מדובר ב"פצצת זמן" חברתית שיש לפרקה בנחישות וברגישות.
השר אלי ישי (שר הפנים) ביטל את צו "חדרה-גדרה".
ראש הממשלה - נתניהו דחה את גירוש ילדי הזרים - בשלושה חודשים. לחץ ציבורי, תקשורתי עם דגש הומניטארי, עשה את שלו. והשאלה - למה נזכרו עכשיו לקבוע מדיניות וקווי פעולה כאשר הסוגיה, עולה ויורדת כבר שנים לדיון בציבור ובממשלה. הגמגום, הבלבול וחוסר התיאום בין הזרועות בנושא זה - שולטים בכיפה. ישראל במצבה - לא יכולה להיות מדינת מקלט לפליטים.
* מאת: עו"ד פכטר אברהם
לחץ ציבורי, תקשורתי, הפגנות, ביטול הצו "חדרה-גדרה" שדחק את העובדים הזרים לפריפריה, עשו את שלהם. הסוגיה אינה חדשה והוויכוח המתחדש עתה, גם הוא לא חדש ומקורי.
כשבודקים את נושא העובדים הזרים, הפליטים, השוהים החוקיים והבלתי חוקיים, אסור להתעלם ממספר בעיות חברתיות ומוסריות שהנושא מציב בפני החברה הישראלית.
על פני הדברים - גירוש ילדי זרים עם משפחותיהם, אי מתן אפשרות לשהות קבע, לפליטים מדרפור או ממקומות אחרים, על רקע רדיפות או מלחמות אזרחים - מצטייר כמעשה כוחני, לא הומני ואכזרי.
אבל ניתוח מעמיק של הסוגיה, מצביעה על העובדה שאסור ללכת שולל אחרי סיסמאות ופלקטים חיצוניים או ראיונות עם ילדים נחמדים, הרוצים להמשיך את חייהם בישראל.
פצצת זמן חברתית ופוליטית: חוסר המדיניות ויד מכוונת ברורה בנוגע לכללים של קליטת עובדים זרים, פליטים ברישיון וקביעת מסגרות קבועות וברורות, גורמת לאבדן שליטה מחד וסכנה חברתית מוסרית, מאידך.
עובדים זרים ופליטים שבאים לתקופה מוגבלת, אך לא עוזבים את הארץ בתום הרישיון החוקי, גורמים ליצירת גיטאות של זרים - חממה לפשע, סמים וזנות ולכל המתלווה לכך.
מאחר ויש שוהים רבים בלתי חוקיים, הם לא רשומים באף מוסד, הם נמנעים מלהירשם לבתי ספר, לקבל טיפול בבתי חולים וחיים במחתרת.
התוצאה - חיים בתת רמה, בתת מסגרות חברתיות, ובפחד מתמיד מגירוש.
אסור לשכוח - עובדים זרים ללא רישיון, פליטים לא מאושרים, גם הם ללא רישיון, פירושו משפחות ילדים שהגיעו או נולדו כאן ובמשך השנים יוצרים בעיה פוליטית, משפטית, מוסרית.
"המושבות" - של הזרים בישראל, באיזור המרכז ובעיקר בעיר ת"א, הן "פצצות זמן", חברתיות ופוליטיות, כמו בארה"ב ובאירופה.
השפעה כלכלית, דמוגרפית, ביטחונית
לזרם הפליטים, הלא מבוקר, המשתקע בישראל, יש אספקטים שליליים, מבחינה כלכלית, דמוגרפית וחברתית. הגורם הביטחוני, כלומר האפשרות להחדיר סוכנים, או מבצעי פיגועים, במסווה של עובדים זרים, או פליטים מאפריקה, הוא נתון שאסור להתעלם ממנו.
ישראל אינה יכולה להיות מדינת מקלט:
במצבה הביטחוני, דמוגראפי, כלכלי, ישראל אינה יכולה להיות ארץ מקלט, לאלפי הפליטים והשוהים, הבלתי חוקיים הזורמים אלה.
בין מאות הפליטים, הנעצרים חדשות לבקרים, הגונבים את הגבול, במיוחד דרך מצרים, כדי להגיע לישראל, רובם אינם זכאים, לפי קריטריונים משפטיים בינלאומיים - להיקרא פליטים שיש להעניק להם מקלט. מדובר בזרם אנשים הבאים לחפש עבודה וחיים טובים יותר מאשר בארצות מוצאם.
פליטי דרפור - כפליטי וייטנאם בזמנו - בתקופת שלטונו של מנחם בגין ז"ל, קלטה ישראל, לבקשת האו"ם, כמה עשרות פליטים שהתערו בישראל וילדיהם שירתו בצה"ל. מספר הפליטים שברחו מדרפור בשל רדיפות רצח עם או סיבה פוליטית, הוא קטן יחסית לכלל הפליטים מצפון אפריקה, המצויים בישראל.
נציבות הפליטים של האו"ם
הוא הגוף המוסמך ביותר לטפל בפליטים ובבעיותיהם, כולל קליטה או מעבר לארצות אחרות. כפי שציינתי לעיל, ישראל במצבה הגיאופוליטי והביטחוני, יכולה לקלוט מינימום של פליטים הראויים משפטית לקליטה ולמתן מקלט.
זה תפקידו של האו"ם באמצעות הנציבות שלו בעולם, לווסת את כמויות הפליטים לכל המדיניות, בהתאם לגודל, מצבה הכלכלי ויכולת הקליטה שלהם.
ישראל יכולה לקלוט כמות מינימאלית, ואם היא תהיה מידתית, מאוזנת ומבוקרת, ע"י האו"ם.
ניצול הזרים:
מאחר ואין יד מכוונת ומפקחת עדיין, במלוא העוצמה, ניצול הזרים ע"י חברות, קבלני כוח אדם, הוא מחפיר וחייב להיפסק.
קבלני כוח אדם:
מנצלים את המצב הלא ברור, עושים קופה שמנה מהבאת עובדים זרים מחד וגירוש עובדים שכבר נמצאים בארץ מאידך.
אם תגידו שזאת חלמאות - לא תהיו רחוקים מהגדרת המצב האמיתי.
ילדים שנולדים כאן:
בין הבעיות הקשות בנושא זה, הם הילדים שנולדו כאן, גדלו, התחנכו, לא מכירים את ארצות מוצאם, ומהווים בעיה מוסרית הומניטארית ממדרגה ראשונה. לגרש ילדים, נראה ונשמע רע מאד, לא מוסרי ולא רגיש.
אבל הילדים האלה שייכים לעובדים שנשארו בארץ ללא רישיון, לא כחוק, ללא פיקוח בניגוד לחוקי וכללי המדינה, ולכן אין ברירה אלא לנקוט בצעדים חריגים.
לא מתקבל על הדעת - שניתן לרפא את אי החוקיות של ההורים ע"י הילדים, שאז זה יוצר פתח לילודה מהירה לקבלת רישיונות קבע.
הבעיה מוכרת בעולם כולו:
ישראל היא רק קצה הבעיה בנושא זה. אירופה כולה עסוקה כרגע בטיפול בפליטים הלא חוקיים ומדינות ליבראליות וחופשיות, התחילו לדאוג ולהתנער מהתופעה ומסוכנתה. הנושא כבר טופל בישראל בזמנו ב-2006.
בשנת 2006 ברוב של 18 שרים מול חמישה (4 שרי ש"ס + השרה ציפי לבני) החליטה הממשלה לאשר מתן מעמד קבע לילדי עובדים זרים. ההתניה הקובעת: ההורים נכנסו לישראל ברישיון כחוק, הילדים שוהים בארץ לפחות תקופה של 6 שנים ונכנסו לישראל בטרם מלאו להם 14 שנה.
פרשת השוהים הבלתי חוקיים אינה חדשה ומלווה את ממשלות ישראל, מזה מספר שנים. כל הניסיונות עד כה, למצוא לסוגייה פתרון מעשי, קונסטרוקטיבי או יצירתי לא צלחו. כאשר ש"ס, שלטה במשרד הפנים והיתה בעלת השפעה בקואליציה, השר אלי ישי התנגד חריפות כפי שהוא עושה גם כיום, מטעמים של דת ואמונה והפחד שישראל תאבד את צביונה היהודי.
באירופה בשל התפשטות האימפריאליזם, בתקופה שלפני מלחמת העולם הראשונה, ובינה לבין מלחמת העולם השניה, רבות ממדינות אירופה הקלאסית שלטו בקולוניות שהיו מפוזרות באפריקה, במזרח, בהודו, פקיסטן, אפגניסטן, סודן וכ"ד.
כאשר האימפריות קרסו "והשמש זרחה ושקעה" רק בגבולות אנגליה ומדינות אירופה, כמו צרפת, הולנד, בלגיה, פורטוגל, החלה זרימת פליטים מאותן ארצות למדינות האם. כך מלאו ערי אנגליה במהגרים מהקולוניות שלה וכך גם המדינות האחרות שהוזכרו לעיל.
בשלב ב', החלה נהירה של עובדים זרים, שהפכו לשוהים בלתי חוקיים, בכמויות מסחריות ממש, וכך נדדו אלפי תורכים לגרמניה וסביבתה, אלבנים לאיטליה, מכסיקנים לארה"ב, צפון אפריקאים לצרפת, והבעיה הפכה להיות כלל עולמית.
ארצות אירופה התעוררו קצת באיחור ומצאו את עצמם עם אוכלוסיה גדולה, זרה ומוסלמית בעיקרה, על כל השלכותיה החברתיות, הכלכליות ועכשיו גם הביטחוניות.
ארצות נאורות כביכול, כמו שבדיה, נורבגיה, דנמרק שהטיפו לכולם על פתיחות ומדיניות סעד, נבהלו והחלו לחוקק חוקים המגבילים כניסה של זרים למטרות עבודה, שהות או נישואין, מפחד של חוסר שליטה על הזרם האנושי, שלא תמיד משתלב במדינות הקולטות.
מלחמות האזרחים או השבטים באפריקה, שחלקם מגיע עד כדי "השמדת עם" או שבטים שלמים - תרם רבות לנדידת העמים המודרנית הזו. לדוגמא, מהתקופה האחרונה ניתן לראות בניסיונות היום יום להסתנן לאיים הקנאריים, שבשליטת ספרד, שנאלצת להשתמש בצבא ובמעצרים המוניים למנוע את ההצפה.
זכורה ההחלטה של ממשלת בגין, לקלוט קבוצה קטנה של וייטנאמיים, שברחו מארצם, במיוחד מצפונה, בשל רדיפות המשטר הקומוניסטי, מטעמים הומאניים, כמחווה לפניית האו"מ. אותם פליטים עדיין חיים בתוכנו, כאזרחים וילדיהם אף הם.
הסוגייה עלתה לדיון בישראל לפני שנים, בעקבות מעצרם לקראת גירוש של 160 סודנים, שלטענתם ברחו מארצם בשל המצב הפוליטי, ופליטים מדנפור, שם מתמשכת מלחמת אזרחים אכזרית, אך בפועל מדובר כנראה בקבוצת מסתננים ממצרים שחיפשו עבודה.
הבעיה של כל מדינה דמוקרטית שיש מצד אחד רצון לעזרה והושטת יד, אך מאידך פתיחת דלת למעטים ובודדים, יכולה להיפך בקלות להצפה שלא ניתן לשלוט בה.
והיה אם האו"ם, שצריך לטפל בבעיה העולמית, היה משתלט על הנושא, ומחליט במקרים האמיתיים, לאמור: פליטים פוליטיים, פליטים הנתונים לסכנת נפשות בארצותיהם, בשל מלחמת אזרחים או רדיפה על רקע דת או שבטיות - ולא על רקע של חיפוש עבודה וחיים טובים יותר, והיה פונה למדינות העולם בבקשה לקלוט מספר זעום ומייצג, בהתאם לגודל המדינה הקולטת ובעיותיה, יש להניח שגם ישראל היתה נענית, מושטת יד - כמו בתקופה של מנחם בגין ז"ל.
אסור להתעלם מן הטענות של מתנגדי האישור לשוהים בלתי חוקיים וילדיהם. הם חיים בגטאות בתנאים קשים, שהם בסיס לפשע, מחלות, פחד מהמשטרה והממשל ומנוצלים בשל כך ע"י קבלנים מאכרים למיניהם וסתם סחטנים חסרי לב. המצב לא טוב ולא בריא לשני הצדדים.
האגודה לזכויות האזרח ומוקד הסיוע לעובדים זרים וכן נציב הפליטים בישראל מטעם האו"ם, עושים מלאכה טובה ומועילה, אך אסור להם להתעלם מהמצב המדיני הכלכלי והחברתי של המדינה.
לכן, החלטת הממשלה ושר הפנים רוני בר-און (דאז), היתה חיובית מאוזנת ופותרת סוגייה סבוכה אנושית והומאנית, תוך מתן תקווה לעתיד לילדי העובדים הזרים. מעשית ניתן לפרש זאת כקליטת פליטים משפטית. אך כפי שציינתי, יש לפתור את הסוגייה גם בראיה לעתיד.
אסור לשכוח שחלק מהציבור "הנאור", ביניהם ח"כים, בעיקר מהשמאל הישראלי, זעקו מרה כנגד המגמה והחלטת הממשלה, להגביל למינימום אפשרי, את תרגיל "איחוד המשפחות" של הפלסטינאים. לציין, שעד שהממשלה הבינה מה קורה, הצליחו בינתיים לפי אומדן רשמי ולא רשמי להיקלט בישראל ולקבל אזרחות מאות אלפי פלסטינאים, באמצעות תרגיל איחוד המשפחות.
כאשר הסוגייה הזאת אינה רק דמוגרפית, גרידא אלא גם ביטחונית מעשית. כאשר יש אלמנטים בתוך אזרחי ישראל הערביים, הנוטים לפת"ח ולחמאס ורואים עצמם כחלק מהרשות הפלסטינית, ואחרים אפילו מקצינים ועוזרים למחבלים, למתאבדים, ע"י הלנה, הובלה והסתרה (ראה - הרשעה והודאה של קבוצה ממשפחת בכרי בצפון, וגם מבין הקבוצה שנכנסה באיחוד משפחות), יש לחזק את ידי הממשלה ואת אלה שרוצים במדינה יהודית, עם רוב יהודי במדינה דמוקרטית ציונית, ולא מדינת כל אזרחיה - נוסח הח"כים הערביים.
חוק האזרחות על הגבלותיו והתניותיו הוא: "גדר הביטחון המשפטית" של המדינה המונעת בעקיפין את זכות השיבה ובצמוד וליד הגדר הביטחונית מבטון - המשמשת כמחסום ביטחוני.
המסקנה: הסוגייה סבוכה, לא נעימה, אך דורשת פתרון ממשלתי, ברור, חד, עם ביצוע תכיל, יעיל ואנושי. אסור לדחות את פתרון הבעיה, לעתיד, כי אז עלול להיות מאוחר מדי.
נתניהו - הבטיח לבדוק את הסוגייה, יש לצפות לפתרון יצירתי אפקטיבי והומני.
הערות בענייני דיומא:
1. הפיגוע הפלילי רצחני - במועדון ההומו-לסבי בתל-אביב, הוא מכוח שלוש אפשרויות:
א. מישהו - שהוסת על-ידי תעמולת שנאה, עד שדעתו נטרפה.
ב. מישהו מהקהילה עצמה - שנפגע, נעלב, הודח, שיצא למסע נקמה.
ג. מישהו שרצה למנוע או להגיב על בן/בת, אח, שלדעתו שטפו את מוחו במועדון הספציפי, ומנסים לצרפו לקהילה.
2. בכל אפשרות שתתברר - מדובר בתגובה נוראה, מטורפת, עצובה, בהמית, חשוכת הבנה.
3. יחד עם זאת, יש אלמנטים בקהילה ההומו-לסבית, אשר התנהגותם המופגנת, הקיצונית, הרעשנית, כפי שבאה לידי ביטוי במצעדי הגאווה, יש בה לעורר ולהסית את מבצעי הפשע.
