את העלילה המרגיזה של "בית של חול וערפל" חייבים לשייך ישירות למציאות החדשה-ישנה של שנאת הזרים בארצות הברית של אחרי ה-11 בספטמבר. אחרת קשה להסביר באיזו סיטואציה נולד סרט על בחורה אמריקאית (ג'ניפר קונלי) מגזע וואספי משובח, המאבדת את ביתה במכירה פומבית למהגר איראני (בן קינגסלי), והכול בשל חוב בירוקרטי זניח.
זמן קצר אחרי ספטמבר ההוא הועמדו רבבות מגברברי הקהילה האיראנית הגדולה בלוס אנג'לס בתורי רישום ארוכים, שנועדו להזכיר להם שגרין קארד ואזרחות הם חלום חמקמק אפילו אם הם כבר בתוך הארנק. "בית של חול וערפל", למרות התיימרותו להיות סרט מאוזן, מעמיד אותם באותם תורים בשנית, ומדגיש את הנכות הוואספית בכל מה שקשור להבנה שגלי הגירה לא תמיד מגיעים בצבע הנכון אל שערי אליס איילנד.
בבחירה להתמודד עם בעיית ההגירה יש אמנם מידה של אומץ ותעוזה, אבל ריח רע של גזענות ופופוליזים נודפים מכל פריים של הסרט החשוך הזה, שקווי המתאר העלילתיים שלו בעייתיים מלכתחילה. בבסיס תפישתם של יוצרי הסרט עומדת ההנחה שכל מהגר איראני הוא גנרל לשעבר במשטרה החשאית של השאח, נוהג במרצדס ומכין תה משובח כל היום. נדמה שכל מוגבלויות ייצוג המהגר בקולנוע האמריקאי ממהרות לצוץ בסרט הזה - החל מאפיון חיצוני נלעג, חוסר סובלנות לזר, וכלה בתחושת המיאוס של הנצרות מהאיסלאם. כל סטיגמה אפשרית מוצאת לעצמה כאן זמן מסך.
תחושת הניכור של האמריקאים משאר העולם, מאז אירועי ה-11 בספטמבר, מוצאת לעצמה ביטוי חריף ברצונם לקבל בעלות מחודשת על אוצרות טבע, אדמה וכוח. "בית של חול וערפל" משרת את השאיפות האימפריאליסטיות האלה, והוא עושה זאת בכישרון מוגבל מאד.
פרסומתגם את הכישלון הצורני של הסרט הזה צריך לייחס לבמאי-תסריטאי ואדים פרלמן, שזה לו נסיון בימוי ראשון. פרלמן מפגין שליטה אפסית בכל כלי קולנועי העומד לרשותו, ואובדן הסבלנות במהלך הצפייה מורגש לא רק לנוכח הייצוג השטוח של התנגשות התרבויות שבו, אלא בעיקר לנוכח העובדה שסרט טוב לעולם לא יוכל ליהנות ממקצב של הצגת תיאטרון לכבדי שמיעה, ושצילומי גלים מתנפצים בתכיפות גבוהה מצוינים אמנם לקריוקי, אבל לא יכולים לפתור דילמה מוסרית של אף דמות.
הנחמה היחידה בסרט המוחמץ הזה טמונה בשני השחקנים הראשיים שלו - בן קינגסלי וג'ניפר קונלי. עיניה העצובות של קונלי אמנם ממיסות לבבות באופן מיידי, אבל נראה שמבטה הנוגה בסרט הזה מרמז יותר על תשוקתה העזה לסיים את הצילומים מאשר על הדיכאון הקיומי בו שרויה דמותה. מי שלא ימצא פגם בייצוג המהגרים בסרט צריך רק להמתין בסבלנות לאחד הסופים השוביניסטיים, השקריים והמקוממים ביותר שנראו בקולנוע לאחרונה.
זמן קצר אחרי ספטמבר ההוא הועמדו רבבות מגברברי הקהילה האיראנית הגדולה בלוס אנג'לס בתורי רישום ארוכים, שנועדו להזכיר להם שגרין קארד ואזרחות הם חלום חמקמק אפילו אם הם כבר בתוך הארנק. "בית של חול וערפל", למרות התיימרותו להיות סרט מאוזן, מעמיד אותם באותם תורים בשנית, ומדגיש את הנכות הוואספית בכל מה שקשור להבנה שגלי הגירה לא תמיד מגיעים בצבע הנכון אל שערי אליס איילנד.
בבחירה להתמודד עם בעיית ההגירה יש אמנם מידה של אומץ ותעוזה, אבל ריח רע של גזענות ופופוליזים נודפים מכל פריים של הסרט החשוך הזה, שקווי המתאר העלילתיים שלו בעייתיים מלכתחילה. בבסיס תפישתם של יוצרי הסרט עומדת ההנחה שכל מהגר איראני הוא גנרל לשעבר במשטרה החשאית של השאח, נוהג במרצדס ומכין תה משובח כל היום. נדמה שכל מוגבלויות ייצוג המהגר בקולנוע האמריקאי ממהרות לצוץ בסרט הזה - החל מאפיון חיצוני נלעג, חוסר סובלנות לזר, וכלה בתחושת המיאוס של הנצרות מהאיסלאם. כל סטיגמה אפשרית מוצאת לעצמה כאן זמן מסך.
תחושת הניכור של האמריקאים משאר העולם, מאז אירועי ה-11 בספטמבר, מוצאת לעצמה ביטוי חריף ברצונם לקבל בעלות מחודשת על אוצרות טבע, אדמה וכוח. "בית של חול וערפל" משרת את השאיפות האימפריאליסטיות האלה, והוא עושה זאת בכישרון מוגבל מאד.
פרסומתגם את הכישלון הצורני של הסרט הזה צריך לייחס לבמאי-תסריטאי ואדים פרלמן, שזה לו נסיון בימוי ראשון. פרלמן מפגין שליטה אפסית בכל כלי קולנועי העומד לרשותו, ואובדן הסבלנות במהלך הצפייה מורגש לא רק לנוכח הייצוג השטוח של התנגשות התרבויות שבו, אלא בעיקר לנוכח העובדה שסרט טוב לעולם לא יוכל ליהנות ממקצב של הצגת תיאטרון לכבדי שמיעה, ושצילומי גלים מתנפצים בתכיפות גבוהה מצוינים אמנם לקריוקי, אבל לא יכולים לפתור דילמה מוסרית של אף דמות.
הנחמה היחידה בסרט המוחמץ הזה טמונה בשני השחקנים הראשיים שלו - בן קינגסלי וג'ניפר קונלי. עיניה העצובות של קונלי אמנם ממיסות לבבות באופן מיידי, אבל נראה שמבטה הנוגה בסרט הזה מרמז יותר על תשוקתה העזה לסיים את הצילומים מאשר על הדיכאון הקיומי בו שרויה דמותה. מי שלא ימצא פגם בייצוג המהגרים בסרט צריך רק להמתין בסבלנות לאחד הסופים השוביניסטיים, השקריים והמקוממים ביותר שנראו בקולנוע לאחרונה.
אלי מורנו הוא סופר, מקים ומנהל אתר קופירייטס לשמירה מקוונת של זכויות יוצרים.
http://www.copyrights.org.il
http://www.copyrights.org.il
