מישלב לשוני 

משלב הינו מושג בתחום הלשון אשר מציין רמות לשון שונות שבהם משתמשים סקטורים שונים באוכלוסיה או דובר יחיד, אשר לעתים יכול לעבור ממשלב למשלב בהתאם לצורך, שנובע מהמסגרת בה הוא נמצא או כורח הנסיבות.

את רמות הדיבור בלשון העברית מקובל לסווג לרמות הבאות:

לשון מליצית: מזוהה בדרך כלל עם הלשון המקראית, שבזמנו היתה לשון מדוברת, אך מאחר וללשון יש תהליך אבולוציוני, כישות חיה בפי דובריה, הרי מי שידבר בימינו בחיי יומיום בלשון מקראית, יהווה מטרה ללגלוג.
לשון תקנית: הלשון שנקבעה רשמית על-ידי הממסד הלשוני, וכפי שבאה לידי ביטוי בנוסח החדשות בכלי התקשורת.
לשון מדוברת: הלשון המאפיינת את כלל הציבור, ואשר מתבססת על הלשון התקנית, אך בלי הקפדה על כל כלליה.
לשון הסלנג: לשון שאינה כפופה לכללים פורמליים, ודובריה עושים בה כטוב בעיניהם. למרות זאת היא יכולה להיות מובנת במסגרת מסויימת של אנשים, במיוחד הדבר בא לידי ביטוי בסלנג הצבאי.
כדוגמא לדובר שבלט בחוסר מיומנותו לעבור ממשלב למשלב, אפשר להביא את הנשיא המנוח זלמן שזר. הוא נודע כסופר מליצי ובנאומיו הפאתטיים, סגנון שפתו, והתנועות שנלוו לנאומיו. מערכון בתוכנית "לול", שהוקרן בטלוויזיה הישראלית, כלל חיקוי שלו כשהוא מברך את שחקני הכדורגל לפני משחק הגמר על גביע המדינה בכדורגל, והדגים את התופעה המגוחכת של שימוש לשוני לא נכון במקום הלא נכון . במיוחד זכור המשפט הפתאטי, בלווי הנפת יד בצורת "אצבע משולשת": "תחזקנה רגליכם!". מערכון זה מבוסס על המציאות, כשלדוגמא באחד מנאומיו הנשגבים כאשר בגמר הפסידה קבוצת בית"ר ירושלים לאחת מקבוצות הפועל אמר את הדברים המליציים הבאים: "הידד למנצחים, ולמפסידים נאמר "אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני" - יום יבוא וגם ירושלים תנצח!"

בספרם של דן בן אמוץ וחיים חפר, "ילקוט הכזבים", מופיעה בדיחה המלמדת את חשיבות המעבר למשלב הנכון:

פעם טבע בכנרת המורה לעברית של דגניה א'. דווקא באותו זמן ישבו במקום המון חברה מהקורס לספורט של הפלמ"ח, אבל המורה צעק "הושיעו, הושיעו", ואיש לא הבין מה הוא רוצה.