כיום נמצאת הטלויזיה כמעט בכל בית בישראל. סביבה מבלה האוכלוסיה על כל שכבותיה וגילאיה עובדה זו מעלה את השאלה: מהו סוד קיסמה של הטלוויזיה ומדוע היא רוכשת אוהדים ומעריצים רבים כלכך.
נראה לי כי כוחה של הטלוייזיה באשליית האינטימיות שהיא יוצרת אצל צופייה, אותה חברות מדומה ואשליית הקירבה, שהצופה חש לדמויות המופיעות על המרקע. ישנם מספר אמצעים היוצרים תחושה זאת:
הטלויזיה נצפת ע"י האדם בביתו, מבצרו הפרטי. באינטימיות ופרטיות אנו מארחים את גיבורי המדיה כאורחים בסלון ביתנו.
מערכות יחסים אלה יוצרות הרגשת הכרות הדומה להרגשת הכרות עם אנשים מהמציאות הקרובה לנו.
בעזרת ההכרות עם חברינו הטלויזיונים אנחנו מגיעים למקומות וארועים שספק אם היינו מגיעים אליהם בכוחות עצמנו.בארועים אלה אנחנו אורחים החשובים, נמצאים במרכז הענינים וצופים בארוע בגודל טבעי ומזווית נוחה.
בתוכניות מוקרנים לנו מנגנוני תרבות סמויים:. גיבורי תרבות הטלויזיה מציגים מערכת קודים המחלחלת בנו: איך נראת הצלחה, איך נראה כישלון, איך נראה יופי, מה צודק ומה נכון. לכן יש בתוכניות אלה כוח רב ליצירת הסכמה, לגבי הערכים הנכונים בחברה.
החזרה מהתמדת על אותו דבר היא היוצרת את המובן מאליו, וע"י כך צורת מחשבה אידיאולוגית מסוימת מקבעת את אחיזתה בחברה.
תוכניות רבות יוצרות את אשליית היאנטימיות , כאשר היא מושתתת על יצירת אשליית השיוויון. תוכניות אלה מצליחות ליצור בנו את ההרגשהכי כולנו שווים. התוכניות משתמשות במושגי תרבות ויוצרות תרבות חדשה, שווה לכל נפש. דבר זה נעשה ע"י לקיחת משהו שהוא על פניו תרבות גבוהה והפיכתו שווה לכל נפש.
הנגישות השווה של כולנו לתרבות זו, היא שעומדת ביסוד אשליית השיוויון: הרואה את התוכניות האלהמרגיש כי הינו שותף לחלק מאותה תרבות שנראתה בעבר נחלת האליטות בלבד. תחושה זו נותנת לו הרגשה טובה לגבי עצמו ולגבי חייו.
לדוגמא סדרת הטלויזיה דאלאס אשר הופיע על המרקע לראשונה בשנת 1978 סיפרה את קורותיה של משפחה עתרת ממון בעיר דאלאס בארצות הברית.סידרה זו מתארת את החיים באלפיון העליון. אנו נימצאים עמם במסיבת הקוקטלים, במשרד, בבריכה שבחצר, במשרד ובמכונית הספורט הדוהרת לארוע נוסף, ע"י כך אנו חשים כי אנו חווים את העולם הזה ומכירים אותו. אנו חיים כי חייונו איך חיים האליטת.
בסידרה "סינפלד" ששודרה החל משנות ה-90, הדמוית בסידרה יוצרים הזדהות רבה הקרב הצופה. תחושת הידידות עם הדמיות נובעת מהפתיחות הרבה של הדמויות כאשר הם מספרות על חייהם דבר זה יוצר הכרות, הזדהות ואמפטיה.
דוגמא נוספת הם תוכניות האקטואליה המעבירות לנו שידורים ישירים מאורעים. כאשר נהרגה הנסיכה דיאנה ז"ל בתאונת דרכים בפאריס שידרה רשת סי.אן.אן את הנעשה בבריטניה מרגע ידיעת התאונה. מרביתם של אזרחי העולם ניצמדו למקלטים כדי להשתתף בלוויה.
כח ארוע הלוויה צולם, כולל תמונות תקריב של הנסיכים היתומים. הצופים בבית יכלו לחוש כאילו הם משתתפים בטקס עצמו וצועדים מאחורי ארונה ומשתתפים בתחושת הכאב של המשפחה ושל העם הבריטי על מות הנסיכה.
כך גם הדבר בארועים שכרטיס הכניסה יקר מאוד וניתנת אפשרות צפייה בטלויזיה. למרות שאנו לא באולם עצמו ולא חווים את אותה החוויה יש בנו תחושת סיפוק ושיוויון.
יש בתוכניות העוסקות במסעות למקומות רחוקים, שאין לצופה אפשרות להגיע אליהם בחייו האמיתיים, הוא חש כנוסע בעולם וחווה עולמות חדשים. תחושה זו באה בעקבות דרגת ההמחשה הגבוה של המדיום הטלויזיוני עצמו, ומעבירה לנו את הארועים ויוצרת תחושה אשליתית של נגישותלאפשרויות שהיו פעםף כביכול, נחלת העשירים בלבד. בעוד העשירים אכן נוסעים לאותם מקומות יחוש הצופה כאילו חוווה את המקומות והארועים.
נראה לי כי כוחה של הטלוייזיה באשליית האינטימיות שהיא יוצרת אצל צופייה, אותה חברות מדומה ואשליית הקירבה, שהצופה חש לדמויות המופיעות על המרקע. ישנם מספר אמצעים היוצרים תחושה זאת:
הטלויזיה נצפת ע"י האדם בביתו, מבצרו הפרטי. באינטימיות ופרטיות אנו מארחים את גיבורי המדיה כאורחים בסלון ביתנו.
מערכות יחסים אלה יוצרות הרגשת הכרות הדומה להרגשת הכרות עם אנשים מהמציאות הקרובה לנו.
בעזרת ההכרות עם חברינו הטלויזיונים אנחנו מגיעים למקומות וארועים שספק אם היינו מגיעים אליהם בכוחות עצמנו.בארועים אלה אנחנו אורחים החשובים, נמצאים במרכז הענינים וצופים בארוע בגודל טבעי ומזווית נוחה.
בתוכניות מוקרנים לנו מנגנוני תרבות סמויים:. גיבורי תרבות הטלויזיה מציגים מערכת קודים המחלחלת בנו: איך נראת הצלחה, איך נראה כישלון, איך נראה יופי, מה צודק ומה נכון. לכן יש בתוכניות אלה כוח רב ליצירת הסכמה, לגבי הערכים הנכונים בחברה.
החזרה מהתמדת על אותו דבר היא היוצרת את המובן מאליו, וע"י כך צורת מחשבה אידיאולוגית מסוימת מקבעת את אחיזתה בחברה.
תוכניות רבות יוצרות את אשליית היאנטימיות , כאשר היא מושתתת על יצירת אשליית השיוויון. תוכניות אלה מצליחות ליצור בנו את ההרגשהכי כולנו שווים. התוכניות משתמשות במושגי תרבות ויוצרות תרבות חדשה, שווה לכל נפש. דבר זה נעשה ע"י לקיחת משהו שהוא על פניו תרבות גבוהה והפיכתו שווה לכל נפש.
הנגישות השווה של כולנו לתרבות זו, היא שעומדת ביסוד אשליית השיוויון: הרואה את התוכניות האלהמרגיש כי הינו שותף לחלק מאותה תרבות שנראתה בעבר נחלת האליטות בלבד. תחושה זו נותנת לו הרגשה טובה לגבי עצמו ולגבי חייו.
לדוגמא סדרת הטלויזיה דאלאס אשר הופיע על המרקע לראשונה בשנת 1978 סיפרה את קורותיה של משפחה עתרת ממון בעיר דאלאס בארצות הברית.סידרה זו מתארת את החיים באלפיון העליון. אנו נימצאים עמם במסיבת הקוקטלים, במשרד, בבריכה שבחצר, במשרד ובמכונית הספורט הדוהרת לארוע נוסף, ע"י כך אנו חשים כי אנו חווים את העולם הזה ומכירים אותו. אנו חיים כי חייונו איך חיים האליטת.
בסידרה "סינפלד" ששודרה החל משנות ה-90, הדמוית בסידרה יוצרים הזדהות רבה הקרב הצופה. תחושת הידידות עם הדמיות נובעת מהפתיחות הרבה של הדמויות כאשר הם מספרות על חייהם דבר זה יוצר הכרות, הזדהות ואמפטיה.
דוגמא נוספת הם תוכניות האקטואליה המעבירות לנו שידורים ישירים מאורעים. כאשר נהרגה הנסיכה דיאנה ז"ל בתאונת דרכים בפאריס שידרה רשת סי.אן.אן את הנעשה בבריטניה מרגע ידיעת התאונה. מרביתם של אזרחי העולם ניצמדו למקלטים כדי להשתתף בלוויה.
כח ארוע הלוויה צולם, כולל תמונות תקריב של הנסיכים היתומים. הצופים בבית יכלו לחוש כאילו הם משתתפים בטקס עצמו וצועדים מאחורי ארונה ומשתתפים בתחושת הכאב של המשפחה ושל העם הבריטי על מות הנסיכה.
כך גם הדבר בארועים שכרטיס הכניסה יקר מאוד וניתנת אפשרות צפייה בטלויזיה. למרות שאנו לא באולם עצמו ולא חווים את אותה החוויה יש בנו תחושת סיפוק ושיוויון.
יש בתוכניות העוסקות במסעות למקומות רחוקים, שאין לצופה אפשרות להגיע אליהם בחייו האמיתיים, הוא חש כנוסע בעולם וחווה עולמות חדשים. תחושה זו באה בעקבות דרגת ההמחשה הגבוה של המדיום הטלויזיוני עצמו, ומעבירה לנו את הארועים ויוצרת תחושה אשליתית של נגישותלאפשרויות שהיו פעםף כביכול, נחלת העשירים בלבד. בעוד העשירים אכן נוסעים לאותם מקומות יחוש הצופה כאילו חוווה את המקומות והארועים.
עורכת וידאו, בעלת תואר ראשון.
http://www.vtdpro.com
http://www.vtdpro.com
