאה).התנגשות הציביליזציות הוא ספר מאת הפרופסור למדע המדינה סמואל הנטינגטון. יצא לאור בארצות הברית בשנת 1996.
בישראל יצא הספר לאור בעברית בשנת 2003 על ידי הוצאת שלם, שמטעם "מרכז שלם", בתרגומו של דוד בן-נחום עם הקדמה מאת דן מרגלית.לפי הנטינגטון עשוי כל אדם לראות בהשתיכותו הציוויליזציונית את דרגת הזהות המקיפה והגבוהה ביותר שבתוכה הוא "מרגיש בבית" - כך, דרך משל, רומאי עשוי לזהות עצמו קודם כל כרומאי, אחר כך כאיטלקי, אירופאי, קתולי, נוצרי , אירופאי ומערבי. ציוויליזציה היא דרגת הזהות הגבוהה ביותר של האדם המבדילה ביו קבוצות שונות של בני אדם.
כאמור, הנטינגטון רואה בעידן שלאחר המלחמה הקרה את הציוויליזציות ככח המניע הראשי במערכת היחסים הבינלאומיים. אולם, לא רק זאת. ציוויליזציות, כפי שאכן ההיסטוריה מראה לנו, הן אותו "כח על" בהיסטוריה ששורד את שלל המהפכים שתרבויות , עמים ומדינות יכולים לעבור - אידאולוגיים, התנהגותיים, שלטוניים וכו'. ציוויליזציות נבדלות זו מזו בערכיהן הבסיסיים ובהשקפותיהן הבסיסיות והנחות היסוד במגוון שאלות ורעיונות. על פי הנטינגטון, בני האדם מגדירים עצמם במונחים אתניים ודתיים ועל כן הם נוטים לראות את מערכות היחסים בינם לבין אנשים מקבוצות אתניות או קבוצות דת אחרות במונחים של "אנחנו" מול "הם". הבדלים אלו יוצרים חילוקי דיעות בסוגיות מגוונות. קווי שבר בין ציוויליזציות נוצרים והינם בלתי נמנעים: למשל בכל הקשור למאמצי המערב לקדם את ערכיהם ברחבי העולם נולדות תגובות נגד מצד הציבילזיות האחרות.
בסופו של דבר, לפי הנטינגטון, ציוויליזציות יכולות להסביר בצורה הטובה ביותר הבדלי התפתחות בין מדינות.והנה נציב כאנטי-תזה לדברי הנטינגטון-את ההיקש האמור משיטת אריסטו- ציוויליזציה לעולם לא עומדת כאינדיבידואלית, היא באופן טבעי נקשרת עם פרטים אחרים השייכים למינה, כשהתקשרות המינים נעשית באופן היררכי: זה מתחיל בשותפות של משפחת הציוויליזציה - היא שותפות טבעית הנעוצה באופן בו ציווילזציה חיה ומתפתחת וממשיכה את קיומה. התא המשפחתי בעניו הוא טבעי וההתקשרות הזו היא טבעית. לבד מן הטבעיות של התא המשפחתי המצומצם, טבעי גם שכמה תאים משפחתיים יצטרפו לכלל בית אב . ההתקבצות ושיתוף הפעולה לא מצטמצם למשפחה ולבית אב,הוא חלק מהתקבצות יותר רחבה מעין כפר גלובאלי ובכן,יש איפוא מקום לדיון מהם הגורמים המונעים תהליכים אלו ,ובכאן הגענו למונח ''החוקה הבינ''ל ה2''
ספר א' פרק ב': מה שאריסטו עושה זה בעצם לקחת סדרה של מושגי יסוד ומיישמם על תורת המדינה שלו. כאן יש להסביר כמה מושגים בסיסיים בתפיסתו: אריסטו מדבר על הטבע של הדבר, התכלית של הדבר, על מה שטוב לדבר ועל השלמות של הדבר. יחד עם זה הוא מדבר גם על סיפוק עצמי, והמושגים הללו קשורים זה בזה בתפיסתו את הטבע. מכוח תפיסת הטבע הוא מנתח את תפיסת המדינה שהיא בעניו חלק מן הטבע. אריסטו פותח במסקנה מן הפסקאות הקודמות: אריסטו קובע בס' הראשונים של ספר הפוליטיקה שכשמתבוננים על החברה האנושית מוצאים שהיא בנויה משותפות בין הפרטים. אדם לעולם לא עומד כאינדיבידואל, הוא באופן טבעי נקשר עם פרטים אחרים השייכים למינו, כשהתקשרות המינים נעשית באופן היררכי: זה מתחיל בשותפות של משפחה - היא שותפות טבעית הנעוצה באופן בו אדם חי ומתפתח וממשיך את קיומו. התא המשפחתי בעניו הוא טבעי וההתקשרות הזו היא טבעית. לבד מן הטבעיות של התא המשפחתי המצומצם, טבעי גם שכמה תאים משפחתיים יצטרפו לכלל בית אב (כך היתה מאורגנת המשפחה היוונית באותה תקופה). ההתקבצות ושיתוף הפעולה לא היה מצטמצם למשפחה ולבית אב, כי הוא היה חלק מהתקבצות יותר רחבה שכללה בד"כ מעין כפר. אלה היו בעיני אריסטו שותפויות טבעיות. נק' המוצא שלו היא שלא ניתן לדבר על קיום אנושי של אינדיבידואל כשלעצמו. משפחה - בית אב - כפר. אלה התקבצויות טבעיות, שאם ההתקבצויות האלה הן טבעיות, התקבצות הפרטים לא מסתכמת בכך, אלא בד"כ התארגנות הכפרים היא במסגרת של מדינה, והתקבצות זו טבעית גם כן. טבעית לצורת החיים של בנ"א. המדינה היא ייצור טבעי הנגזר מאופן הקיום האנושי הבסיס ביותר. אריסטו תופס את הקיום המדיני כקיום טבעי ולא מלאכותי. כמובן שאריסטו לא מתכוון למדינה המודרנית עם מיליוני בנ"א וגבולות רחבים, אלא הוא מתכוון לפוליס היווני שכלל בד"כ כמה מאות בנ"א. בטענה הזו, המרצה רוצה להעיר שנק' המוצא של אריסטו מבחינת תפיסתו את האדם ומעמדו הפוליטי היא תפיסה זרה לתפיסות הפוליטיות שרווחו באותה התקופה. אז תפסו את המדינה כהתארגנות מלאכותית רצויה רציונלית ולא טבעית. מסורת המחשבה בתיאוריה פוליטית שנקראת "מסורת האמנה החברתית" מדברת על זה שיש מצב טבעי פרה פוליטי שממנו עוברים למצב מדיני. לכל הוגה יש רציונל אחר מדוע לעשות זאת. אצל אריסטו זה לא כך - א"א לדבר על מצב טבעי שהוא אינו מצב מדיני.
אריסטו ממשיך ואומר: שקיום המדינה הוא קיום השותפויות האחרות שזה גם תכלית הפרט, והטבע הוא התכלית. כלומר הטבע הוא תכלית, שהרי השלמות של הדבר כשהוא יוצא מן הכוח אל הפועל זהו שלמותו של הדבר, זוהי תכליתו ולכן זהו גם טבעו אומר אריסטו: אם טבעיים השותפויות הראשונות, והן מתאגדות למבנה המדינה, טבעית גם המדינה בכללה, כי היא התכלית שלהן. המדינה או ההתאגדות של כל הרכיבים האלה היא תהליך הכרחי, טבעי, משום שזה התכלית של האנושות לקראת כינון מדינה. שהרי מה שהופך דבר להיות מה שהוא כשבא לשלמות התהוותו (כשהוא יוצא מן הכוח אל הפועל), בית או אדם, לזה אנו קוראים טבעו. אותו דבר שהוא התכלית של האובייקט - מה שגורם לו לצאת מן הכוח אל הפועל - ושכל הפרטים מכוננים אותו, והוא תכליתם הריהו הטוב ביותר. כלומר התכלית של הדבר, הוא השלמות שלו, והוא גם הדבר הטוב ביותר עבורו. הסיפוק העצמי הוא התכלית והטוב ביותר. מוסיף אריסטו ומדבר על מושג הסיפוק העצמי הנקרא ביוונית "אוטרקיה" - זה המצב שלאובייקט מסוים יש את כל המרכיבים שהוא צריך. הוא לא נזקק למרכיבים אחרים לספק לעצמו צרכים בסיסיים וחיוניים. האדם, בניגוד לאל או לאובייקטים אחרים, הוא לא אוטרקי במובן הזה שאין לו מספיקות עצמית. כל אדם נזקק לבנ"א נוספים כדי שהם כולם יחדיו יספקו לו את צרכיו הבסיסיים ביותר. משום שאנו לא יצורים אוטרקים - המדינה טבעית לנו. משום שההתקבצות המדינית היא זו המאפשרת ומספקת את הצרכים הבסיסיים ביותר. באיזה מובן האדם זקוק להתקבצות המדינית? המדינה, בניגוד לשותפויות המצומצמות ביותר (הפרט/המשפחה/בית אב/כפר) היא בעלת מספיקות עצמית. המדינה היא טבעית לאדם שאילמלא האדם לא היה יכול לדאוג לצרכיו. מכל זה גלוי שהמדינה נמנית על הדברים הטבעיים ושהאדם בעל חיים מדיני עפ"י הטבע. פירושו: האדם שהוא בע"ח, ההתקבצות המדינית, במצב שבו הוא חי במסגרת של מדינה, היא המסגרת המספיקה לעצמה, היא הכרחית ולכן טבעית לעצם קיומו. מי שאין לו מדינה, עפ"י הטבע ולא עפ"י המקרה הריהו או פחות או יותר מאדם. אריסטו רוצה לומר שאדם הוא בע"ח עפ"י הטבע, כלומר שמחות למסגר המדינית אדם אינו מספיק לעצמו. האדם לא יכול לספק לעצמו את הצרכים הפיזיים: גם להיות הרופא וגם להיות האופה והחייט והאיכר. בד"כ צורת ההתארגנות המדינית היא שלכל אחד יש תפקיד. אז או שהצרכים שלו הרבה פחות מורכבים, ואז הוא לא צריך את שיתוף הפעולה של בני מינו, או שיש לו יכולות מופלאות לעשות הכל. בד"כ מי שאינו נזקק לאחרים הם יצורים חד-תאים או האל. האדם הוא יצור פוליטי במובן הזה שהוא צריך שיתוף פעולה עם בני מינו לסיפוק הצרכים הפיזיים. יאמר אריסטו שלמעשה עצם היכולת שלנו להתפתח כבנ"א ולפתח את הקשרים שלנו - לא ניתן לפתח אותם שלא במסגרת חברתית וכאינטראקציה בין בנ"א. קשה לדמיין אדם החי בבדידות שיפתח תובנות מוסריות אינטלקטואליות, שיהיה מסוגל לפתח מערכות יחסים. אלה מכוננים אותנו כבנ"א ומוציאים מן הכוח אל הפועל את הפוטנציאל האנושי שלנו. אריסטו יאמר שחלק מן המימוש הפוליטי הוא גם בפעילות הפוליטית עצמה כחלק מן האידיאל של הפעילות האנושית. לא ניתן לחשוב על זהותנו כבנ"א מחוץ להקשר הפוליטי. אין רכיב שלא נוצר מכוח אינטראקציה עם אנשים אחרים. לזה התכוון אריסטו שאדם הוא בעל חיים מדיני עפ"י הטבע. כדי שאובייקטים יוצאים מן הכוח אל הפועל הם צריכים סביבה הולמת. תנאים סביבתיים כדי שאותו פוטנציאל הגלום בו יצא מן הכוח אל הפועל. כשם שהצמח דורש בית גידול והזנה מסוימת על מנת שהוא יפרח ויוציא את עצמו מן הכוח אל הפועל, כך גם בנ"א. התנאים ההכרחיים שלהם היא המדינה שמספקת את הצרכים הבסיסיים (המזון, הלבוש וכן הלאה).התנגשות הציביליזציות הוא ספר מאת הפרופסור למדע המדינה סמואל הנטינגטון. יצא לאור בארצות הברית בשנת 1996.
בישראל יצא הספר לאור בעברית בשנת 2003 על ידי הוצאת שלם, שמטעם "מרכז שלם", בתרגומו של דוד בן-נחום עם הקדמה מאת דן מרגלית.לפי הנטינגטון עשוי כל אדם לראות בהשתיכותו הציוויליזציונית את דרגת הזהות המקיפה והגבוהה ביותר שבתוכה הוא "מרגיש בבית" - כך, דרך משל, רומאי עשוי לזהות עצמו קודם כל כרומאי, אחר כך כאיטלקי, אירופאי, קתולי, נוצרי , אירופאי ומערבי. ציוויליזציה היא דרגת הזהות הגבוהה ביותר של האדם המבדילה ביו קבוצות שונות של בני אדם.
כאמור, הנטינגטון רואה בעידן שלאחר המלחמה הקרה את הציוויליזציות ככח המניע הראשי במערכת היחסים הבינלאומיים. אולם, לא רק זאת. ציוויליזציות, כפי שאכן ההיסטוריה מראה לנו, הן אותו "כח על" בהיסטוריה ששורד את שלל המהפכים שתרבויות , עמים ומדינות יכולים לעבור - אידאולוגיים, התנהגותיים, שלטוניים וכו'. ציוויליזציות נבדלות זו מזו בערכיהן הבסיסיים ובהשקפותיהן הבסיסיות והנחות היסוד במגוון שאלות ורעיונות. על פי הנטינגטון, בני האדם מגדירים עצמם במונחים אתניים ודתיים ועל כן הם נוטים לראות את מערכות היחסים בינם לבין אנשים מקבוצות אתניות או קבוצות דת אחרות במונחים של "אנחנו" מול "הם". הבדלים אלו יוצרים חילוקי דיעות בסוגיות מגוונות. קווי שבר בין ציוויליזציות נוצרים והינם בלתי נמנעים: למשל בכל הקשור למאמצי המערב לקדם את ערכיהם ברחבי העולם נולדות תגובות נגד מצד הציבילזיות האחרות.
בסופו של דבר, לפי הנטינגטון, ציוויליזציות יכולות להסביר בצורה הטובה ביותר הבדלי התפתחות בין מדינות.והנה נציב כאנטי-תזה לדברי הנטינגטון-את ההיקש האמור משיטת אריסטו- ציוויליזציה לעולם לא עומדת כאינדיבידואלית, היא באופן טבעי נקשרת עם פרטים אחרים השייכים למינה, כשהתקשרות המינים נעשית באופן היררכי: זה מתחיל בשותפות של משפחת הציוויליזציה - היא שותפות טבעית הנעוצה באופן בו ציווילזציה חיה ומתפתחת וממשיכה את קיומה. התא המשפחתי בעניו הוא טבעי וההתקשרות הזו היא טבעית. לבד מן הטבעיות של התא המשפחתי המצומצם, טבעי גם שכמה תאים משפחתיים יצטרפו לכלל בית אב . ההתקבצות ושיתוף הפעולה לא מצטמצם למשפחה ולבית אב,הוא חלק מהתקבצות יותר רחבה מעין כפר גלובאלי ובכן,יש איפוא מקום לדיון מהם הגורמים המונעים תהליכים אלו ,ובכאן הגענו למונח ''החוקה הבינ''ל ה2''
