(2005 Rao & Welleher) ובתוספת עיבוד והתאמה של כותבת המאמר). אשר תפקידה בין היתר להנגיש שירותים וזכויות תוך מילוי אחר ביצוע החוקים הרלוונטיים .ההתבוננות שלנו היא מן ההיבט המערכתי, כמחולל שינוי המצריך משאבים, ידע ויכולות אך אינו מספיק דיו לחולל שינוי מהותי ("שינוי מהותי" = שינוי ממעלה שנייה- שינוי שורש משנה את המערכת עצמה (פוקס 2004))
עד היום התרכזו היועצות למעמד האישה בפן ההעצמה (העצמה - = השגת משאבים אישיים, ארגוניים וקהילתיים המאפשרים שליטה על הסביבה ומימוש השאיפות. (Green 2005 )(empowerment ) שהיא אחד מסוגי השינוי (שינוי מוגדר כ: המרת מצב אחד במצב אחר (פוקס 2004). החברתי אליו אנו חותרות . עבודת ההעצמה נעשית ברמה האישית באמצעות קורסי ההעצמה ומנהיגות, הפועלים על העצמה אישית של כל משתתפת במעגלים הקרובים לה . התהליך ארוך ועל כן איטי ובא לידי ביטוי תחילה בשינויים קטנים ובעיקר אישיים, בהם לא נעסוק במאמר זה. הניסיון שנצבר במהלך עבודתנו מלמד כי צרכי ההעצמה רבים. הבנו שקיים צורך לאתר דרכים נוספות להעצמה, שכן השינוי המהותי יתחולל כתוצאה משילוב בין השינויים שיתחוללו בנגזרות השונות. אחת הדרכים, המובילה לפתרונות ממשיים בחיי היום יום והמתבססת על סיוע ממוקד צרכים , נמצאת בפיתוח דרכים למיצוי זכויות,אשר נשים כאוכלוסיה מוחלשת או מנוחשלת , כדברי ד"ר דהאן-כלב(1999),אינה זוכה למיצויין.
הזירה המוניציפאלית(Femmes et Ville) מהווה תשתית אידיאלית לחולל שינויים חברתיים כיון שסביבת המגורים משפיעה על איכות חיי הפרט וכל פעולה לשיפור חיי היום, יום, עשויה לבוא לידי ביטוי בתוצאות בקלפי . העיר שייכת לתושביה , נשים וגברים כאחד, אולם רמת ההשפעה והחוויה שלהם שונה באופן יסודי, דבר המחייב את קובעי המדיניות המוניציפאלית להתייחס באופן שונה ומותאם לצרכים השונים של שני בני המינים.
המציאות מלמדת כי נשים אינן מעורבות מספיק בפעילות הפוליטית המוניציפאלית או הארצית, למרות העובדה שהן מושפעות ממנה בכל תחומי החיים. התוצאה היא כי צרכיהן הייחודיים אינם מובאים בפני קובעי המדיניות ואלה האחרונים לוקים ב"עיוורון" מגדרי (דהאן - כלב 1999) וחוסר מודעות.
ע"י הבטחת שיתופן בחיים העירוניים/קהילתיים של נשים וע"י היענות לצורכיהן הייחודיים, יכול השלטון המקומי להיות גורם מוביל בהשגת השוויון בין המינים
וזה האתגר הניצב בפנינו.
על כן הגיע הזמן להנחיל שיווין זה בחיי היום, יום באמצעות הענות מתאימה לצרכים השונים של נשים וגברים בכל ארגון עירוני, אך ראשיתו של תהליך בהבאת מצבן של הנשים לכדי העצמה באמצעות מימוש זכויותיהן ושיפור עמדותיהן בכל המישורים - הכלכליים, המשפטיים, החברתיים וכו'.
מרכז זכויות נשים עירוני - בניית שירות מוניציפאלי חדש.
הרשויות המקומיות אינן פועלות מתוך אג'נדה מגדרית ועל כן השירותים והנגשתם אינה מתבצעת תחת מדיניות מוצהרת ושיטתית עם הבט מגדרי. כל נושא הזכויות סובל מפער בין רמת ההצהרה והחקיקה לבין רמת המימוש.
היסטוריית "זכויות האדם" מהיבט מגדרי נשי
אחד המסמכים המכוננים של גישת הזכויות נמצא בהצהרת הזכויות שנוסחה בעקבות המהפכה הצרפתית.
" The aim of all political association is the preservation of the natural and imprescriptible rights of man. These rights are liberty, property, security, and resistance to oppression."
(סעיף 2 ב"הצהרת הזכויות" הצרפתית, שנכתבה לאחר המהפכה הצרפתית.)
בנשימה אחת כרוכים ההכרה בזכויות אדם בסיסיות עם זכויות גברים בלבד, מתוך התפיסה שרווחה אז (1798) אך המשתקפת גם עד היום בדבר הזכות העודפת של הגברים על פני הנשים. הגברים, מתוקף היותם בעמדות קבלת החלטות, עמדות השפעה וכוח, מתווים מדיניות בכל תחומי החיים וגם במישור המשפטי. מדיניות זו מתייחסת בהכללה לנשים כדרג משני,וסובלת מחוסר רגישות , תובנה ומודעות לצרכיהן השונים ולמצבי הפלייתן.
הניסוח שנכתב בפסק הדין המעורר לאחרונה סערה(פסק הדין של השופט אמינוף כאב בית דין,שפורסם ביוני 2006 בנושא "גילוי עריות"/אפרת פורשר.)"...שמה נהנתה..." בהתייחס לנערה שלא התלוננה נגד אביה שאנס אותה שנים רבות, מהווה את ליבת חוסר ההבנה או היחס הסטריאוטיפי המפלה נשים, אשר גם בתי המשפט והשופטים נגועים בהם. במשפט מוכרת התופעה של חוסר איזון לרעה כלפי אוכלוסיות מוחלשות (אלבשן 2004) והנשים מכל היבט עונות על הגדרה זו.
המחויבות העקרונית לכיבוד זכויות אדם קיבלה תנופה גדולה בעולם מאז מלחמת העולם השנייה ( ההכרזה בדבר זכויות האדם באו"ם, בדצמבר 1948 ),הדבר הביא לכך שמרבית המדינות בעולם עיגנו את זכויות האדם בחוקותיהן או בחוקיהן. מדינת ישראל, אשררה את אמנות זכויות האדם העיקריות, ובראשן האמנה הבינלאומית לזכויות אזרחיות ופוליטיות ו האמנה הבינלאומית לזכויות כלכליות, חברתיות ותרבותיות. (בנזימן 2001)
קיימים מספר מנגנונים לאכיפה ושמירה על זכויות אדם:
1. מנגנונים ממסדיים (סטטוטוריים) -
א. מערכת בתי המשפט. בית המשפט העליון, בשבתו כבג"צ, משמש באמצעות פניה ישירה ובזמן אמת, לקבלת תרופה בגין הפרת זכויותיו או חירויותיו של הפרט; בתי המשפט ובתי הדין לעבודה ועוד. אולם מספר התביעות שעניינן אפליה או פגיעה אחרת בזכויות אדם שהוסדרו בחקיקה הישראלית , הנדון עד היום, קטן. הסיבות העיקריות לכך הן העדר מודעות לקיומן של הוראות חוק אלה, העדר ידע לגבי אפשרות אכיפתן בבתי המשפט, קשיים להוכיח אפליה בהליך שיפוטי, אי-יכולת כספית ונפשית לעמוד בלחצים הנדרשים לניהול מערכות משפטיות ארוכות וממושכות, והעדרו של גוף ציבורי אשר יסייע למי שזכויותיו הופרו.
ב. מבקר המדינה, נציב תלונות הציבור. גופים אלה אינם בעלי היכולת או הסמכות לעסוק במגוון הפעילויות הנדרשות לשם קידום ואכיפה של זכויות אדם בישראל.
ג. הרשות לקידום מעמד האישה אינה מוסמכת לטפל בתלונות ומעמדה כיחידת סמך במשרד ראש הממשלה מקשה עליה לפעול באופן עצמאי מן הרשות המבצעת. (בנזימן 2001)
2. מנגנונים חוץ ממסדיים (וולונטריים) -
א. ארגוני זכויות אדם אשר הצליחו להעלות את המודעות לחשיבות של כיבוד זכויות אדם על ידי רשויות השלטון במדינה. ואולם הארגונים מוגבלים בתקציביהם; אין להם סמכויות הדרושות לקיום פעולות של מעקב וחקירה; אין הם יכולים להקיף את מגוון התפקידים המוטלים בדרך כלל על גוף ממלכתי לקידום ואכיפה של זכויות אדם. (בנזימן 2001)
ב. ארגוני נשים ארגונים ששמו להם למטרה קידום אינטרסים של נשים, העצמת נשים וזכויות. ארגונים אלה מונחים ע"י אג'נדה פמיניסטית הממקדת את תחומי פעילותם לאוכלוסיית הנשים בלבד.
3. מנגנונים בינלאומיים- ארגון האו"ם מהווה מקור מרכזי ליצירת אמנות והסכמים בינלאומיים, המהווים מתווי דרך להתנהגות כלל עולמית. ההשפעה נוצרת באמצעות משאבים המוקצים לתחום ויצירת לחץ ודעת קהל, הפוגעת או תומכת באינטרסים בינלאומיים של מדינות. במדינות רבות בעולם הוקמו יחד עם החקיקה המכירה בזכויות האדם, מנגנונים לאומיים לקידומן. גופים אלה עוסקים בפעולות חינוך והסברה, מייעצים לגופים השלטוניים בנושאים הקשורים לזכויות אדם, מקיימים חקירות, מפרסמים חוות דעה והמלצות לרשות המבצעת והמחוקקת ומסייעים באכיפת החוקים המבטיחים זכויות אדם, על ידי טיפול בתלונות פרטניות על פגיעה בזכויות אלה. (בנזימן 2001)
חלק מאמנות אלו מתייחסות לנשים באופן ספציפי (אמנה למניעת כל סוגי ההפלייה נגד נשים ועוד.) אך במרבית המקרים מקומן נבלע ביחס הכוללני המוזכר תחת הכותרת "זכויות אדם" ובכך חלק מזכויותיהן הבסיסיות "נמחק".
המציאות מוכיחה כי עיגונן של זכויות אדם באמנות בינלאומיות ובחוקות של מדינות אינו מבטיח שהזכויות יכובדו.
מנגנונים חברתיים רבי שנים חסמו את הנשים באמצעות:
א. תחימת מרחב - הגבלת חופש התנועה, נורמות התנהגות המגדירות התרי התרועעות וחברה, גיל נישואין נמוך כדרך לקשור אותה למחויבות של משפחה וילדים, הגדרה וחלוקת תפקידים קשוחה בין הגבר לאישה. תחימה זו יצרה:
1. בידוד שחסם ידע
2. לבד שחסם צבירת כוח וסיוע
3. דמיון במצב בין כלל הנשים
4. שיעתוק המצב מדור לדור.
ב. תיאוריות מבוססות מיתוסים וסטריאוטיפים , שבנו מערך אמונות בדבר צרכים/או העדר צרכים של נשים, שלא היו מבוססי מציאות אמיתית. (העדר צורך בקניין, רכוש ועוד)
ג. קביעת חוקים/נהלים שלא התייחסו לשונות ולצרכים ייחודיים.
ד. העדר אכיפה של חוקים
ה. ניצול לרעה של עמדות כוח ושליטה, מצד פרטים - לרוב גברים ומערכות ממסדיות, כלכליות וחברתיות, ציבוריות ופרטיות כאחד.
ו. שימוש לא נכון במושגי שוויון ואי הפלייה, מתוך חוסר רצון לוותר או להפסיד עמדות כוח ותחרות.
"שוויון מיגדרי" ("שוויון מיגדרי" = התייחסות ערכית שווה, מותאמת צרכים ומכירה בקיומם של הבדלים בין המינים.) הוכר כעקרון בסיסי בחברה " קידום נשים והשגת שוויון בין נשים לגברים הם נושאים בתחום "זכויות אדם" ותנאי לצדק חברתי. אין לראותם כבעיה נפרדת של נשים בלבד..."( The Platform for Action, Beijing Declaration, 1995 " The advancement of women and the achievement of equality between women and men are matters of human rights and conditions for social justice and should not be seen in isolation as a women?s issue. They are the only way to build a sustainable just, and developed society. Empowerment of women and gender equality are prerequisites for achieving political, social, economic, cultural, and environmental security among all peoples.")
גישת "השוויון המיגדרי" מציגה שתי נקודות בסיסיות:
א. עפ"י "גישת הצרכים" (Rao& Kelleher 2005 ) היא מצביעה על הנשיות כהגדרה המייחדת את האישה מהגבר, אך אינה מציבה אותה במעמד חברתי נמוך ממנו בשל כך. תפיסה זו מכירה בצורך של חתירה להישגיות אישית ובשונות בעלת משקל סגולי ייחודי לכל מין. מתוך כך הרי שהמצב בו לנשים אין זכויות בשל היותן נשים או שקיימת פגיעה בזכויותיהן בשל כך ,לא יכול להמשך. נשים הן בעלות צרכים השונים מאלה של הגברים אך בעלות זכות שווה לגברים לממש את צרכיהן הייחודיים. תובנות אלו פיתחו מדיניות של "מיקוד מגדרי" (Gender Mainstreaming ) ("גישה ממוקדת מגדר" Mainstreaming Gender? גישה הכוללת ארגון מחדש, שיפור, פיתוח והערכת המדיניות למען שילוב שוויון מגדרי(= התייחסות ערכית שווה, מותאמת צרכים ומכירה בקיומם של הבדלים בין המינים.) בכל שלבי העשייה ובכל הרמות בארגון.) כתיאורית שינוי, עבור הפן המערכתי-חברתי.
ב. עפ"י "גישת הזכויות" (Rao& Kelleher 2005 ) ,הגישה מתבססת על ההנחה כי כל בני האדם שווים אולם יחסי הכוחות בין המינים באים לידי ביטוי ע"י שלילת זכויות ובמקרה זה מהנשים. שלילת הזכויות התבססה על סטריאוטיפים שהוכחו כחסרי יסוד. לשם תיקון המצב נעשתה עבודה חקיקתית רחבה, אשר מסתבר כי לא שינתה את דפוסי החשיבה הבסיסיים הן של נשים והן של גברים .במציאות נוצרו קשיי אכיפה ונמצאו דרכים לעקוף את החוקים, תוך ניצול הפרצות ,שחלקן נבעו מחוסר רצון בולט של המחוקקים להתמודד באופן אמיתי עם הבעיות ( Felstiner, Abel & Sarat 1980-1981). הדרישה למתן הזכויות מצד הנשים הינה תהליך פוליטי (Ferguson 1999) המתקיים בין בעלי עניין, כוח וידע , כלומר שווים בערכם כשהשינוי הנדרש הוא בשני מוקדים:
א. השינוי בפן האישי - הנשים יהיו מודעות לזכויותיהן ויפתחו כלים לעמוד על זכותן לממש זכויות אלו עפ"י צרכיהן.
ב. השינוי בפן המערכתי - החברה צריכה לפתח יכולת ניסוח של הזכויות בהתאם לצרכים הדיפרנציאליים של הנשים והגברים ולפתח מנגנון ליישומם (Jones& Gaventa 2002:26 )
מקומה של הרשות המוניציפאלית בתחום זכויות אדם ונשים.
תפקידה של הרשות המוניציפאלית הוא לספק שירותים לתושבות/ים וחלק משירותים אלה נמצאים בתחום הנגשת הזכויות. הסטטיסטיקה מלמדת כי ביישובים רבים יחס האוכלוסייה נוטה לרוב (50-53%) לטובת הנשים, מה שמחייב עוד יותר את ההתייחסות אליהן כאל אוכלוסיית יעד. יתרה מכך המחקר מראה כי נשים וגברים חווים באופן שונה את המציאות היום יומית ועל כן הרשות המקומית צריכה לחשוב ולפתח שירותים ממוקדי צרכים מיגדריים תוך התייחסות ברורה לנשים.
הזירה המוניציפאלית המלווה את חיי התושבות/ים בחיי היום יום היא הגורם השלטוני הקרוב- הנגיש ביותר לאזרחיות/ים. השינוי שבוצע בשנות השבעים שכלל את הבחירה הישירה של ראשי הרשויות יוצרת תחושה של כתובת לכל הבעיות והתלונות, בתחומים שונים ומגוונים. תופעת ה"בית הפתוח" או ה"לשכה הפתוחה", אשר הונהגה ע"י ראשי הרשויות השונים, מחזקת תחושה זו. תהיה הסיבה אשר תהיה העובדות בשטח מלמדות כי השלטון המקומי נתפס כנגיש יותר לתושב/ת וגם כמסוגל לטפל בכל צרכיו/ה ובעיותיו/ה.
לצד תחושת הקרבה מצד התושב/ת המציאותית והמדומה ניצבת העובדה כי הרשות המוניציפאלית תלויה בשלטון המרכזי ואינה בעלת מעמד להתערב בקביעות, חוקים והתנהלות. (דרי 1994)
על כן התושבות/ים נקלעים למצב של פער בין הציפייה מהרשות המוניציפאלית לבין יכולותיה ומעמדה בפועל. בפער זה בא "מרכז הזכויות" לטפל.
מרכז זכויות מהו?
המציאות מוכיחה כי יש , פגיעה בזכויות ,בעיקר זכויותיהן של האוכלוסיות הנחשלות (אלבשן 2004). וכמה פרדוקסאלי, דווקא בחברה המערבית הדמוקרטית( דורנר 2003). במאמר זה אנו מתמקדים בנשים כאוכלוסייה הסובלת הן מתת ייצוג והן מפגיעה במעמדן וזכויותיהן, מבלי להפחית מחשיבות הטיפול בכל האוכלוסיות העונות להגדרה זו.
כל אישה נתקלת בסדרה של מחסומים וחסמים (מחסום - מכשול, ברמה החברתית/ חיצונית. חסם- קושי, התייחסות מעכבת, עוצרת, מונעת, ברמה האישית /פנימית ) בחיי היום ,יום-
מחסומים ישירים (רבין 1998: 26 - 27 ) :
כאלה הקבועים בדין- חוקים בהם קיימת הגבלה או אפשרויות מעטות לפנות לערכאות שיפוטיות ויש לפנות לועדות פנימיות של המוסד המטפל עצמו(הבטוח הלאומי, פניות למשרד השיכון בנושא דיור, בנושאי בריאות שונים וכו'.)
קיומו של חוק ההתיישנות - כאשר אוכלוסייה אינה מודעת לזכויותיה או שמודעותם נמוכה, פנייתם לערכאות תהיה באיחור רב אם בכלל. הנשים אינן מודעות לזכויותיהן כמו כלל האוכלוסייה אבל לכך יש להוסיף סיבות ייחודיות כגון- תפיסת עולם שלא מגיע להן ואין הן זכאיות, תפיסה מושרשת עקב סוציאליזאציה המנציחה את נחיתותן ; העדר ידע ספציפי בתחומים הנחשבים גבריים ; העדר אמצעים כלכליים ; התמודדותן עם ריבוי תפקידים שאינו מותיר להן פניות נפשית וזמן ; העדר ידע בקריאה וכתיבה(לרוב מדובר בעולות חדשות שחלקן אינן יודעות קרוא וכתוב גם בשפת אמן - האתיופיות).וקיומן של עבירות ופגיעות שהן ספציפיות כלפי נשים אך הן חובקות קשיים נורמטיביים המקשים על הוכחתם או התמודדות איתם (כגון פגיעות מיניות והטרדה מינית, ואלימות כלפי נשים או התנכלות בגלל הריון, שמירת הריון, לידה וטיפול בילדים.) על מנת לתבוע את זכותן הן נדרשות למידת מודעות המתבססת על שלושה שלבים (פלטשר...):
1. שלב ה"קריאה בשם" ( naming ) של הבעיה. היכולת להעניק "שם" המובן בעגה המשפטית וש"שם" זה יהיה ברור לנפגעות הן שתי דרישות לא קלות.
2. שלב "ההאשמה" ( blaming ), בשלב זה מזהים את הגורם האשם על מנת שבעתיד ניתן יהיה להגיש את התלונה נגדו. אוכלוסיית הנשים מתקשה לזהות את האשמים האמיתיים ומפנה תחילה את האשמה כלפיה או כלפי "מזלה הרע".
3. שלב התביעה ( claming ) לא פשוט גם כן למרות שהוא מסמל את סוף התהליך הנוכחי והקושי נעוץ הן בהיבט הכספי המחויב למימושו והן בשל הרתיעה מפני הערכאות המשפטיות שאינן ידידותיות לכולם אך לנשים בפרט. (אלבשן 2004)
מכאן שתביעות של נשים עורכות לפעמים הרבה זמן מרגע הפגיעה ועד רגע התביעה וחוקי התיישנות עשויים למנוע את הגשת התביעה בכלל ( כמו למשל חוק ההתיישנות הקיים על הגשת תביעה כנגד גילוי עריות ) גם במקרים שלא מדובר רק בחוקי התיישנות המערכת השיפוטית אינה רואה בעין יפה את פרקי הזמן הארוכים בין הפגיעה לתביעה.
ב. התנהגות עורכי הדין- אנשי המקצוע שנועדו לסייע במיצוי הזכויות הם אלה שלא פעם מנצלים ידע זה לשם עריכת הסכמים הפוגעים בקבלת הזכויות או בהשגת המענה המתאים והנכון, תוך ניצול המצב המוחלש וחוסר הידע של הפונה.
מחסומים עקיפים - " ..מצבים אשר בהם...קיימים אילוצים חברתיים או אחרים הפוגעים ביכולת הגישה ..." (רבין 1998:29):
א. מחסום גיאוגרפי ופיזי - מיקומם של השירותים המשפטיים הנחוצים חשוב ביותר. נשים רבות נעזרות בתחבורה ציבורית לשם התניידות וזה אומר הן עלויות כספיות שלא תמיד עומדות לרשותן והן נגישות של אותם אמצעי תחבורה מבחינת מיקום פיזי ומרחק מהשירות וזמני פעולתם. חשיבות רבה יש גם לחזות הפיזית שכן מקום מוזנח משדר יחס מזלזל, ומיקום השירות מבחינת התמצאות לשם הגעה (שילוט, שפת השילוט, כמות השילוט).
ב. מחסום השפה - נחלק לשלוש קבוצות:
1. העדר מודעות לצורך בתרגום המסמכים או במתרגמים לשם תרגום הנאמר לשפת האם של הפונה, לעומת השפה המדוברת, דבר הנחוץ לשם הבנת המתרחש, כחלק ממימוש זכויות ומתן אפשרות לביטוי הולם בהצגת הטיעונים , הבקשות והצרכים .
2. העדר הבנה לשפה התרבותית של הפונה מציבה שתי רמות התייחסות מקבילות שלא יכולות להיפגש ולתת מענה הולם. השפה התרבותית היא תלוית ארץ מוצא, עדה, גיל, מצב סוציו - אקונומי ובודאי מיגדר, במקרה שלנו - נשים .
3. העדר הבנה וניסיון עם השפה המשפטית שאינה שפה קלה או מובנת מעליו לכלל הציבור. שפה זו קשה יותר מוקבלת משנה תוקף כשהיא מתווספת לשתי השפות האחרות.
ג. מחסום פסיכולוגי - מתבסס על ניסיון אישי או ניסיון קולקטיבי היוצר מצב של חוסר אמון במערכת הקיימת, הן מערכת המשפט והן המערכות הטיפוליות, התומכות והמסייעות למיניהן. חלק ניכר של סטיגמה זו מתבסס על ניסיון אמיתי שנובע מסיבות רבות.(חלק א')
הכותבת משמשת כיועצת ראש העיר למעמד האישה בראשון לציון מזה שש שנים ודוקטורנטית לחינוך ומיגדר באוניברסיטת אלטה בבודפשט. מאמר זה מתבסס על דוקטוראט זה.
