פורום וירטואלי כמרחב נפשי: המקרה של פורום תמיכה לבני הדור השני והשלישי 

שרה (פרטיה בדויים, מבוססת על דמות אמיתית) אלמנה כבת חמישים, מזכירה במקצועה, אם לשתי בנות.
שרה היא בת יחידה להוריה שנפטרו מזה זמן רב, ניצולי שואה. שני ההורים עברו תלאות ויסורים במחנות כפייה והשמדה בפולין. לאב היו אשה ותינוק שאיבד במחנות, לאם הורים ואחים שניספו כולם. ההורים הכירו במחנה מעבר, והחיבור ביניהם היה חיבור של תלות והישרדות אל מול העריריות האיומה בעולם. על אהבה, לא היה מה לדבר.. שרה קרויה על שם סבתה, שניספתה. שרה מתארת את הוריה כנוקשים וחרדים, גלותיים מאד, שהיא התביישה בהם בילדותה. בבית היה דגש רב על סדר ותפקוד נאות, ללא גילויי חיבה וחום. שנות המלחמה מעולם לא דוברו בבית כדי לא לצער או להפחיד את שרה, אך היטב הורגשו. האם מתוארת כאישה שתלטנית, שחוזקה הרב היה אך למראית עין. למעשה, שרה חוותה את אימה כשבורה ומדוכאת, שצריך למלא את כל ציפיותיה על מנת שלא תתפרק. האב מתואר כצללית חלשה, שנוכחותה כמעט לא מורגשת. כבת יחידה, הנוטלת אחריות רבה למצבם הנפשי של הוריה, שרה חשה צורך לרצותם ולענות על כל ציפיותיהם, עד שאיבדה מגע עם רצונותיה האמיתיים. כך למשל ויתרה בגיל התיכון על חלומה לרכוש מקצוע אמנותי במגמת גרפיקה וציור, ונכנעה ללחץ הוריה ללכת למגמת ניהול חשבונות ופקידות שנחשב למקצוע פרקטי יותר. נסיונות ילדותה לשמח את הוריה בחדוות החיים הטבעית שלה כשלו ודוכאו, והיא הפכה מרירה ודכאונית, עם תחושת קורבנות ותסכול לא מרפות.
יחסיה של שרה עם בנותיה היו שחזור של יחסיה עם הוריה שלה. היא שמה דגש על משמעת, חינוך קפדני להרגלי למידה, וכמו הוריה, דאגה מאד שמא יאונה להן רע, התקשתה מאד לתת להן חופש והגבילה את יציאותיהן מהבית ונטתה לעורר בהם רגשות אשם על משובות טבעיות לגילן.

כאשר ביתה הבכורה החלה לצ?וטט באינטרנט, ובילתה שעות ארוכות בפורומים ובאיי-סי קיו, דאגה שרה מאד ונכנסה לרשת בנסיון לעקוב אחר צעדי ביתה. בתוך זמן קצר, ובדרך ששרה לא היתה מודעת להתרחשותה, מצאה את עצמה נשאבת אל העולם הוירטואלי. בתחילה נמשכה להגיב בטוקבקים למאמרי אקטואליה. בתגובות הללו אימצה לעצמה את הניק "שיר". הדמות "שיר" החלה בחודשים הבאים לקרום עור וגידים, ולהתנסות בהרפתקות ששרה לא העזה אפילו לחלום עליהן. מהון-להון גילתה את העולם הקסום של הצ?טים, בהם יכלה ללבוש דמות צעירה ויפה, צחקנית ומפתה. בפורום המעריצות של הראל סקעת, בין בנות ה12 וה14, הרשתה לעצמה לבטא רגשות אינטימיים של מעריצה, חווייה אותה "פיספסה" בגיל ההתבגרות. בפורום להגנת בעלי חיים אף פיתחה קשר וירטואלי רומנטי עם גבר שכינה את עצמו "יואב", עימו שקעה בשיחות נפש אל תוך הלילה, כמותן לא ניהלה מעולם, אף לא עם בעלה. בשלב זה, אפשר לאמר ששרה, "שיר" פיתחה התמכרות לרשת. העולם הוירטואלי היה הרבה יותר חי, צבעוני, מזמין ומתגמל עבורה מאשר חייה החיצוניים האפרוריים. למעשה, למרות שלא יצאה מהבית, חשה שלראשונה חיה חיים אמיתיים. היא חתכה שעות עבודה כדי למהר לשוב הביתה להתחבר אל האינפוזיה הוירטואלית, ובעיקר- אל "שיר" שבתוכה.
סביבתה, בנותיה ידידיה, הראו סימני דאגה מההתמכרות המפתיעה, אך לא יכלו שלא לשים לב גם לסימני החיוניות והפתיחות המחשבתית החדשים. בנותיה נהנו במיוחד מהחיבור המפתיע והחדש אל עולמן.

באחת הגלישות נתקלה ב"פורום תמיכה לבני הדור השני". אינסטנקטיבית נרתעה וכיבתה את המחשב. בימים שלאחר מכן, שבה והעזה לעיין בהודעות, עדיין בריחוק ובהסתייגות. התכנים צלצלו לה מוכרים, ולמעשה, היא חשה כאילו היא עצמה כתבה את הדברים, ובה בעת ממש הרגישה שהם כל כך זרים לה, כמו חיים של מישהי אחרת מעולם אחר. ההרגשה לקרוא את דבריהם הכנים והסוחפים של בני הדור השני בפורום היתה מוזרה לה, שכן שרה הורגלה כל חייה לכלל ההשתקה. אסור לדבר. והנה כאן מדברים על האימה, נותנים מילים לחרדה ולזעם המתגלגלים מדור לדור, ליחסים הסבוכים ומרובי ההזדהויות של בני דורה והוריהם, למאורעות הטראומטיים שארעו להורים ושנדחסו לתיבת פנדורה בלתי מדוברת ועברו כמו בצופן גנטי אל נפשם של הילדים. את כל אלה קראה שרה, "שיר", ונפעמה. לאחר כשלושה חודשים של מעורבות שקטה, מעמדת תצפית זהירה, העזה להעלות את הודעתה הראשונה בפורום, בה סיפרה על חלום שחלמה, בו היא בורחת, בורחת, בורחת ואין היא יודעת מפני מי ולאן. התגובות החמות והתומכות שקיבלה נתנו לה להרגיש ששם, בתוך המחשב, הטכנולוגיה הקרה והמנוכרת, מצאה סוף סוף אוויר לנשימה, והיא שאפה את האוויר אל עומק ריאותיה. בפורום התמיכה לבני הדור השני נפגשו לראשונה שרה ושיר, שרה שבעצם שמה נושאת היסטוריה של עם רדוף וחבול על גבה, רצינית, עצובה וחכמה, ושיר מלאת השמחה והיצירתיות, אינדוידואליסטית וציפור דרור. שתי דמויות שהיו לאחת.



*



הפסיכואנליטיקאי הבריטי דונלד ויניקוט, הציע שהתרבות האנושית בכללה, לרבות אמנות, מוזיקה, ספרות, משחק וכו? מקורם במרחב נפשי מיוחד במינו הנוצר בגיל הינקות. מרחב זה הוא כינה "מרחב ביניים של החווייה" שכן, הוא פרוש בין הפנים לחוץ: בין דמיון למציאות, בין הזיה לעובדה קיימת, בין שינה לעירות, בין התינוק לאימו.
מרחב הביניים של החוויה מאפשר לילד לשקוע בשעשועי דמיון ומשחקי תפקידים, להיות בחציו שקוע בעולמו הפנימי ובחציו האחר מחובר אל המציאות. (דוגמא לתופעה ממרחב הביניים היא ה"שמיכי" שילדים נקשרים אליה כרכוש היקר להם ביותר בעולם). מרחב הביניים הוא הבסיס הנפלא לגלות את העולם ובעיקר את מה שויניקוט כינה: "העצמי האמיתי".
כדי שיתפתח מרחב הביניים, ויניקוט הדגיש את החשיבות של סביבה נענית ומאפשרת, המספקת שקט נפשי לחווייה של "היות"("being") ללא עשייה או הגבה לחדירות מבחוץ. סביבה הקשובה לצרכים הרגשיים של התינוק ונותנת להם מענה רציף, ואינה כופה עליו כללים, מסגרות ותפקידים מוקדם מידי.
תפקידה של האם, על פי ויניקוט, הוא ללמוד בשלווה את טבעו האמיתי, המולד, של ילדה, ולתת מענה הולם לצרכיו באופן שהוא יחווה אשליית אומניפוטנטיות - כל יכולות (האם כל כך מדייקת בתגובותיה, עד שהפעוט חש כאילו הוא עצמו בכוחותיו הפלאיים יצר את השד ממנו הוא יונק, או את הבובה שהושטה לו). אומניפוטנטיות זו היא הבסיס ליצירתיות, בטחון עצמי ושמחת חיים. ההתפכחות מן האשלייה הזו נעשית בהדרגה, כתוצאה ממפגש לא טראומטי עם גבולות יכולתו של הפעוט, גבולות יכולתה של האם לדייק דיוק כה מירבי, ועם העולם החיצון.

בעולמם של ניצולי השואה, קרס מרחב הביניים. אפשרות ה"היות" השקט והמתבונן התבטלה. ה"פנים" התוך נפשי נמחק, בהיותם של היהודים קורבנות לאלימות נוראה. כחפצים, כמיטלטלים היו המיועדים להשמדה. משוללי זכות לעולם נפשי משל עצמם, לדמיין, לחלום בהקיץ, לשחק. הנאות של דמיון ומשחק הוחלפו בצורך נואש להישרד. אשליית כל-יכולות קרסה באחת, מותירה חווייה של אין-אונים. גם כשהמלחמה הסתיימה, המבנה האישיותי נותר, בתחושה של המשך הסתתרות מכווצת בצינוק נפשי. למותר לציין, כי קבלת הפנים הקשה לה זכו הניצולים בארץ רק חיזקה בקירבם את האמונה כי העולם אכזר ורע וכי הנפש צריכה להמשיך להיות במגננה, מוכנה לכל התקפה. חלק גדול מניצולי השואה המשיכו את חייהם בדפוס קורבני-הישרדותי עם תחושות אשמה כבדות על עצם הישארותם בחיים ואבל אינסופי. במבנה שכזה הערך העליון הוא הסתגלות מקסימלית למציאות החיצונית המאיימת. משום כך, כל נסיון לגלות את "העצמי האמיתי", שהוא פנימי יותר, לא צפוי ולא תמיד מסתגל, נחשב משובה מסוכנת שיש להכחידה. הן אצל עצמם והן אצל ילדיהם.
הנסיון שלא להעביר את הטראומה אל בני הדור השני נעשתה בעיקר באמצעות שתיקה מתמשכת וצופנת סוד, שהופנמה אצל הילדים כאימה ללא שם וללא מילים. אולם בין המילים שלא נאמרו, הועברה הטראומה בהעברה בינדורית שיולנדה גמפל כינתה אותה "הדבקה רדיואקטיבית". רבים המנגנונים של העברה בינדורית של טראומת השואה. לדוגמא, דרך קריאת שמם על שם הניספים וציפייה שיהיו "נרות זכרון" להם, דרך הציפייה שיהיו תיקון לאובדנים של הוריהם, דרך חשיפה מתמשכת לאבל שאינו נגמר ולסיפורי זוועה, לדאגות ולחרדות קיומיות שהתבטאו בהגנת יתר ושליטה מופרזת, דרך נטייה למניפולציות מעוררות רגשי אשם, קושי לתת לילדים חופש וניפרדות ועוד. מחקרים רבים הראו הנחלה של "תסמונת הניצול" אל בני הדור השני: נטייה לדכאונות וחרדות, דימוי עצמי נמוך, קורבניות, תחושות אשם על הנאה, יצרים ומימוש עצמי. גם בדור השני, כפי שאני פוגשת בקליניקה, אני רואה עד כמה בולט בהיעדרו מרחב הביניים של החוויה, כפי שתאר אותו ויניקוט. גם בני הדור השני לא זכו לתנאים מספקים לאשליית אומניפוטנטיות ולחווייה של being שקט ולא תובעני. ניכר בחסרונו מרחב של חלימה בהקיץ משוחררת, משחק, סובלימציה, מרחב לגילוי של "העצמי האמיתי" על נטיותיו, משאלותיו, צרכיו וחלומותיו.

האינטרנט בעל פוטנציאל להיות עבור הפרט "מרחב ביניים" פר-אקסלנס. ארגז חול עצום מימדים. הוא לא תופעה תוך נפשית, כמובן, אך גם לא שייך למציאות ה"חיצונית" כפי שאנו מכירים אותה, אלא מרחב ביניים, סינפסה אינסופית בין אינסוף סובייקטים. מרחב מחוסר גבולות פיזיים, גיאוגרפיים או נורמטיביים. מרחב לצאת ולהיכנס מבלי לתת דין וחשבון, לצפות בשקט באחרים או להשתתף, להתבונן או לפעול. מרחב בו אפשר ללבוש ולפשוט זהויות וכך לשחק עם הזהות העצמית ולגלות את "העצמי האמיתי", ללא הקליפות החיצוניות שנערמו וחנקו אותו. מרחב בו אפשר ללבוש גם מסכות של זיוף ושקר, ובתוך כך להתנסות בחוויות של אומניפוטנציה ושליטה מאגית, ובמשך הזמן להתנסות גם בהגמשתן ואף בהסרתן. מרחב בו מתקבלות תגובות שוטפות לזהויות השונות, האמיתיות והשקריות, תגובות מתגמלות ומעשירות, תגובות פוגעות ומבהילות, ובתוך כך, כמו במעבדה דמיונית, אפשר לבנות ולהצמיח זהות אישית. יש לי הרגשה, שאם ויניקוט היה עימנו היום, הוא היה מחוגגי הרשת ומברכיה.
אם ניקח לדוגמא את ה"ניק", השם הוירטואלי שהגולש בוחר לעצמו, הוא מאפשר לצאת לרגע מן השם שנתנו ההורים, שם שבמקרה של שרה נגוע בשכול ובציפיות אינסופיות, ולבחור שם-אישי, שם המייצג כמיהות נסתרות, חלקים של האישיות שמעולם לא מומשו. טבע האינטראקציות ברשת גם הוא מאופיין בגוון "ביניים" שבין קשרים אמיתיים לבין חברים דמיוניים. קיימת אפשרות להתקרב רגשית, נפש אל נפש, מהמקומות הכמוסים ביותר, מבלי להחשף במציאות ברבדים קונקרטיים כמו מראה, גיל ועיסוק.

הקסם של הפורום לתמיכה בבני הדור השני של ניצולי השואה, בעיניי, הוא בדיוק בשילוב האוקסימורוני שבין שיתוף בטראומה האיומה והלא-אנושית ביותר, לבין שהיה במרחב הקסום, המאפשר והפתוח של הרשת.

עיון בתכני הפורום מעלה שיש בו הרבה מאד חשיפה אישית, אמפטיה והזדהות הדדית, בעיקר עם רבדים מושתקים - שבמשפחות המוצא אסור היה לדבר עליהם. נראה שדוקא הסביבה האנונימית, נטולת סממני זיהוי ותגיות חיצוניות, מאפשרת לאנשים להיפתח, למצוא אחים לחווייה ולתמוך זה בזה, בעוד במציאות החיצונית הדברים פחות מדוברים ומעובדים. התכנים בפורום נפרשים החל מתאור הטראומות של ההורים, התגובות וההשפעות ברמה האישית, המשפחתית ובחברה הישראלית הרחבה, ועד לאופן הקשה והטראגי שבו הניצולים הפכו בעצמם למקרבנים כלפי ילדיהם. הרשימה אותי במיוחד יכולתם של בני הדור השני לזהות את התוקפן המופנם בתוכם, ואת כשליהם עצמם בהורות לילדיהם, בני הדור השלישי. חשבון נפש של ממש! קיים בפורום עיבוד משמעותי ועמוק של החוויה המשותפת, באופן המאפשר לבני הדור השני להשיל הגנות של הדחקה והכחשה וגם לחלוק דרכי התמודדות ומקורות של כוח וחוסן. אני מוצאת בפורום מרחב אמיתי לנשימה, להידברות, לחשבון נפש ולצמיחה אישית.

קיימות תקופות בפורום שיש בהן חגיגה של יצירה אמנותית. אנשים מביאים את חוויותיהם דרך שיר, תאור סיפורי, צילום. היכולת ליצור מן העולם הפנימי, ולשתף ביצירה, היא אינדיקציה נהדרת להתהוותו של "מרחב ביניים".

לדעתי, לניהול הפורום יש משמעות מכרעת להצלחתו ולתרומתו של הפורום. כפי שויניקוט הציע לגבי תפקיד האם, תפקיד מנהל הפורום להשרות אווירה מאפשרת, תומכת ולא שיפוטית, ולסייע לכבות דלקות שאך טבעי שיתפרצו במקום כה טעון ודליק. אתן דוגמאות לשתי סכנות, שימחישו או אופיו העדין והפגיע של מרחב הביניים הוירטואלי:

קיימת סכנה של דינמיקה קבוצתית התומכת בהתחפרות בעמדה קורבנית. כלומר, ליבוי תחושה של בני הדור השני שהם קורבנות של הוריהם, כפי שאלה היו קורבנות הנאצים. תחושה זו אינה מקדמת את בני הדור השני, ופורקן חוזר ונשנה של הכעס אינו משחרר באמת מן ההעברה הבינדורית, אלא משחזר בדיוק את המוטיב הקורבני המאפיין את עולמם של ניצולי השואה. על כן חשוב בניהול הפורום לעזור למשתתפים להרפות מדי פעם מהדפוס הקורבני, להדגיש את מקורות החוסן וההתמודדות של בני הדור השני ואפילו לגלות יחד את ההשראה, הכוחות והגבורה שאפשר ורצוי לשאוב מן ההורים הניצולים.
סכנה נוספת בפורום כזה היא תופעת הרגרסיה הנפשית ברשת. כלומר, נסיגה לחלקים הפרימיטיביים והראשוניים ביותר של הנפש, המתאפשרת עקב היעדר המגע הישיר עם המציאות. במובן הזה, עלולה להיות קריסה של מרחב הביניים, והצפה של השלכות מן העולם הפנימי. למשל חוויות של רדיפה ותוקפנות גולמית בין המשתתפים. חברים בפורום עלולים לחוות התמכרות לפורום וניתוק מקשרים אמיתיים בעולם, או התפרקות בעלת גוון חסר שיפוט. תפקיד מנהל הפורום הוא לזהות מקרים אלו ולהכיל אותם בין אם בתוך חיי הקבוצה ובין אם בקשר אישי מאחורי הקלעים.

אני מבינה שבמשך הזמן חלק מחברי הפורום הצליחו לקיים מפגשים חיים, באופן המעיד על היווצרותה של רשת תמיכה אמיתית וברת-קיימא, שיש לה עוגן אחד באינטרנט ועוגן שני במציאות.

אם הפורום התברך ביכולת לשמש בולם ומעבד זעזועים, ובכך לעצור במשהו את ההעברה האכזרית של הטראומה מדור לדור לדור, הרי עבודת קודש הוא עושה.