טו באב, על אהבה רק על אהבה 

ט"ו באב, על אהבה רק על אהבה / מוטי לקסמן
על יום ט"ו באב נאמר: "מעולם לא היו ימים טובים לישראל לשמוח בהם שמחה יתרה כחמשה עשר באב" [1]. בתרבות המודרנית זכה ט"ו באב למשמעות נוספת כיום האהבה [2]. בהתאם, ננצל עת זו לעסוק מעט באהבה.
ביאליק קונן וזעק: "ועוד רז אחד לך אתודה / נפשי נשרפה בלהבה / אומרים אהבה יש בעולם / מה זאת אהבה" [3]. אומרת אישה: "אהבה זה כמו שושנה, בהתחלה פורחת, מריחה טוב, וצ'יק צ'ק נובלת ומסריחה" [4]. ורבי שמעון בר יוחאי הזהיר: "אהבה מקלקלת את השורה" [5].
ולמרות זאת, "נאווה ובני עדיין אהבו זה את זו גם לאחר שבע-עשרה שנות נישואים, בכל חיי היומיום שררה ביניהם רוב הזמן מידה של אדיבות הדדית מהולה באיזה קוצר רוח מרוסן" [6].
ויוסי גמזו אינו יכול לחדול מלאהוב: "את כל הכריזנטמות הגדולות והילדותיות של התקוה השמשית, בדש- / הלב, האוהב / להשטף בזה, כבבכי חם ומחטא. לצמוא את זה. לרעוב. /
אבל, לאהוב" [7].
ויש הנושאים בליבם זכר אהבה קדושה, למשל: "על שלוחה של הר, בואכה זכרון יעקב, ליד מדורה שבגמר הטיול השנתי, נער ונערה נוגסים מתוך קארטושקה חמה מאוד שהוציאו זה עתה מתוך הרמץ. הם נוגסים בה שניהם, לסירוגין, עד שנפגשות שפתיהם על בשרה הלבן של הקארטושקה, חרוכות ואוהבות. [...] הם נפרדו, כמובן, ולא נפגשו שוב. ועדיין, אחרי כל השנים, הקארטושקה בוערת בפיו [..] מעלתה של הקארטושקה ההיא הלא גדולה היא אפילו מן האש. שהרי יש בה את האש, ועוד יש בה גם את האדמה" [9].
ואפילו אבי הפסיכואנליזה טען: "פרויד נשאל פעם מה לדעתו חייב אדם נורמלי להיות מסוגל לעשות כראוי. המקשן ציפה בוודאי לתשובה מסובכת. אך פרויד, בדרך הקיצור של ימי זיקנתו, נמסר כי אמר: 'לאהוב ולעבוד'" [9].
בני אדם עושים שימוש מגוון מאוד במושג "אהבה". יש המדברים על אהבת איש ואישה, על אהבת אם ועל אהבת אב, גם על אהבה לבעלי חיים, ובכלל על אהבה לחיים ואפילו על אהבה לאלוהים. אחרים מבטאים אהבה למקצוע ואפילו אהבה לחפצים.
ובכל-זאת, כפי שראינו בהקדמה הדעות מאוד חלוקות לגבי מהותה של האהבה וגם לגבי אפשרותה.
למה?
אפשר לומר על האהבה שהיא כמו אבטיח "היא תשעים אחוז מים, ומה שקובע הוא עשרת האחוזים הנותרים" [10].
אבל מהם אותם עשרת האחוזים?
אולי, "אהבה אמיתית היא מסע צליינות. היא קורית כאשר אין אסטרטגיה. אבל היא נדירה מאוד, כי רוב בני האדם הם אסטרטגים" [11].
ואולי "לדבר על אהבה עשוי להיות, אולי עיבוי פשוט של שפה, המעוררת אצל הנמען, אחרי הכל, את כשריו המטפוריים ותו לא" [12].
באותו כוון ובאופן מפורט: "ספק אם יש עניין אחד בתולדות המין האנושי שהוא פיקציה גדולה כל כך כמו האהבה, כלומר תוצר ספרותי טהור. [...] האהבה היא עסק מסובך. [...] אין לנו באמת מושג במה מדובר כאשר מדברים על אהבה, והמושג היחיד הוא זה המניח אפשרות כלשהי לדבר על משהו, שכביכול ידוע, מתוך התכחשות גמורה לעובדה שאין שום ידיעה מוחשית, או אחרת, ושהסימן "אהבה", אפילו רק אהבת גבר-אשה (בתוספת אהבת גבר-גבר ואשה-אשה), הוא סימן המאגד בתוכו כל מיני דברים בלתי ניתנים לתיאור" [13].
ולמרות שליאונרד כהן, שיגיע בעוד חודש לשיר באצטדיון ברמת-גן, שכל הכרטיסים למופע, כבר נמכרו, שר: "רקדי איתי אל תוך יופייך / לצליל כינור בוער / רקדי איתי אל תוך הפחד / עד שאסתתר / קחי אותי כמו יונה / ששבה לתיבה / רקדי לקצה האהבה" [14].
אולי אהבה אינה רגש מוגדר אלא אהבה היא בעיקר שאיפה היא נכונות לתת בכנות מלאה בלי לצפות לתמורה מיידית?
איני יודע.
אולי זו אחת הסיבות שגם ביאליק ידע רק לשאול: מה זאת אהבה?
במקום זאת אני מצרף מספר כתובים שקשורים באופן זה או אחר ל א ה ב ה .
מי ייתן, שבלי לדעת גם בלי להבין ובוודאי בלי לנתח, תחושו רק א ה ב ה .
הארות ומראה מקום
[1] "ויום הכפורים שבהם היו בנות ישראל יוצאות ומחוללות בכרמים" (בית הבחירה למאירי מסכת בבא בתרא דף קכא עמוד א).
[2] יש האומרים במתכונת יום ולנטיין, Valentine's Day.
[3] ביאליק, הכניסיני תחת כנפך.
[4] מירה מגן, בשוכבי ובקומי, אישה, ירושלים 2000, עמ' 128.
[5] בראשית רבה (וילנא) פרשת וירא פרשה נה.
[6] עמוס עוז, "מחכים", מעריב סופרים שישים 07/05/08.
[7] יוסי גמזו, "אבל, לאהוב", ארצות הצימאון, תל אביב 1971.
[8] יצחק אוורבוך-אורפז, "הרהורים נודדים על האש והקארטושקס", דבר, משא 24/02/1995.
[9] אדמיאל קוסמן, "אריקסון מסביר לאפיפיור את מדרש רבי אלעזר" הארץ תרבות וספרות 11/04/08
[10] יצחק לאור, "שירת הקדושה", הארץ תרבות וספרות 05/06/09, עמ' 4.
[11] אניטה ברוקנר, ראיון בתוך "סופרות מדברות" (עורכת אולגה קניון) בתוך איתן בן-נתן, אוצר הציטטות, ירושלים 2009, עמ' 28.
[12] ז'וליה קריסטבה, סיפורי אהבה, עמ' 10.
[13] יצחק לאור, "המצאת האהבה", הארץ תרבות וספרות 03/07/09, עמ' 4.
[14] לאונרד כהן, רקדי לקצה האהבה, עברית קובי מידן.

סיפור על סופר שלא כתב / מוטי לקסמן
זה סיפור על סופר שלא כתב,
כי הסופר לא אהב.
הוא לא ידע איך כותבים
כשלא אוהבים.
אז הוא יצא לרחוב.
היה מוקדם מאוד ושקט.
הבוקר החל מבהיר אט-אט את שחור הלילה הנסוג.
הכביש היה עדיין ריק מהמיית התנועה.
בתוך השקט, בתוך האין-תנועה עלה קול יללה מהוססת של חתול.
הסופר עצר, הקשיב היטב ופנה לשיחים מעבר לגדר של הבניין הגבוה.
על האדמה, בין העלים ישב גור קטן, קטנטן.
למראה הפנים של הסופר הגור הפנה אליו עיניים גדולות, עיניים שמבקשות אהבה.
הסופר לא הסס, הוא לא חשב.
כפות ידיו הושטו ברכות מקרבת אל הגור
והרימו אותו בלטיפה חמה.
הגור התכרבל בתוך כפות ידי הסופר.
שניהם חזרו לאט-לאט
ביחד,
הביתה.

אור זך בצהרי-יום / מוטי לקסמן
בפינה לא עמד פנס בודד
אור רב היה מסביב
"אתה כבר הולך?
לא הספקנו לדבר אפילו"
ביטאה בעדינות את רגשותיה
ועיניה בדקו, וזרועותיה ציפו
אבל כל מסריה לא הואילו.
רק עוד רגע
איש
אל תברח אדם
הנה זיק נוצר
אל תגיד זה סתם,
ראה, ניצוץ בהיר
גם בזוהר חמה
את הכל מאיר.

זה קרה בשדה / מוטי לקסמן
אור הבוקר עלה לאט, בזריחה בהירה, והתפשט על פני העולם כולו.
גבעולי החיטה הירוקים והרעננים חייכו במתיקות לעבר השמש העולה, במתינות בשמים.
שולה צחקה והסתתרה בין הגבעולים.
אורי לא ראה אותה.
"שולה" הוא קרא.
היא לא ענתה, היא הייתה בטוחה שהוא ימצא אותה.
אורי בחן את גבעולי החיטה, הנעים במשב הרוח הקלילה.
הוא הבחין בשלושה שנעים בכוונים שונים מכוון התנועה של רוב הגבעולים.
הוא התכופף, נשכב על הבטן והחל לזחול בשקט.
שולה שכבה בין השיבולים בעיניים עצומות, אבל היא 'ראתה' את עיניו האוהבות של אורי.
היא הייתה נינוחה מאוד.
אורי המשיך לזחול בשקט, כמו חתול שאין שומעים את מגע כפות רגליו.
לאט-לאט התחיל לזרום לחושיו ריח הבושם המוכר שלה.
שולה החלה לחוש בחומו המרגש של אורי, אבל לא נעה.
הגבעולים האחרונים הוסטו הצידה.
אורי ראה אותה שרועה על גבה, רגועה, פניה מצפים לו בחיוך לבבי.
הוא נשק קלות למצחה.
היא הניפה את ידיה וחיבקה ברוך את ראשו.
השמש חיממה את השיבולים.
גבעולי החיטה סככו בעדינות רבה על אורי ושולה במנגינה ענוגה.

קשר חדש / מוטי לקסמן
זרם המלים השוצף
שפרץ כלבה רותחת שחורה ומאיימת
מליבנו הגועש בלהט כאב,
הטיל אותנו לקצוות המיטה הרחבה,
מעברי פי-תהום פעורה לבלוע
כל רגש, כל קירבה, כל הבנה.
והלילה חלף
ועוד יום עבר
וכמו מקדם-עולם
התחיל מדדה בזהירות
ניצוץ
של אפשרות לקשר חדש,
איתך
אישה.

תנועה אינטואיטיבית / מוטי לקסמן
נעימה רכה מושמעת. המשתתפים שוכבים על גביהם, נושמים עמוק ונושפים בקצב איטי.
עוברים לנשימה טבעית רגועה, הגוף שלו, נינוח.
"דמיינו שאתם מוקפים במים, נסו לחוש את המים סביבכם, דמיינו שאתם בתוך מים".
אני חש עטוף במים, מים נעימים, מים מלטפים.
אני ממש בתוך, בתוך הרחם של אמא שלי, אני עטוף, אני מוגן.
הכל רך, ענוג.
"דמיינו שאתם בתנועה איטית עוברים דרך המים".
אני נע בתוך המים אין דבר שעוצר, אין דבר שדוחק, התנועה היא בזרימה נובעת.
"להישאר בתחושה, בהרגשה, לספוג אותה".
דקות אחדות של ריחוף פנימי, המוסיקה המלווה רוגעת, משקיטה.
"לאט, לאט לקום לעמידה בעיניים עצומות".
כל אחד מתרומם, עדיף לומר עולה לעמידה.
בעמידה, כל אחד מניע את גופו ברכות מבלי להניע את הרגליים.
"לפקוח עיניים, לפגוש בעיניים מישהו שעומד לידך, להתקרב, להפגיש כפות ידיים".
פוקחים את העיניים.
נוצרים זוגות.
את עומדת לא הרחק ממני.
אני ניגש, מושיט ידיי קדימה, ללא מילה.
את נראית עצורה, מופתעת.
מושיטה את ידייך.
כפות ידינו נפגשות, אצבע אל אצבע, כף על כף, כף על כף.
"להתחיל לנוע בעיניים עצומות ללא ניתוק בין מגע כפות הידיים".
מתחילים לנוע בעיניים עצומות, הרגליים עומדות, הידיים והגוף נעים.
בזרימה את מתחילה להוביל אני נענה לתנועה.
בשלב מסוים אני מתחיל להוביל את זורמת עם תנועותיי.
המסרים עוברים ברכות.
כפות ידייך מרפות מעט, אבל לא מתנתקות, מגע כפות הידיים נמשך באופן מרפרף.
הזרימה נמשכת.
נעים יחד בזרימה רכה, גם הרגליים נעות.
בשלב מסוים, את מנתקת את מגע כפות הידיים, מניחה אותן על פנייך, על עינייך.
אני צופה בך, מניח בזהירות את כפות ידיי על כתפייך למגע רך.
את פוקחת את עינייך, מישירה מבט לתוך עיני. מבט עינינו משדר חום, עונג, רכות.
את מעלה את כפות ידייך, מניחה אותן על מותניי, אנו מתחבקים בזרימה רכה.
עומדים מספר שניות חבוקים.
לחי מרחף על לחי.
"לאט... לאט לחזור לשכיבה על הגב".
אנו מנתקים מגע, כל אחד חוזר למזרונו, לשכיבה על הגב.
"לנשום לאט, להרפות את כל הגוף".
נושמים, נרגעים.
"לחזור לגוף, לחזור לכאן, ולקום לאט".
מתחיל להניע באיטיות את כפות הרגליים, את כפות הידיים; נמתח לאורך הגוף.
קם.
כולם עומדים בשקט, המוסיקה ממשיכה לזרום.
סיום.
אני פונה אלייך, את בוחנת אותי, אני ניגש אלייך מושיט את ידיי את מעלה את שלך, אנו מתחבקים.
עומדים שניות ללא תנועה, מעבירים וקולטים זרימה של חום ענוג.
ניתקים.
עיננו העבירו זרימה, פינו לא ביטא מילה.
אני לא שאלתי לשמך, את לא שאלת לשמי, לא אמרנו דבר במלים.
אבל ביטאנו כל כך הרבה...
ואותה קרבה ענוגה ומרחפת שוהה בי עד היום.
תודה לך.