המיתוס הוא סיפור שמטרתו לתת הסבר ופרשנות על העולם - על המציאות החיצונית ועל חידת חייו של האדם כאחד. בניגוד למדע שמתיימר להציג שיטה אובייקטיבית בחקר המציאות, הרי שסיפור המיתוס הוא יותר סובייקטיבי ותלוי בנקודת המבט הנפשית של יוצר המיתוס.
ואכן ניתן למצוא קשר בין ההוויה הנפשית של האדם לבין האידיאולוגיה של סיפור המיתוס. כלומר, ניתן למצוא מקבילות בין מצבים נפשיים שונים לבין סיפורי מיתוסים מגוונים. התוכן המיתי מותאם למבנה הצורני של הנפש היוצרת אותו.
נפש האדם נעה בין מצבי צבירה שונים ומגוונים. מאחורי ריבוי המצבים הנפשיים ניתן לזהות ולתאר טיפוסי-נפש מהותיים ובסיסיים יותר ובהקבלה להם לחשוף ארכיטיפים מיתיים שתואמים בתכנים למבנה של טיפוסי הנפש. במקביל ניתן להראות שכל סגנון אמנותי מייצג מבעד למאניפסט האידיאולוגי שלו תמונת עולם מיתית.
הציור מתאפיין בצורה ובתוכן במשולב, כלומר מידע ויזואלי המבוסס על צבעים, אור וצל, צורות וקומפוזיציה אשר מייצג תוכן מסוים מבעד לאובייקט המצויר; זאת למעט הציור המופשט שהוא נטול אובייקט ולכן נטול סיפור.
ברמה הצורנית הציור נבנה משלושה מרכיבי יסוד: תנועת הקו, צורת האובייקט והתארגנותו בחלל. התנועה, הצורה והארגון הם שלושת המרכיבים הבסיסיים של הציור. שלושת מרכיבים אלו הם גם מרכיבי היסוד של נפש האדם וגם של הארכיטיפים המיתיים בהקבלה.
התנועה מייצגת את היש; היש בזרימה של התהוות במהלך בזמן. היא מייצגת את ציר הזמן המשתנה הדיאכרוני ובשפתו של הפילוסוף היווני הרקליטוס "הכל זורם". לעומת זאת, הארגון מייצג את הריק, את האין הסטטי, את עצירת הזמן במסגרת הציר הסינכרוני. בשפתו של הפילוסוף פרמינדס, התנועה היא רק תעתוע חושים ואילו המציאות האמיתית היא סטטית. התנועה מייצגת את האקראיות ואילו הארגון מייצג את האידיאה ההכרחית. המיזוג ביניהם מיילד את הצורה, שהוא אחד מן המצבים האפשריים משלל אפשרויות המיזוג בין התנועה האקראית לארגון ההכרחי. ואכן הצורה מייצגת רק את האפשרי.
מבחינה נפשית התנועה מייצגת את תנועת הליבידו הממשית. התנועה מייצגת את הטיפוס הסנסו-מוטורי, ההיסטריוני, המתפעם מתופעות החוץ, מתפעל ומגיב להם. בשדה הציור זה מיוצג באמצעות העין-הטבעית הקולטת את ריצודי הפוטונים בסגנון האימפרסיוניסטי ומביעה זאת בהתפעמות אקספרסיבית, כפי שבטאו זאת הציירים הפוביסטיים, בשילוב של פונטואליזם ושדות כח.
הארגון מייצג את הסופר-אגו הנפשי, את צו המצפון והמוסר, את הפנמת חוקי הסוציאליזציה ומקנה לנפש את האידיאה המנחה הסטטית על פיה היא אמורה לפעול בין המותר לאסור. הארגון מייצג את הסימבול של חוק וסדר, שהוא כוכב הצפון הנייח והסטטי על פיו אמור האדם לפעול. בשפת הציור הארגון מייצג את העין-החושבת המקנה פרשנות לתופעות המשתנות הנקלטות בעין הטבעית של רשתית העין. העין-החושבת חושפת את המבנים הגיאומטריים הנסתרים מן העין-הטבעית, ואלו בונים את המציאות באמצעות הפיגום הארכיטקטוני הקוביסטי.
הצורה מתהווה באמצעות יחסי הגומלין בין התנועה לארגון. הצורה מייצגת את האגו והעצמי שהוא הסלף. האגו הרציונלי בוחן את המציאות הריאלית והקונקרטית ומגיב אליה באופן מותאם, אך גם מייצג את הדמיון הצופה את המחר. מבחינה ציורית מתגבש הסגנון הריאליסטי, שהוא סינתזה בין התנועה הסנסו-מוטורית האימפרסיוניסטית והאקספרסיבית לבין הארגון הקוביסטי.
התנועה, הצורה והארגון מייצגים שלושה טיפוסי יסוד בנפש האדם: הטיפוס ההיסטוריוני, הכפייתי והסכיזואידי בהתאמה. שלושת טיפוסי הנפש הללו מיילדים סיפורי מיתוס מרובים מגוונים המותאמים למבנה הנפשי הספציפי.
במהלך ההיסטוריה האנושית בזמנים ובמקומות שונים נוצרו סיפורי מיתוסים מרובים. ניתן לחשוף מאחורי אין ספור המיתוסים מטה-מיתוסים המייצגים סיפורי מיתוס מהותיים ובראשתיים. כל מטה-מיתוס מקבל ביטוי ייחודי, מגוון ושונה במקום ובזמן היווצרותו בהתאמה לצרכים הקונקרטיים. כנאמר "אותה גברת בשינוי אדרת". שלושת המטה-מיתוסים הבסיסיים הם: התנועה, הארגון והצורה. העולם כהשתנות, העולם כיש סטטי והעולם כסינתזה ביניהם.
השכיל לתאר זאת הפילוסוף הדני סרן קירקגור בשילוב בין הפסיכולוגיה לבין סיפורי מיתוס. הוא טען שנפש האדם נעה בין שלושה מצבים: האסתטי, האתי והדתי. הוסיף על כך חוקר המיתוסים פרופ' שלמה גיורא שוהם אשר תאר את נפש האדם בקוטביותה בין הציר ההפרדתי-הסיזיפי והדיאכרוני המיוצג על ידי התנועה, לבין הכמיהה לאיחוד סינכרוני המיוצג על ידי הארגון. הוא זיהה שלושה מרכיבים נפשיים: העצמי, האני והאיתי: העצמי מייצג את התנועה ההפרדתית, האני מייצג את האיחוד הארגוני ואילו האתי הוא הסינתזה הצורנית. שוהם מקשר בין מצבי הנפש הללו לבין סיפורי מיתוס שהאדם השליך מעולמו הנפשי.
המצב האסתטי על פי קריקגור, מייצג את התנועה בהתהוותה הפראית והיא מיילדת מיתוסים כגון: שבירת הכלים, את החירות של המרד המאני של האני היוצר את עצמו, את פאוסט האקטיביסט, את היהודי הנודד, את קזנובה המפתה.
המצב הדתי מייצג את המיתוס של "חיל ורעדה" בחוויה הדתית האקסטטית של אברהם אבינו, הכמיהה לדבר שלא יושג מעולם כגון "מחכים לגודו" על פי סמואל בקט, או האהבה הבלתי ממומשת של דון חואן, פיגמליון וגלטאה; החוויה המדיטטיבית של איחוד האדם עם העולם כלומר של יוניו-מיסטיקה שמפרק את גבולות האני; או בפירוק תחלואתי באמצעות מחלת הסכיזופרניה או באמצעות התאבדות במגמה להיות אין.
המצב האתי מייצג את הפשרה הנורמטיבית של הקיום הקונקרטי הנע בין טקסי המעבר לעבר סוציאליזציה נורמטיבית, או של גירוש מגן עדן לעבר מלחמת קיום של "בזיעת אפך תאכל לחם", הגוררת למאבק קרייריסטי, קשוח של אדם לאדם זאב בו "הגיהנום הוא הזולת".
האנתרופולוג קלוד לוי שטארוס גרס "שהמיתוס חושב בעדנו". ואכן, האדם כבול גם לתת-ההכרה הפרטי שלו, אך גם לתת ההכרה המיתי שמעצב את משמעות חייו. באותה מידה שהאדם מחוקק חוקים, כך הוא יוצר לעצמו מיתוסים ועל בסיסם הוא פועל.
הסגנון החדש והייחודי של יגאל ורדי המכונה בפיו: "הציור הטופולוגי" משלב בו זמנית את התנועה הטופולוגית-אקספרסיבית את הארגון ההיטלי-קוביסטי והצורה הריאליסטי האאוקלידית. המיתוסים מצוירים לא רק בתוכנם המגוון אלא בתבניות הסגנוניות ההולמות אותן.
יגאל ורדי מצייר ציורי מיתוס אוניברסליים ומציג בשפתו האמנותית הטופולוגית את המצבים הנפשיים של האדם המתגלמים מבעד לאותם מיתוסים.
ואכן ניתן למצוא קשר בין ההוויה הנפשית של האדם לבין האידיאולוגיה של סיפור המיתוס. כלומר, ניתן למצוא מקבילות בין מצבים נפשיים שונים לבין סיפורי מיתוסים מגוונים. התוכן המיתי מותאם למבנה הצורני של הנפש היוצרת אותו.
נפש האדם נעה בין מצבי צבירה שונים ומגוונים. מאחורי ריבוי המצבים הנפשיים ניתן לזהות ולתאר טיפוסי-נפש מהותיים ובסיסיים יותר ובהקבלה להם לחשוף ארכיטיפים מיתיים שתואמים בתכנים למבנה של טיפוסי הנפש. במקביל ניתן להראות שכל סגנון אמנותי מייצג מבעד למאניפסט האידיאולוגי שלו תמונת עולם מיתית.
הציור מתאפיין בצורה ובתוכן במשולב, כלומר מידע ויזואלי המבוסס על צבעים, אור וצל, צורות וקומפוזיציה אשר מייצג תוכן מסוים מבעד לאובייקט המצויר; זאת למעט הציור המופשט שהוא נטול אובייקט ולכן נטול סיפור.
ברמה הצורנית הציור נבנה משלושה מרכיבי יסוד: תנועת הקו, צורת האובייקט והתארגנותו בחלל. התנועה, הצורה והארגון הם שלושת המרכיבים הבסיסיים של הציור. שלושת מרכיבים אלו הם גם מרכיבי היסוד של נפש האדם וגם של הארכיטיפים המיתיים בהקבלה.
התנועה מייצגת את היש; היש בזרימה של התהוות במהלך בזמן. היא מייצגת את ציר הזמן המשתנה הדיאכרוני ובשפתו של הפילוסוף היווני הרקליטוס "הכל זורם". לעומת זאת, הארגון מייצג את הריק, את האין הסטטי, את עצירת הזמן במסגרת הציר הסינכרוני. בשפתו של הפילוסוף פרמינדס, התנועה היא רק תעתוע חושים ואילו המציאות האמיתית היא סטטית. התנועה מייצגת את האקראיות ואילו הארגון מייצג את האידיאה ההכרחית. המיזוג ביניהם מיילד את הצורה, שהוא אחד מן המצבים האפשריים משלל אפשרויות המיזוג בין התנועה האקראית לארגון ההכרחי. ואכן הצורה מייצגת רק את האפשרי.
מבחינה נפשית התנועה מייצגת את תנועת הליבידו הממשית. התנועה מייצגת את הטיפוס הסנסו-מוטורי, ההיסטריוני, המתפעם מתופעות החוץ, מתפעל ומגיב להם. בשדה הציור זה מיוצג באמצעות העין-הטבעית הקולטת את ריצודי הפוטונים בסגנון האימפרסיוניסטי ומביעה זאת בהתפעמות אקספרסיבית, כפי שבטאו זאת הציירים הפוביסטיים, בשילוב של פונטואליזם ושדות כח.
הארגון מייצג את הסופר-אגו הנפשי, את צו המצפון והמוסר, את הפנמת חוקי הסוציאליזציה ומקנה לנפש את האידיאה המנחה הסטטית על פיה היא אמורה לפעול בין המותר לאסור. הארגון מייצג את הסימבול של חוק וסדר, שהוא כוכב הצפון הנייח והסטטי על פיו אמור האדם לפעול. בשפת הציור הארגון מייצג את העין-החושבת המקנה פרשנות לתופעות המשתנות הנקלטות בעין הטבעית של רשתית העין. העין-החושבת חושפת את המבנים הגיאומטריים הנסתרים מן העין-הטבעית, ואלו בונים את המציאות באמצעות הפיגום הארכיטקטוני הקוביסטי.
הצורה מתהווה באמצעות יחסי הגומלין בין התנועה לארגון. הצורה מייצגת את האגו והעצמי שהוא הסלף. האגו הרציונלי בוחן את המציאות הריאלית והקונקרטית ומגיב אליה באופן מותאם, אך גם מייצג את הדמיון הצופה את המחר. מבחינה ציורית מתגבש הסגנון הריאליסטי, שהוא סינתזה בין התנועה הסנסו-מוטורית האימפרסיוניסטית והאקספרסיבית לבין הארגון הקוביסטי.
התנועה, הצורה והארגון מייצגים שלושה טיפוסי יסוד בנפש האדם: הטיפוס ההיסטוריוני, הכפייתי והסכיזואידי בהתאמה. שלושת טיפוסי הנפש הללו מיילדים סיפורי מיתוס מרובים מגוונים המותאמים למבנה הנפשי הספציפי.
במהלך ההיסטוריה האנושית בזמנים ובמקומות שונים נוצרו סיפורי מיתוסים מרובים. ניתן לחשוף מאחורי אין ספור המיתוסים מטה-מיתוסים המייצגים סיפורי מיתוס מהותיים ובראשתיים. כל מטה-מיתוס מקבל ביטוי ייחודי, מגוון ושונה במקום ובזמן היווצרותו בהתאמה לצרכים הקונקרטיים. כנאמר "אותה גברת בשינוי אדרת". שלושת המטה-מיתוסים הבסיסיים הם: התנועה, הארגון והצורה. העולם כהשתנות, העולם כיש סטטי והעולם כסינתזה ביניהם.
השכיל לתאר זאת הפילוסוף הדני סרן קירקגור בשילוב בין הפסיכולוגיה לבין סיפורי מיתוס. הוא טען שנפש האדם נעה בין שלושה מצבים: האסתטי, האתי והדתי. הוסיף על כך חוקר המיתוסים פרופ' שלמה גיורא שוהם אשר תאר את נפש האדם בקוטביותה בין הציר ההפרדתי-הסיזיפי והדיאכרוני המיוצג על ידי התנועה, לבין הכמיהה לאיחוד סינכרוני המיוצג על ידי הארגון. הוא זיהה שלושה מרכיבים נפשיים: העצמי, האני והאיתי: העצמי מייצג את התנועה ההפרדתית, האני מייצג את האיחוד הארגוני ואילו האתי הוא הסינתזה הצורנית. שוהם מקשר בין מצבי הנפש הללו לבין סיפורי מיתוס שהאדם השליך מעולמו הנפשי.
המצב האסתטי על פי קריקגור, מייצג את התנועה בהתהוותה הפראית והיא מיילדת מיתוסים כגון: שבירת הכלים, את החירות של המרד המאני של האני היוצר את עצמו, את פאוסט האקטיביסט, את היהודי הנודד, את קזנובה המפתה.
המצב הדתי מייצג את המיתוס של "חיל ורעדה" בחוויה הדתית האקסטטית של אברהם אבינו, הכמיהה לדבר שלא יושג מעולם כגון "מחכים לגודו" על פי סמואל בקט, או האהבה הבלתי ממומשת של דון חואן, פיגמליון וגלטאה; החוויה המדיטטיבית של איחוד האדם עם העולם כלומר של יוניו-מיסטיקה שמפרק את גבולות האני; או בפירוק תחלואתי באמצעות מחלת הסכיזופרניה או באמצעות התאבדות במגמה להיות אין.
המצב האתי מייצג את הפשרה הנורמטיבית של הקיום הקונקרטי הנע בין טקסי המעבר לעבר סוציאליזציה נורמטיבית, או של גירוש מגן עדן לעבר מלחמת קיום של "בזיעת אפך תאכל לחם", הגוררת למאבק קרייריסטי, קשוח של אדם לאדם זאב בו "הגיהנום הוא הזולת".
האנתרופולוג קלוד לוי שטארוס גרס "שהמיתוס חושב בעדנו". ואכן, האדם כבול גם לתת-ההכרה הפרטי שלו, אך גם לתת ההכרה המיתי שמעצב את משמעות חייו. באותה מידה שהאדם מחוקק חוקים, כך הוא יוצר לעצמו מיתוסים ועל בסיסם הוא פועל.
הסגנון החדש והייחודי של יגאל ורדי המכונה בפיו: "הציור הטופולוגי" משלב בו זמנית את התנועה הטופולוגית-אקספרסיבית את הארגון ההיטלי-קוביסטי והצורה הריאליסטי האאוקלידית. המיתוסים מצוירים לא רק בתוכנם המגוון אלא בתבניות הסגנוניות ההולמות אותן.
יגאל ורדי מצייר ציורי מיתוס אוניברסליים ומציג בשפתו האמנותית הטופולוגית את המצבים הנפשיים של האדם המתגלמים מבעד לאותם מיתוסים.
יגאל ורדי, יליד 1953 מקיבוץ משמר הנגב, הינו אמן בינלאומי שיוצר זה למעלה מארבעים שנה ויצירותיו מוצגות בניו יורק, לונדון, מונקו, ספרד, איטליה וישראל. בצעירותו למד ורדי בארגנטינה באסכולה של הצייר הצרפתי אנדרה לוט והפסל אנטואן בורדל. לאחר מכן השתלם ורדי אצל הציירים משה אגמון, רפי לביא, רן שחורי ואוסוולדו רומברג. כמו כן פירסם ורדי ספרים רבים, ביניהם "מימזיס- הפסיכולוגיה של הציור המודרני" ו"ויוה פיקסו- פרשנות אסתטית ליצירתו".
