לתל אביב בת מאה מגיעה הצדעה..בכובע של נשים וגברים. זה יוסיף לה חן ולחובשים את הכובע גם קצת מסתורין וגם צל. דמיון, יוזמה וכישרון מצד המעצבים הצעירים והוא יחזור לאופנה, כמו במקומות אחרים במערב.
היסטורית, כיסוי הראש הוא לא עניין דתי. הוא שימושי לחלוטין. האוכלוסייה של העמים העתיקים, חלקה הגדול הנייד וגם החלק הנייח, הזדקקו לכיסוי ראש בשל מזג האוויר: קרני שמש לוהטות או כפור צורב. הקוזאקים,בפרט, ותושבי הקווקאזים בכלל, לבושים בחורף בכובעי פרווה. מכיוון שמוצאה של החסידות הוא במזרח אירופה, אלה לבשו את כובע הפרווה, הקרוי בז'רגון היידישאי ,"שטרייימל" , והם לובשים אותו גם בימי חום לוהט. אין לזה ולדת מאומה. כמו הרבה דברים שימושיים ,הדת , בראש וראשונה התורה שלנו ,הכניסה למסגרת הקודקס שלה, כמעט כול תחום בחיים שנועד ליישום יומיומי . התורה ואחריה ההלכה נתנו להם משנה תקוף, בכך שהפכו אותם לציוויים. לדוגמה. וכי מהי נטילת ידיים, לפני הסעודה או לאחר ה"שירותים". כללי היגיינה. אני מניח שכיסוי ראש, אף הוא מקורו לא דתי, אך לפי רבנן, שפרשו את התורה, האישה מצווה על כיסוי ראש.
"כיסוי ראש לאישה נשואה זה חיוב גמור ונפסק ברמב''ם ובשלחן ערוך בכמה מקומות מקור בתלמוד במסכת כתובות דף ע''ב. ולומדים זאת מהפסוק ''ופרע את ראש האישה'' (במדבר ה' י''ח) " - masoret comm.. מעניין שהגבר אינו מחויב בכיסוי ראש אלא שהוא עושה זאת מחמת סולידריות עם האישה. גם כאן אחת הפרדוקסים הגדולים של המסורת. הגבר מודה כול בוקר בברכה "ברוך שלא עשני אישה". והנה בחבישת הכובע הוא מזדהה איתה, כמו בהרבה דברים אחרים. אולם כשם שמנהגים רבים הלכתיים עוותו, ככה גם חבישת כובע. כבר עמדתי בהזדמנויות שונות שלעיתים קרובות תראה עבריין עומד למשפט, או לאחר שנידון, חובש כיפה. כשם שתראה הרבה עמי הארץ מנשקים מזוזה. לא יודעים מה מקור האחד או השני. או שזאת משמשת להם מעין תחפושת של מסורתיות, הרגל משפחתי, או שהם מאמינים שבצר להם הקב"ה ייחלץ לעזרתם.
כמו הרבה צרכים יומיומיים, גם בתחום כיסוי הראש האופנה נכנסה לתמונה. ואם חבישת כובע היא המילה האחרונה ,אין זה משנה, אין יש בו צורך או אין בו צורך. ב- Fashion editor's blog מדצמבר 2008 נכתב כי " בתקופה האחרונה ממש אי אפשר להתעלם ממגוון הכובעים שהשתלט על מסלולי תצוגות האופנה האחרונות. בלונדון, חבישת כובעים היא עניין מסורתי כבר יובלות והמנהג בזה זוכה לתחייה מחודשת כל שנה במרוץ הסוסים "אסקוט", שם תמיד ניתן להבחין בגבירות מהודרות כובשות כובע מוחצן או אדונים חובשי מגבעת. שם גם נוהגים לחבוש אותם בחתונות. אך באורך פלא, הצליחו הכובעים לחזור לחזית הבמה ולפרוץ מעבר למסלול, אל הפדחות שלהם של ההולכים והשבים בחיי היום יום. בניו יורק, לפני כשבועיים, ארגנה יוצרתמעצבת כובעים (כובענית) מסיבה שכללה תהלוכה של אנשים חבושי שלל כובעים מעוצבים כיד בדמיון ושלל צבעי הקשת. (כובעים ברחובות ניו יורק) הכובען (בה' הידיעה) שניתן ליחס לו את התרומה וההשפעה הרבה ביותר לתחום המרתק הזה הוא Stephen Jones. המעצב הבריטי למד בבי"ס היוקרתי לאופנה בלונדון Central Saint Martins school. עוד בתקופת לימודיו, הספיק לככב בסצנת המועדונים הלונדונית, בזכות לבושו והתנהגותו המוחצנת וכמובן הכובעים שעיצב לעצמו. הוא הצליח להחיות את הקסם שבחבישת כובעים, והפך אותם לאביזר אופנה. עיצוביו מאופיינים במקוריות אדירה, הם אוונגרדים עם שמץ של מוזרות, אך תמיד עשויים בפרופורציות המתאימות, ובטעם טוב, תוך הקפדה על האיכות והסטנדרטים הגבוהים ביותר."
איפה אנחנו.
בעשותי הכרות מחודשת עם העיר תל אביב, אני מתבונן באנשים שחולפים על פניי, ובתל אביב הם חולפים, בתנועה מתמדת, אני תוהה לגבי הכיסוי והגילוי של אלמנטים שונים ובין היתר של הראש. בעיר חמה ולחה כמו תל אביב הצל הנייד הזמין הוא כיסוי ראש. לא בכיפה סרוגה. אלא בכובע, במגבעת. בתמונות של תל אביב הקטנה, הגברים חבשו כובעים או מגבעות, וגם הנשים חבשו כובעים רחבי תיתורה. האירופאים שבאו לכאן ידעו להתאים עצמם למזג האוויר. המכנסיים היו קצרים או שלושת רבעי, וזה אוורר את החלק התחתון של הגוף ואילו הכובע שמר גם על הראש וגם הוסיף צל. זאת, בין היתר, בהעדר קימורים מוצלים בחזיות הבתים או פרגולות, כפי שקיימים בערים ים תיכוניות רבות, ובראשן העיר בולוניה בצפון איטליה שמדרכות רחובותיה מוצלים.
באתר וואלה( walla c o.il) ) מועלה נושא הכובע בתל אביב הקטנה: "הן לבשו לבתי הקפה, לקזינו "גלי אביב", שנפתח בחוף הים והפך למוקד בילויים תוסס, לתיאטרון האוהל, או לראינוע עדן, בית הקולנוע הראשון של העיר. נשות תל אביב בהחלט התחברו לפשטות המודרנית נוסח קוקו שאנל, שבעצמה השיקה בפתח העשור את הבושם המיתולוגי "שאנל " 5. אך קסומה מכולן הייתה חיבתן, במחצית השנייה של העשור, לכובעים. האביזר הרותח היה כובע הפעמון הקטן נטול התיתורה שחבק את הקודקוד כשהוא מכסה את המצח ולעתים גם את העיניים. מה שמוכיח שבאופנה כבר אז היה יותר חשוב להיראות מאשר לראות. חבישת הכובע הנצמד חייבה תספורת קצרה באורך הסנטר והוא התכתב נפלא עם כניסת האיפור לאופנה. יתרה מזאת, הוא העניק לנשים ארשת מסתורין לא מפוענחת. במצח מחופה ועיניים מוצלות , המבטים הפכו למצועפים............ התשובה של הגבר שבחבורה הייתה כובע קסקט, כמו זה שבו מתהדר רוברט רדפורד ב"גטסבי הגדול".
ב"זמן תל אביב", המהדורה המקומית של מעריב (nrg ) הופיע לא מכבר סיפור על גדעון שמרלינג בן ה-94 שמייצר כובעים מאז שנות ה- 40 של המאה הקודמת והוא מוכר את כובעיו ללקוחות המעטים שעוד נותרו. על פי השיחה איתו את מהפכת הראש הגלוי, שינוי תפיסה באופנה, שהביא לירידה במכירותיו, הוא מייחס בעיקר לנשיא ארצות הברית לשעבר ג'ון קנדי, שהיה איש הציבור הראשון אשר נאם ללא כובע לראשו."בזמנים הטובים היו לנו מאה לקוחות ביום", הוא מספר. "היום נכנסים אליי בערך עשרה. פעם כולם היו קונים כובעים, גם ילדים, נשים וצעירים. בערב חג הפורים לא היה אפשר להיכנס לכאן. היום רוב הלקוחות שלי דתיים. האופנה השתנתה. כובע ז'יוואגו (בהשראת הסרט "ד"ר ז'יוואגו", ק"ס) היה מודרני והלך המון, וזה כבר אין".
ידידי גדעון רמז, שמתמחה בהרבה דברים היסטוריים, מכיר גם את נושא הכובע של קנדי, ופניתי אליו בסוגיה. הוא אישר את הגרסה של שמרלינג. לדברי גדעון רמז, אכן "המגבעת יצאה מן האופנה לאחר שג'ון קנדי הופיע במסע הבחירות ואף להשבעתו בגילוי ראש. לגבי ההשבעה , הוא דווקא בא בצילינדר, אבל הסיר אותו בזמן הטקס. אשר לאופנה שמקובל לייחס לקנדי, הנה מה שכותב כובען באתר http://blog.villagehatshop.com/hats_and_current_fashion/ :" הנשיא, כובע הפאדורה וההיסטוריה של האופנה האמריקנית" ,מפריכים את הגרסה של הנשיא והכובע. ההעדפה של קנדי לא לחבוש את הכובע הייתה כבר חלק מנטיה גוברת והולכת במשך עשרות שנים. הוא לא התחיל בתהליך, אבל הוא כן האיץ אותו" .אפשר ואני אוסיף פרשנות משלי, אף שאין לה כול ביסוס, והיא השערה בלבד. בעוד שהיהודי בטקסים דתיים חובש כובע גם אם הוא לא דתי, הנוצרי מסיר אותו. קנדי היה לא רק נוצרי אלא נוצרי קתולי.
להכניס לאופנה.
כול הנאמר לעיל הוא בנימה נוסטלגית. ככה היה. אבל מי זה אומר שדברים שככה היו לא יכולים לשוב. אם דברים יוצאים מן האופנה, יש, כמובן , גם שנכנסים שאליה. בלבוש, האופנה לעיתים חוזרת על עצמה תוך שינויים ניואנסים. דרושים יוזמה,דמיון, כישרון,ועידוד. אם בוגרי בית ספר יוקרתי כמו "שנקר:" ,לדוגמה, שמתמחים בעיצוב אופנה , יערכו תצוגה סוף שנתית על כובעים, מוסף "גלריה" ומגזינים אחרים יקדישו לזה כתבות. אני מאמין שזה ייתן דחיפה לחזור אל הכובע, בתל אביב ובכול אותם מקומות בארץ שחמים ומהבילים, או חמים ויבשים שצל נייד יעשה לאנשים רק טוב.
אולי בתצוגה יושר השיר על הכובע התל אביבי ה"קדום" הפולארי יותר ואולי העממי ביותר, בתקופה מסוימת :כובע מקש. ואף חוברו עליו מילים ולחן של מתתיהו ארבלי והוא הושר בפי אסנת פז.הנה בית אחד.
"כובע מקש וחולצה ממש ועל הגב קרוע
זה לא נורא
כלום לא נורא
צחוק בקול פרוע..חא חא."
לכתוביות.
שנות ה-30 בתל אביב. באדיבות חיה ויאנו גרינברג.
שנות ה- 50 בתל אביב. כובעי חופה ששימשו מודל לסרטו של פרנציס פורד קופולה- "הסנדק"
באדיבות משפחת גיל.- גלזר
אלינור בחופשה משרות בצה"ל. תל אביב יולי 2009
